רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 3

זה היה אסון כי הרגשת שאבוד לך. כי את לא כזאת, לא בנויה לעולם הזה, החדש הזה, המוחצן ומייחצן הכל, הרץ-רץ-רץ הזה. תראי אותך, כותבת בְפנקס. הרגשת כמו סרח עודף של עולם ישן וזחלני ורצית לעמוד על השולחן ולצרוח בקולי קולות לתוך מגאפון, שישמעו כולם. שישמעו אלה שצילמו את הסרטון הזה, שמוטט לך את העצבים, אלה מהמשרדים שמעבר לקיר. הרי עבדת בבניין של חברת הטלוויזיה שעושה יותר ריאליטי מהחיים עצמם, מטמטמת כל מי שנרדם מולה. דוחפת פרסומות לשינות שלו להנדס לו את החלומות.
לא להיכנע, רצית לצרוח, לא להאמין. לא ליפול בפח הזה של הדברים היפים. בטלוויזיה ובמגזינים המבריקים ובשלטי חוצות בהמיִים ובמתק שפתיים ברדיו בפקקים, זה לא ככה, בשום מקום, מנצנץ כזה ומחייך ומקסים, חף מקמטים וחטטים ושׂערות, משוחרר מכאבי החמצות וגעגוע, מלא אפשרויות וסיכויים. זה מאובק וזה מתקמט וזה דוהה ומתכווץ, החיים, זה טבעי. זה צובר חוויות שגובות מחיר וזה סופג, זה לא מבליג, זה לא כזה קר רוח כל הזמן, קוּלי ואדיש. וזה לא בחינם, תמיד יש מחיר שצריך לשלם וזה הדבר הכי חשוב, המחיר הזה ומה שקונים בו. ואי אפשר הכל, לא במיליארד תשלומים ולא בשוטף פלוס מלאנתלפים. אנשים שוכחים את זה.
הניסיון לזקק את המינימום ההכרחי לך, ככה זה התחיל. הרגשת שאת הולכת לאיבוד והתחלת לרצות לסגת, לחפש את המעט שנחוץ לך ולהניח לשאר, להפסיק לרצות סתם. כל חיינו התמכרת לתפיסה הזאת, השלטת, שהרצונות שלך ושל כולם מחיים איזו כלכלה, מצמיחים איזה משק, ועכשיו רצית להיגמל מזה כי זה התחיל להתיש אותך. פתאום היה לך ברור שאת מסתבכת בפקעת מסועפת של רצונות מיותרים שמצמיחים חיים של אחרים שמתעשרים על חשבון השקט נפשי שלך, אבל את החיים שלך הם מנבּילים. את לא מִתְאָבֶבֶת בצמיחה המדומה הזאת, אצלך רוב הזמן יום גשום. והצמיחה שלהם לגובה ולרוחב לא תחזיק מעמד בלי צמיחה למעמקים, בלי טיפוח השורשים, ואַת שורש, פתאום הבנת את זה, אַת השורש ששכחו כל קוטפי הפירות והפרחים מהצמרות, אז את גמרת עם הצמיחה הזאת שלהם. את לא רוצה יותר כלום. כשתתחילי להתכבד בנתח הוגן מהקטיף, נדבר, עד אז את מצטמצמת, מכווצת את השורשים פנימה, הביתה, שייפלו כל העצים מצידך. את ממילא למטה, בדממת החושך התת-קרקעית, חוץ מהד עמום ורעד קל לא תשימי לב בכלל שהעץ נפל. ואז הבנת שגם בגלל זה יצאת לרחובות, לא רק בגלל הבדידות. פתאום הבנת עד כמה, מרוב צמיחה עאלק, התייאשת.
יש שפכטל איפשהו, לא, ליד הפח, בואי נמרח קצת ונגמור עם זה. עד מחר זה יתייבש. תגידי, את נורמלית, מה צבע, זה בוידעם רקוב מלפני מאה שנה, אף אחד לא ישים לב לניואנסים בגוונים של הקירות הפנימיים שלו, ממילא פטיש עשרה קילו זה הדבר היחיד שעוד ייכנס לשם. צודקת, שכחתי כשהשפה הפסיקה לדמם. אז עזבי, נשאיר את זה ככה. אז מה את מציעה, אולי ניתלה מהמנורה כדי לסתום את החורים המחורבנים האלה. שיעשה את זה בעצמו. הצמיד אותנו למדד כל השנים בלי להוציא אפילו שקל על שיפוץ, נגיד שעכשיו מתקזזים, טוב. תפסיקי לדאוג, נו, תפסיקי. אפילו לברוח את לא מסוגלת כמו שצריך, תרפי. הפרפקציוניזם הזה, תראי על איזה שטויות את נתקעת, חורים בבוידעם. זה לא מעניין אותו, הבוידעם הזה, אני מבטיחה לך, בסדר, זה לא מעניין אף אחד חוץ ממך. בדיוק בגלל הדברים הקטנים האלה, הלא חשובים, תמיד משתבש לנו הכל, שם אנחנו נתקעות והדברים החשובים בורחים לנו כי אנחנו צולעות בגלל העוויתות האלה שלך. אז די כבר, בואי, נשב כאן, ליד החלון, איפה שרואים שמיים, ונמשיך. איפה היינו.
הייאוש. הימים שבהם התחלת לחלום בהקיץ על אתנחתא של דלילוּת ועצלתיים. היית מציירת לנו בדמיון חדר קטן, מואר היטב, מסודר ונקי, ששום דבר מיותר לא נמצא בו, ואנחנו בפינת החדר הזה, לבדנו, מוקפות דממה גדולה, עמוקה, עושות כל מה שאנחנו רוצות ולא מספיקות אף פעם – כותבות וקוראות, עוצרות להרהר, נזכרות, מבינות, מתמלאות במה שחסר לך כבר שנים, מתעססוֹת, נעשות סמיכות מרוב עצמנו. קראנו אז את הספר של שבתאי ונדהמת לגלות עד כמה הוא מכיר אותך, הספר הזה, עד כמה דייק כשתיאר את התחושות שלך, את הגעגועים ואת העלבון. ובבוקר האחרון, כשסיימת, החלטת לא לקרוא עוד ספר עד שתעזבי. רצית שזה יהיה הספר שיפריד אותך מכאן. צירוף המילים "השהות הנחלמת" התנגן בתוכנו ימים ארוכים כמו מוזיקת הנושא שלנו ופיתחת מין אובססיה להשיג את ספר השירים עם השיר הזה, שהוזכר בספר האחרון שקראת. השהות הנחלמת.
הרהרת בשתי המילים האלה, בצבע החול הלבן שלהן, ברוח שבא מהן וליטף את הפנים שלנו כמו פעם. הרגשת שעצם ניגון הצירוף הזה, שוב ושוב, בתוך ראשנו, מניח אותנו על שפת ים, טומן אותנו בין גבעולי עשב גבוה, משכשך את כפות רגלינו במי אגם צלולים ומעביר בכל הגוף שלנו נסיקת היזכרות. כאילו ישבנו שנים ובהינו, והנה פתאום אנחנו מתנערות וקמות לחיות את חיינו. ככה ניסחת לנו את זה, בכל המילים היפות האלה, בטוב טעם נזירי ואסתטי. בפנקס המצחיק הזה שלך. ככה, מצחיק, מה את עיתונאית חוקרת משנות השישים, מה זה הפנקס הזה.
חלמת להשתגר לחלל, או לפחות להתרחק מהעיר, מהצפיפות, מחייהם של אחרים מרשרשים לעומתך מכל חלונות הבתים, מחלונות הראווה, הרגשת שעצבייך רופפים, כמו של אישה משתגעת. כמעט נכנסת להודיע שאנחנו מתפטרות, הכל היה מופרז ומשונה, רצית לאבד את ההכרה. שיעירו אותך בעוד כמה שנים ויחזירו לך אותה אחרי שכל זה יעבור. הרגשת שאת לא עומדת בזה, ילדה טובה שכמוך. אז באתי. אחרת היית מתה. את יכולה להיות בטוחה בזה. באתי ואמרתי לך את האמת, בלי קישוטים, בלי כל הרומנטיקה הילדותית הזאת.
שתפסיקי לבלבל לנו את המוח. שאת פשוט רוצה לברוח.

מודעות פרסומת
רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 1

סיפור כישלון. למה לא, זה צריך להיות השם. הסיפור שלךְ הוא סיפורו של כישלון. ייאוש זה הכישלון הכי גדול.

תראי, כל החדר מלא קרעי טיח, חצי בית התפרק עכשיו. בואי נאסוף את השברים של הסולם לפחות, אלוהים, עד המטבח זה הגיע. חתיכת נפילה זאת הייתה. נו, בואי נטאטא את זה, זה מדכא.

זוכרת איפה היינו לפני שנה, איך צעדנו באבן גבירול מלאות זעם ואמונה ואיך צרחנו שם בהפגנה החמישית, העם דורש צדק חברתי. יש גם שם, מתחת לדלת.

כל החיים הרגשת בדידות שקופה חסרת תקנה מכסה עלייך כמו ניילון נצמד, והנה, פתאום צעדת עם המון אנשים והרגשת מין יחד עצום, סוחף אותך. זה אפילו הפחיד אותך לרגעים, לצעוד ככה בתוך המון זועם, זה היה משהו שלא הכרת, אבל הרשית לעצמך, בפעם הראשונה, להפסיק להיות ספקנית, לראות את הסיכוי. מה לראות, להרגיש אותו. רצית להטיל ספק, מרוב ציניות ומשנה זהירות, מתוך הרגל ותחושת אחריות, אבל לא הצלחת. זה סחרר אותך. נהיית מעודכנת כמו שלא היית בחיים, תולעת עיתונים, ויצאת לרחובות לעוד הפגנה ולעוד הפגנה כדי להרגיש את זה, את הזרוּת שחשת כל חייך, מופקעת ממך. אבל אחרי שבוע כבר התחילה המעיכה. אגרוף הברזל כבש לאט לאט את הזעקה עד שנותרה ממנה רק יבבה דקה, חנוקה. כמו חתלתול נמחץ תחת מגף. אפילו הספדים נשמעו, וגעגועים נוסטלגיים, כאילו כל זה קרה לפני שנים, כאילו זו הייתה רק הזיה של קיץ, מכת שמש. אנשים הבינו את המייאש מכל, את טבע האדם האכזרי, את חוסר הסיכוי מול כל הכוח הזה. חזרנו להילחם על פירורים, ללחך את שולי הצלחת כמו חבורת צבוֹעים מסוממים, שולפים ציפורניים זה על זה, חושפים שיניים על החלשים.

סתם, נזכרתי. זה היה בדיוק לפני שנה, בתחילת ספטמבר, קצת לפני החגים. ביום כיפור ישבנו בשירותים ופתאום בכית, דלפתְ כמו צינור מפוּצץ. לא הצלחנו לעצור את זה, חצי גליל של נייר טואלט לא עזר. והנה, שנה אחרֵי, את עומדת לנסוע מכאן. שנת אבל ממש הייתה לך.

זה יחזור, אני אומרת לך שזה יחזור, אבל אז זה יהיה קשה, זה יחזור אכזר. כי לא יכול להיות אחרת, אנשים שהבינו שיש להם כוח להזיז משהו לא מתחרטים פתאום, לא מוותרים והולכים הביתה, הם נלחמים עד שהם מנצחים או עד שהם מתים. לא קשור ליומרות, זה הטבע, זאת הישרדות. אני יודעת שאת משוכנעת שזה ימות, אופטימית לא היית אף פעם. סוף טוב זה יותר הקטע שלי. אני רואה, אני רואה שהכל כבר ארוז, רואה, רואה גם את הדרכון ואת הכרטיס לכיוון אחד על המזוודה, אבל תדעי לך שהלילה ייגמר משהו הרבה יותר גדול ממה שנדמה לך. החיים שלנו עושים פנייה חדה. מה חותרת, אני אומרת לך בפירוש – את מסיטה אותנו מהמסלול. ישר לתוך התהום.

את יודעת, אם חושבים על זה, כל מיני סרטים שראינו לא פעם, עם גיבורות כאלה סיפורי הצלחה, תמיד הם נגמרים ככה, נכון, ברגע קצת כמו זה, אבל עם הרגשה הפוכה, של התחלה. של המְראה. מוזיקה יפה, איזה שיר על רכבת נוסעת, על כנפיים, על רוח, והגיבורה מדפדפת באלבומי תמונות ומפשפשת באיזו קופסה ישנה, נכון, תמיד יש בסרטים האלה איזו קופסה מחורבנת מלאה רטרו, תצלומי פולארויד וצעצועים מכניים ותכשיטים מפלסטיק ותמיד הגיבורה ממששת הכל בהתרגשות כאילו ילדוּת זה מרקם שאפשר להרגיש בין האצבעות. והיא תמיד מחייכת לעצמה ומתלחלחת, ואז מוחה את העצב ונכנסת למונית, ואז הטרמינל והמטוס ממריא והמסך מחשיך ורוֹלר. צורה לך. המזוודה נפלה עלינו מהבוידעם כשסוף סוף הצלחנו לטפס על הסולם המסוכן הזה ולהגיע אליה, כי הדוּד תקוע שם באמצע כמו גוויה, וכל השיער שלנו מלא חול וקורי עכביש ואבק, ונקרעה לנו הנעל כי הסולם התפרק שנייה לפני שירדנו ממנו. כמעט שברנו את הפרצוף. ככה נגמר הסרט שלך.

את רוצה לספר איך זה התחיל. את האמת. זה יהיה אמת, הסיפור הזה, או איזה ניסיון אחרון להעצמה, להתנחמות, אה, אמת או לא. בשביל זה אני כאן, יקירתי, לעצור את כדור-השלג-המתגלגל-במדרון הזה של ההדחקה שלך כי עוד רגע הוא הורג אותך, הכדור הזה. בואי, נשב, תכתבי את האמת.

תכתבי איך התיישבת במשרד לפני עשרה חודשים בעוד בוקר כמו מאות הבקרים שלפניו. תכתבי שסיימת לארגן את כל החפצים שלך על השולחן, הדלקת את המחשב ומשכת מהטריי את דפי העבודה והפעלת את התוכנה והכל באוטומטיות הזאת שבה זזת שם תמיד, בפלורסצנטים הלבנים האלה, באוויר המזגנים האטום, רובוטית של שגרה והרגלים. את יכולה לכתוב ניסיון מקצועי של שנים, אם זה עושה עלייך יותר רושם ומביא לך פחות דיכאון. נכנסת למטבחון ונטלת את הכוס שלך מהמדף וכשהזרם הדק והקלוש ממכונת סינון המים זלג לתוכה בהית בו ושקעת במחשבות על השעמום. הריקבון שמכחיל בין הֶרגלייך כמו עובש, האימה. חשבת על כך ששעמום הוא הדבר הכי נורא שיכול לקרות למוח האנושי. יותר גרוע מכדור בראש.