יום-יום

חמישה דברים שחשובים לי

לכאורה, כעת מגיע הרגע שבו אני נדרשת לשאלה הכי קשה – מה אני רוצה?
אחרי שהשלכתי כל מה שמיותר ומצאתי מקום למה שנשאר, כביכול נותר רק להבין מה העיקר. כאילו יש צורך במין מהלך שיטתי כזה של מיון וסידור וניפוי לפני שאפשר להתפנות לשאלה הגדולה – מה אני רוצה ומה הכי חשוב לי בחיי.

יש לי המון זכרונות מסרטים אמריקאיים של שנות ה-80 וה-90, סרטים שבהם אנשים חיפשו את הדרך. חיפשו את עצמם. יצאו למסעות. שאלו שאלות גדולות. אלה היו סרטים אמריקאיים במובן הכי נורא של המילה, כי הבעיה עם גבבת הקלישאות האלה – "ללכת בעקבות החלומות", "לחשוב בגדול", "להעז לצאת מאיזור הנוחות" (השנואה עליי מכולן), "לא לתת לחיים להתבזבז" וכל הממבו ג'מבו הזה, היא שאיש לא שואל את עצמו שאלות גדולות ואז יוצא לשבת על החול מול הים ולהרהר בהן. איש לא נוסע בכביש המהיר במכונית עם גג נפתח, רוח פורע את שיערו, דימינואנדו חרישי מלווה זום אין אל תוך פניו, ואז קרשנדו צוהל, והוא מבין משהו ושובר ימינה, או שמאלה. אל ההיא שסופסוף הבין שהוא אוהב אותה, או אל נמל התעופה, להספיק לטיסה שתשנה את חייו, או משהו.
איש לא מוצא תשובה פשוטה וחד-משמעית לשאלה הזו, מה אני רוצה. ואם נראה לי לרגע שכן, זה כנראה כי מישהו מנסה למכור לי משהו.
אנשים אמיתיים פשוט חיים את חייהם, ומניחים לכל מיני כוחות להדוף אותם, למשוך אותם, לשאת אותם, לרמוס אותם, וכו'. והאמת היא, שלרוב האנשים אין כשרונות יוצאי דופן או דברים מעניינים מאוד לומר או רעיונות גאוניים שיכולים לשנות את העולם. ואלה, באמת, עדיף שיפסיקו לרדוף אחרי החלומות שלהם ויפה שעה אחת קודם, כי המרדף הזה רק יתסכל אותם. ואת זה אני אומרת מניסיון אישי. מוטב שיתרכזו בדברים שהם טובים בהם, גם אם לעולם לא ידבק בהם אבק כוכבים, ובכל מה שאפשר ליהנות ממנו ולשאוב ממנו משמעות, גם אם הוא קטן וצנוע, קלישאה של ענווה – לקרוא ספר טוב, לנהל שיחה מעוררת מחשבה, ללמוד שפה, לאמץ חיה עזובה, לגדל ילד, לחבק בהתנדבות תינוקות נטושים. לעשות משהו שיביא למישהו איזושהי תועלת, רק לא לחיות כל הזמן במין ציפייה דרוכה לדבר הגדול הבא, א-לה מאדאם בובארי.
(תסביך מוכר של דור ה-Y שמוסבר היטב בפוסט המצוין הזה)

אני גדלתי על הסרטים הבנאליים האלה שהבטיחו לי שאם רק אכין את שיעורי הבית ואסיים את לימודיי בהצטיינות אהיה אשת קריירה אמידה, ושאם אקשיב תמיד ללב שלי, אהיה מאושרת. ואז, אחרי שנים ארוכות של כתיבה, חלום נעוריי להיות סופרת התנפץ ברוב שפריץ ורסס על שובר הגלים של מציאות חיי, וחלף זמן עד שהצלחתי לגייס כוחות, ולרתום את כל כוח הרצון שלי לטובת משהו חדש. לנסות למצוא טעם אחר.
למזלי, אחרי שברון הלב הראשוני, באה ההבנה המשחררת שעם כל הכבוד להוליווד ולחלומות נעוריי, מעולם לא נועדתי להיות סופרת. אני לא מספרת סיפורים.
כשאני חושבת על ימי הכתיבה הראשונים שלי, על הפעמים הראשונות שבהן התיישבתי לנסות להתנסח, אני זוכרת רק צורך עז להיות לבד. לדבר עם עצמי. לחשוב במכוון ובמודע, להמיר איזה אי-שקט טורדני ואמורפי במילים סדורות, בהרהורים מנוסחים לעילא. זה תמיד עזר לי להיות מובנת לעצמי, המאמץ לנסח את מחשבותיי במילים. זו תמיד הייתה משמעות הכתיבה מבחינתי, הסיבה שבגללה אני כותבת. מעולם לא היה מעורב בזה דחף לגולל סיפור.
וההבנה שאינני סופרת, הייתה בה הרפיית שריר נוסכת שלווה ממש. התחושה שאת יודעת מי את, זה דבר רב-עוצמה. לפעמים את רוצה לחשוב שאת מישהי אחרת, מישהי שאולי תמיד שאפת להיות, מישהי שאולי תמיד אמרו לך, או רמזו לך, או התנו אותך להאמין שעלייך להיות. אבל הרגעים שבהם מי שאת באמת נעשית צלולה ומובנת לך, אלה רגעים של חסד. אותנטיות היא דבר נדיר, וכשצדים אותה, גם אם להרף עין, יש בזה מין זרם חשמלי שמחווט מחדש את כל הסדר הדמיוני במוח הקודח, וזה בלתי הפיך. מרגע שמהבהבת ההבנה הזו, והידיעה כבר חצתה את סף ההכרה, אין דרך חזרה. ואולי צריך להתבגר מעט כדי לאמץ את זה בחום, ולא להירתע מהבנות שלא הולמות את חלומות הנעורים.

לא יהיה מדויק לומר שאני שואלת את עצמי עכשיו מה אני רוצה. אני לא. אני פשוט מבחינה באותם רגעים שבהם מתקומם בי איזה אי-נחת בגלל משהו שלא הספקתי לעשות, אני מקדישה לרגעים האלה מעט יותר מחשבה מפעם, ואני מנסה להבין מהם הדברים שכשאיני מתפנה להם, מצטברת בי טינה. בינתיים ליקטתי רשימה של כמה דברים פשוטים להפליא. ובפוסט הזה, שהוא מעין שילוב של רשימת מצאי ומצפן, בא לי למנות אותם, בסדר לגמרי שרירותי.

  1. האופניים שלי.
    מאז שהייתי תלמידת תיכון (לפני יותר מעשרים שנה) אני רוכבת על אופניים ממקום למקום. ולצד הנוחות הממכרת שיש בכלי התחבורה הזה, יש הרבה מה לומר גם בזכות פרצי האדרנלין שממלאים את הגוף ואת הנפש במהלך הרכיבה ואחריה. כשאני לא יכולה לרכוב על אופניי בגלל מזג האוויר (משהו שכמעט לא קורה באזורנו) אני נוטה לשקוע בדיכאון קל.
  2. הספרים שלי.
    יש מידה של שקט נפשי ופנאי שנחוצים כדי שאפשר יהיה לשקוע בקריאת ספר טוב. תקופות שבהן אני מתקשה להתרכז בקריאה הן תמיד תקופות מדכדכות, וזו תמיד באסה כפולה כי אל"ף, אני לא קוראת, ובי"ת, עצם חוסר היכולת לקרוא הוא סימפטום שמצביע על תקלה במצברוח.
  3. מילים מילים מילים.
    אני זוכרת את ההתרגשות האדירה שמילאה אותי בשיעור הראשון בלימודי התרגום; ישבנו קומץ סטודנטים בכמה עמדות תרגום סימולטני בכיתת מעבדה, ומרצה בכירה בחוג ישבה מולנו וסיפרה לנו מהם הדברים הדרושים ממתרגם טוב. היא דיברה על סקרנות כמעט אבסולוטית, על היכולת להקשיב, להבין, להתנסח. היא דיברה על הצורך להיות מעורה באקטואליה ועל היכולת להבין מה אנשים אומרים גם כשהם לא רהוטים. היא אמרה שמתרגם כמעט לעולם לא ייתקל במשהו שאינו מבין מבלי למהר לבדוק ולנסות לפענח, והוסיפה שמתרגם הוא קצת כמו מרגל שמנסה לפתור תעלומה, לחפש איזו כוונה נעלמה. היא תיארה דחף להבין דברים לעומקם. ואני ישבתי מולה, והתמוגגתי לנוכח המחשבה שכל אותם דברים שתמיד ידעתי שאני רוצה מקבלים פתאום שמות ברורים ולגיטימציה מלאה, ואפילו קוראים להם מקצוע, ואומרים שאפשר להתפרנס מהם, ולהביא תועלת – לעזור לאנשים להבין זה את זה בשפתם, לחשוף אותם לתכנים חדשים, לאפשר תקשורת בין זרים. ואני מכירה כבר היטב את התחושה הזו שמתלקחת בי כשאני מצליחה למצוא את המילה המדויקת. זה אף פעם לא מדעי, אין נוסחה שמאפשרת להתקדם בצעד בוטח בנתיב המוליך אל המילה הנכונה, אבל כשאני מגיעה אליה אני תמיד מרגישה תחושה של הישג שאין לי בשום הזדמנות אחרת. וכמו אספן קפדן שמטפח את האוסף שלו יום-יום, אני כותבת וקוראת בעברית, באנגלית ובצרפתית, לומדת את השפות האלה כל הזמן ולא מפסיקה ללקט מילים. ליהנות מכל הידע ההיסטורי, הפוליטי, הלשוני והתרבותי שגלום בהן, ולהפיק עונג אסתטי ורגשי פשוט מהצלילים שלהן ומהאסוציאציות שהן מעלות.
    וזה לא משהו שאנשים זוכים בגללו בתהילת עולם. זה לא מה שחלמתי עליו כשהייתי מדמיינת לי, ילדה זעיר-בורגנית שכמותי, עתיד של הצלחות וקריירה ושגשוג ומעמד מקצועי. זה לא להיט, זה לא ויראלי, זה לא אקזיט. זה משהו קטן-קטן שאי אפשר אפילו להסביר ולהתחקות אחריו, המסלול הפתלתל הזה בין מילה או מונח בשפה אחת למקבילה המושלמת שלהם בשפה אחרת. אבל עם כל כמה שזה זעיר ומופנם ולא זוהר בשום צורה, זה משהו שחשוב לי לשכלל – היכולת לעבור במסלול המוליך משפה לשפה, מבלי לאבד שום דבר בדרך.
  4. ד'.
    הפוקס היחיד, הגדול ממש, שהיה לי בחיי. והיא לא מופיעה ברשימה הזו כי פוצי-מוצי וזה, אלא כי כשעוברות עליי יותר מדי שעות בלעדיה, אני קצת כמו יורד-ים שאיבד כיוון. ד' היא היבשה באופק. יש בה, ובאיך שהיא חיה את חייה, מין הבנה עמוקה של הטבע האמיתי שלה שמרגיע אותי להימצא במחיצתה. ד' אינה מאוהבת בעצמה ואינה מלקה את עצמה, היא פשוט חיה עם עצמה בשלום ובכנות גדולה, יודעת מי היא ומה היא, ולא מרבה להתבלבל. היא לא מנסה לעשות על איש רושם. וכמובן, זה עושה עליי רושם עז.
    הקלישאה האלמותית אמנם גורסת שמי שאוהב באמת, אוהב אותך כמו שאת, אבל יש אהבה גדולה יותר, וזו היכולת לאהוב אותך משתנה. לאפשר לך כר נרחב לעשות בו סיבובי פרסה וחראקות, לנסוע ולחזור, להתרחק ולהתחרט, לומר דברים רבים כמים ואז להפשיל מכנסיים, לבוסס במים האלה עד גובה הברכיים, שפופה, ולדלות את הפנינים. ד' תמיד מחכה איתי בסבלנות עד שאדלה פנינים, ואין דבר פחות מובן מאליו מזה – מישהי שמלווה אותך כשאת עושה שטויות, מתייסרת ומתבלבלת, בלי לשפוט ובלי לתבוע בחזרה את המוּכר, כאילו שמי שהייתן בראשית ההיכרות זה איזשהו סוג של הבטחה או התחייבות.
    אני זוכרת איך היא כבשה את לבי באחת בזכות משפט אחד קצר שהוציאה מפיה. הפרצוף היפה שלה היה אמנם מכת הברק הראשונה, אבל הדיבור שלה, המילים שבחרה, האופן שבו אמרה אותן, זה הכריע אותי סופית. אני נמסה כשמישהו מצליח לנסח בצורה מדויקת ורהוטה מחשבה חמקמקה שחלפה בראשי אימתי. אני מתמוגגת מאנשים שמדברים היטב. אין בעיניי טרן-אוף נורא יותר מעילגות, ואין בעיניי תכונה שובת לב יותר מהיכולת להתנסח היטב ולומר מילים מדויקות על העולם הזה ועל החיים בו, כאילו לא דשו בזה כבר משוררים והוגי דעות אלפי שנים לפנינו. וד' לא מפסיקה לכבוש את לבי במשפטים הכנים והמדויקים שהיא יודעת לומר; משוררת ריאליסטית שמחברת שירה הומוריסטית עם המון דמיון ציורי ופרוע, ועושה מהחיים שלנו סרט אנימציה סטופ-מושן שובה לב, בדיוק כמו שהיא אוהבת. כל רגע בלעדיה הוא רגע מבוזבז.
  5. הבלוג שלי.
    היו לא מעט תקופות בחיי שבהן כתבתי יומן. כזה עם מחברת ועיפרון. כיום אני מקלידה כמעט באופן בלעדי, לא כולל פתקאות ושרבוטים, והבלוג הזה הוא היומן שלי.
    אני נהנית מהעובדה שיש לבלוג עוקבים, ושחלקם מגיבים מדי פעם לתכנים שאני מפרסמת. אני מקפידה לא לחצות את הגבול הדק שבין האישי לאישי-מדי, ואני משתדלת שיהיה פה מעניין. אבל יותר מכול, הבלוג הזה הוא תרגיל במחשבה ממוקדת ובכתיבה מדויקת. אני כותבת כאן, בדיוק מאותה סיבה שציינתי למעלה, כדי להיטיב להבין.
    במאמרו "הסיבות שבגללן אני כותב" (Why I Write) כותב ג'ורג' אורוול כך: "ידעתי שניחנתי בכישרון למעשה המילים ובכוח להתמודד עם עובדות לא נעימות, וחשתי שכך נוצר עבורי מעין עולם פרטי שבו ביכולתי לתבוע את נקמתי על כשלוני בחיי היומיום". אורוול מתאר את עצמו כילד בודד למדי, שפיתח אהבה גדולה למילים. תיאורים של כל דבר שנתקל בו היו מתרקמים במחשבתו, וכך הוא היה מתנהל בעולם, מספר לעצמו את סיפורו כל הזמן.
    מאז שאני זוכרת את עצמי, מילים מלוות אותי בלי הפסקה. נאספות, מנסות לחדד איזו אמת, לתאר משהו במדויק. לגשר על איזה פער ביני לבין הזולת, ביני לבין העולם, ולספק לי הסברים ותיעוד. משהו בניסיון הבלתי פוסק לדייק בבחירת מילים מאפשר לי להסביר לעצמי את החיים האלה.
    במאמר אחר של אורוול, אולי המפורסם מכולם, גם הוא מאותה שנה (1946) הוא עוסק בשפה הפוליטית (Politics and the English Language) ומסביר כיצד מניפולציות במילים יכולות לצקת כל משמעות כמעט לכל דבר. אינפלציה של אהבה ושל חלום ושל מסע ושל גילוי ושל מלחמה ושל הרפתקה. אורוול מדבר על ניצול לרעה של השפה ועל שימוש במילים כדי להוליך שולל, בכוונת זדון, או סתם בגלל רשלנות וחוסר מיומנות. הוא מצר על כך שכותבים, הן בשפה הפוליטית והן בפרוזה, אינם מקפידים לדייק. וכך, לדבריו, בשל עצלנות או חוסר יכולת להתבטא כראוי, "הקונקרטי מתמוסס אל תוך האבסטרקטי, ונדמה שאיש אינו מצליח להעלות במוחו ביטוי שאינו שחוק ומשומש לעייפה. פרוזה עשויה פחות ממילים בודדות שנבחרו בשל משמעותן, ויותר מביטויים שמלאכת חיבורם דומה למלאכת הרכבת לול תרנגולות מלוחות מוכנים מראש".
    לומר משהו בעל משמעות ולנסח אותו בצורה מדויקת וברורה זו משימה לא פשוטה שדורשת מאמץ מחשבתי. אורוול מתקומם במאמרו נגד ההתעקשות של כותבים, בעיקר מדענים ופוליטיקאים, להשתמש בצירופי מילים שארגנו עבורם אחרים במקום לחשוב בעצמם על מילים שיבטאו בדיוק את מה שבכוונתם לומר. "השימוש במטאפורות עבשות, בדימויים דהויים ובצירופים כבולים חוסך לכותב מאמץ מחשבתי ניכר, אך המחיר הוא משמעות שנותרת עמומה, לא רק לקורא שלו, אלא גם לכותב עצמו". ולא רק פוליטיקאים דמגוגים ועיתונאים עצלנים מפעילים את "מחולל הקלישאות" הזה. גם הדיבור הכמוס, האישי, של אנשים עם עצמם, גם הוא חוטא בזה לא פעם. בין היתר, אשמה בזה השפה האמריקאית שכמו מתווכת נדל"ן שרלטנית שמפרסמת דירות שאינן, מבקשת למכור לכולם איזו פנטזיה מתקתקה ורומנטית של חיים. גם שפה יכולה לרמות ולהוליך שולל, לגזול את היכולת ליהנות מהחיים כפשוטם, ולנסח בפשטנות גסה ושקרית את המורכבות שלהם, שההתמודדות עמה מחייבת לא פעם מאמץ והקפדה מייגעת על פרטים. אפשר בקלות להשתמש במילים כדי לתעתע, לרקום רשת סבוכה ויעילה של רמייה עצמית ולחיות בסרט. אבל אפשר גם להבקיע באמצעותן תיבות תהודה רועמות, ובעזרת מילה אחת כנה ומדויקת להשתיק את לופ קולות ההדחקה החנפניים והמנחמים, וליידות באוויר אמת חד-משמעית כמו קליע חודר שריון ומרסק אבנים.
    "האויב הגדול ביותר של שפה ברורה הוא חוסר כנות. כשיש פער בין כוונותיו האמיתיות של אדם לאלה המוצהרות, מפנה אותו האינסטינקט אל מילים ארוכות ואל ביטויים חבוטים, באותו אופן שבו האינסטינקט של דיונון מביא אותו לפלוט דיו". השפה אמורה להיות אמצעי ביטוי, לא אמצעי הסתרה, טוען אורוול. "אם תדברי באנגלית פשוטה יותר", הוא מציע, "תהיי משוחררת מעול הטיפשות הגרוע ביותר ששמרנות עלולה לחולל. לא תוכלי לדבר בדיאלקטים הנדרשים, וכשתעירי הערה מטופשת, טיפשותה תהיה ברורה, אפילו לך".
    כוחה של מילה הוא דבר די מפעים, ואני חושבת שהבנתי את זה בשלב די מוקדם בחיי. ומאז אני מקפידה לפנות זמן לתרגל חפּשָׂנוּת מילים וניסוחים מדוייקים, לגלות שוב ושוב את "האושר הטמון במילים עצמן", ולהתמסר ל"תשוקה לראות דברים כפי שהם".