חיפוש דו-גלגלי אחר האושר

"הרשו לי לומר לכם מה אני חושבת על רכיבה על אופניים. אני חושבת שהיא תרמה לשחרור האישה יותר מכל דבר אחר בעולם… היא מעניקה לאישה תחושה של חופש ושל היכולת להסתמך על עצמה… מרגע שהתיישבה עליהם היא יודעת שלא יאונה לה כל רע אלא אם תרד מאופניה, והיא יוצאת לדרכה, התגלמות של נשיות משוחררת וחסרת מעצורים."

אלה הדברים שאמרה סוזן ב' אנתוני, דמות מובילה בתנועה הסופרג'יסטית, בריאיון ל"ניו יורק סאנדיי וורלד" בשנת 1896, שנתיים אחרי שאנני לונדונדרי יצאה מבוסטון על אופניה, מצוידת בבגדים להחלפה ובאקדח, למסע מסביב לעולם. כך מספר רוברט פן בהקדמה לספרו It's All About The Bike.

אני לא מתכוונת לצאת בקרוב למסע חובק מה-שלא-יהיה על אופניי. אני לא רוכבת שטח, אין לי אופניים עם שלדת מגנזיום וגם לא "פיקסי" מעוצבים בהתאמה אישית כמיטב האופנה הנוכחית ולא כל כך מעניין אותי הטור-דה-פראנס. אבל אני אוהבת את האופניים שלי אהבה גדולה בגלל כל מה שהם מאפשרים לי.

חופש התנועה באופניים גדול פי כמה מחופש התנועה שמאפשר כל כלי רכב אחר, הקומפקטיות שלהם מאפשרת לעבור איתם כמעט בכל מקום, להיכנס איתם כמעט לכל מקום וכך לחסוך שעות ארוכות של המתנה בפקקים וחיפושי חניה.

והאופניים, בניגוד לכלי רכב אחרים, מסיעים אותי ממקום למקום תוך שהם מותירים אותי פרוצה לרוחות ופתוחה לסביבה. אני לא משקיפה על הנוף, אני עוברת בו. אני מרגישה את מרקם פני השטח בתנועת הגלגלים, אני מריחה היטב את הפירות על העצים, את עשן האגזוזים, בשמים ואפטרשייבים וקפה וסיגריות וזיעה שמתעופפים באוויר. אני מזהה בקלות את כיוון הרוח שדוחף מאחור או בולם מנגד או מגיח מהצד. ואני שומעת, אפילו מבעד לאוזניות, את הציפורים ואת הצופרים ואת רחש תנועת הרחובות. ואני יכולה לראות הכל – שדה הראייה רחב ומהירות הנסיעה מאפשרת למבט להתעכב היכן שבא לו, היכן שיפה.

ואפילו ניואנסים דקים בשינויי מזג האוויר, גם אותם אני מרגישה היטב על האופניים. שני סימנים מובהקים וחד-משמעיים יש לי לכך שהגיעו ימי עונת מעבר – האחד הוא לייקה כלבת החלל, שמפסיקה לישון על הרצפה ועוברת לחלוק את לילותיה איתנו במיטה עם בוא הסתיו, ולהפך – נוטשת את המיטה לטובת הרצפה שמתחתיה, עם לבלוב האביב. הסימן השני הוא אחוזי הזיעה ומידת התשישות בסיום הרכיבה, הם משתנים בעונות המעבר.

ועונות המעבר מלאות ימים יפים, בריזה ושמש ומלוא הפארק ירוק בוהק וריחני. ומעטים הדברים הממריצים את הגוף ומשובבים את הנפש יותר מרכיבה על אופניים ביום יפה.

מחוץ לשבילי הפארק חוויית הרכיבה פחות פסטורלית, כמובן, ומתלווה לה תחושה אנרכיסטית-משהו כי אופניים הם כלי רכב שחוקי התנועה שלו לא ממש ברורים – כל שבילי האופניים מגיעים תמיד למין סיום פתאומי כאילו נגמרו בבת אחת כל פחיות הצבע בעירייה, ורוכבי אופניים נאלצים להציע פרשנות מקורית למרחב העירוני ולהשתמש לסירוגין בכבישים ובמדרכות כי אין להם ברירה אחרת, איש לא הקצה להם נתיב בטוח ונוח משלהם. לכן שונאים אותם כמו ששונאים ילדי מהפכה שמשבשים את השיטה. רוכבי האופניים הם ילדי הכאפות של הכבישים ושל המדרכות. הולכי הרגל רוטנים עליהם ונהגים מסכנים את חייהם כחלק בלתי נפרד מתרבות הנהיגה הבריונית המקובלת במחוזותינו. לא פעם מתחשק לי נורא לפרק איזו מראה בדיוק כמו שעושה הבחורה בסרטון בשנייה ה-40, ככה מכל הלב, אבל ד' אומרת שלא כדאי להתחיל עם זה. שאני עוד עלולה להתמכר.

אל תוך חוויית הרכיבה הדו-קוטבית הזו נכנס ברוב הדר וקסם ספרו של רוברט פן ומעשיר אותה בנפח היסטורי מרתק ובשפע של מידע על תולדות כלי הרכב המופלא הזה. הקורא מלווה אותו בעודו נודד בין אומנים שמרכיבים את החלקים השונים באופניו במלאכת יד מן הסוג הישן, כזה שרחוק אלפי מילין מפס הייצור ההמוני, כשהוא מבקש להתקין לעצמו את האופניים המושלמים שיהלמו בדיוק מוחלט את צרכיו ואת ממדיו.

לפני כשנתיים, במהלך חופשה בפריז, ביקרתי בחנות הספרים המיתולוגית Shakespeare & Co ומצאתי בה את הסוכרייה הזאת. המילים בשער האחורי של הספר (הן מובאות כאן בהמשך) כבשו את לבי, וכשסוף סוף התחלתי לקרוא בו, לא התאכזבתי. ההבטחה קוימה במלואה. אהבת האופניים והרכיבה שפוכה על כל דפיו – "אני רוכב על אופניים זה 36 שנה. כיום, אני רוכב כדי להגיע לעבודה, לפעמים גם במסגרת העבודה, כדי לשמור על כושר, לרחוץ באוויר ובאור שמש, לערוך קניות, לברוח כשהעולם מאיים לשבור אותי, להתענג על האחווה הגופנית והרגשית הטמונה ברכיבה עם חברים, לטייל, להישאר שפוי, לחמוק משעת רחיצת הילדים, בשביל הכיף, כדי ליהנות מרגע של חסד, לפעמים כדי לעשות על מישהו רושם, להפחיד את עצמי ולשמוע את הבן שלי צוחק. לפעמים אני רוכב על אופניי סתם כדי לרכוב על אופניי."

מקסים במיוחד התיאור הפיוטי של פן את הרגע הזה שבו מצליח ילד למצוא לראשונה את האיזון על אופניו בלי גלגלי עזר, "רגע של התגלות" הוא מכנה אותו, "כשידו של אבי נמשכה לאחור והתנודדתי קדימה אל עבר שיווי משקל מופלא שלא אנטוש לעולם."

ולצד אהבת הרכיבה יש בספר גם הערכה רבה לאומנות ולמיומנות שניכרת בדיוקנאות מרגשים ומרשימים של אנשים מזן שמסתבר שטרם עבר מן העולם – בעלי מלאכה מומחים שעוסקים בהרכבת אופניים מתוך אהבה אמיתית וידע מעמיק.

"בשנת 1890 מעריכים שהיו כ-150,000 רוכבי אופניים ברחבי ארה"ב. עלות זוג אופניים נאמדה בכמחצית ממשכורתו השנתית של פועל. בשנת 1895 עלות זוג אופניים הייתה שכר של שבועות עבודה ספורים ומיליון רוכבי אופניים חדשים נוספו למניין מדי שנה." כך מתחיל רוברט פן בתיאור המהפכה שסימנה את קץ העידן הוויקטוריאני בסוף המאה ה-19 ולדבריו, בלב המהפכה הזו ניצבה המצאת האופניים, "אמצעי התחבורה הפופולארי ביותר בהיסטוריה." הוא מספר בסגנון כתיבה עשיר ומרתק כיצד סייעו האופניים בקעקוע המחיצות הבין-מעמדיות, בהרחבת תחומי המחיה של קהילות קטנות ומבודדות ובשחרור האישה.

בסרטה של הבמאית האמריקנית טניה וקסלר "היסטריה" (2011) מגלמת מגי ג'ילנהול פעילה בתנועה הסופרג'יסטית, פמיניסטית נחושה ונלהבת, והיא היחידה מבין כל גיבורי הסרט שנראית רוכבת על אופניים.

כלי הרכב הפשוט והמתוחכם כאחד הזה, שיד כל אדם משגת, אפשר שוויון מסוג חדש, והאיץ כך במידה רבה את התפתחות הקדמה.

כאמור, רוברט פן מסתייע במגוון מומחים שמרכיבים לו זוג אופניים המותאם בצורה מושלמת למבנה גופו ולצרכיו כרוכב אופניים. לעתים הקריאה בספר מעט קשה ומסורבלת בעקבות השימוש במונחים טכניים, אבל מצד שני, יש משהו מקסים ומינימליסטי לעילא בחיפוש הזה אחר הזוג האחד, המושלם.

"האופניים מצילים מדי יום את חיי. אם חווית אי פעם רגע של התפעמות או של חופש על אופניים; אם התרוממת אי פעם לעוף מתוך העצבות אל מקצב שני גלגלים מתגלגלים, או הרגשת התעוררות מחודשת של תקווה תוך דיווש אל ראש גבעה כשאגלי מאמץ מנצנצים על מצחך; אם תהית אי פעם, מסתער כציפור על אופניך במדרון ארוך של גבעה, שמא העולם עצר מלכת; אם אי פעם, ולו פעם אחת, ישבת על אופניים בלב מתרונן והרגשת כאדם מן השורה שנוגע באלים, אנחנו חולקים משהו בסיסי במשותף. אנחנו יודעים ש- It's all about the bike." (מתוך הכריכה האחורית של הספר, תרגום שלי)

קפיטליזם בר-קיימא

מאמר של אשר שכטר במוסף "דה-מרקר" על האפשרות שהמודל הקפיטליסטי עומד לעבור טרנספורמציה בעקבות המחאה הגלובלית וההתעוררות החברתית, הפנה אותי להרצאה של טים ג'קסון שמנסה לקדם "מעבר לכלכלה בת קיימא המבוססת על הפחתת הצריכה הפרטית וקיצוץ בשעות העבודה."

במילים אחרות, טים ג'קסון (מחבר הספר שגשוג ללא צמיחה – Prosperity Without Growth) מבקש לטפח חזון שיביא לשיפור אמיתי באיכות החיים של בני האדם ולא רק ישכנע אותם שיש דבר כזה תוך שימוש במונחים כמו "צמיחה בתל"ג".

המגמה המינימליסטית נהיית כורח המציאות לאור הידלדלות המשאבים הטבעיים וכתוצאה מהעובדה ש"השמיים הם הגבול", לא כסיסמה שמרמזת על כך שבעצם אין גבול, אלא כהגדרה ברורה של גבולות כוכב הלכת הזה כגבולות חד משמעיים שאי אפשר להתחכם להם במינופים, באשראי או בגלגול הלוואות והעלאת מיסים. מה שיש זה מה שיש ויפה שעה אחת קודם ללמוד להסתפק בזה.

טים ג'קסון עוסק בנזקי הצמיחה-לשם-צמיחה ומציע מודל כלכלי שבו "השקעה" לא מיועדת להגברת הצריכה ולייצור עוד הון, אלא לשימור "הנכסים האקולוגיים" ולהעלאת רמת החיים של האזרחים לא רק במובן החומרי אלא גם במובן הפסיכולוגי, התרבותי והקהילתי. השקעה כזו היא מה שהוא מכנה "השקעה אלטרואיסטית" – השקעה שתורמת לסביבה ולחברה, השקעה שיש בה חזון אמיתי, בניגוד לכזו שתכליתה היחידה להגדיל את הונו הגדול ממילא של איל הון על חשבון מיליארדי צרכנים שקונים וקונים וקונים, לא כי יש להם כסף, אלא כי המערכת הבנקאית מעודדת אותם לצרוך כדי "להצמיח" את ה"משק" תוך שהם מכלים את חסכונותיהם ושוקעים בחובות.

ה"צמיחה" שג'קסון מבקש להמיר ב"שגשוג" היא אותה צמיחה כוזבת שבשבועות האחרונים נחשף להמונים פרצופה האמיתי: מרתפים חשוכים של חובות ואשראי. אנשים ישלמו עוד עשרות שנים על הדירה שלהם, על המכונית, על הפלזמה ועל המחשב ועל החליפה. זה שיש להם את כל הדברים האלה לא מצביע על כך שהם אמידים, שהם נהנים מרווחה כלכלית, אלא בהרבה מקרים, זה מלמד דווקא על ההפך.

ג'קסון לא מבקש למוטט את הקפיטליזם, הוא מבקש לשדרג אותו למודל שמאפשר פריחה לכל פרט בחברה ולא סתם צמיחה כלכלית של משק ערטילאי כלשהו, של מדינה כזו או אחרת, או של יד נעלמה אבל אינטרסנטית להפליא שבשבועות האחרונים מתגלה יותר מטפח ממנה… פריחה שתביא לשיפור ממשי באיכות החיים – לא מספיק שלאדם יש קורת גג, פת לחם וחולצה. יש צורך ביותר מזה כדי שאדם ירגיש שיש לו חלק בשגשוג הכלכלי שכולם מדברים עליו כשהם קוראים לו מפונק, מציעים לו לעבור לפריפריה ולעשות הסבה מקצועית כי משורר/אקדמאי/קולנוען זה לא מקצוע וכדאי שיחפש לו איזו נישה בשוק ההייטק או בשוק ההון אם הוא רוצה להזדקן פה בכבוד. המשרה שלו בחברה הקטנה שהוא עובד בה כבר שנים בשכר נשחק לא ממש מאפשרת לו להרגיש צמיחה או שגשוג כלכלי, אבל גם הבוקר הוא נדחק שוב לקרון של רכבת מאחרת בדרכו למשרד, קורא בעיתון על עוד טייקון שספק אם יחזיר את חובותיו ונבהל מעוד דיווח על גראד שנפל בדרום. האיש הזה זקוק להשקעה בעתידו, השקעה שיש בה חזון. וג'קסון מדבר אפילו על כלכלה שיש בה ענווה.

מצד אחד, אם לתמצת את תורתו למשפט אחד קצר – טים ג'קסון דורש צדק, סביבתי וחברתי.

מצד שני, כשהוא נשאל בתום ההרצאה עד כמה הוא מאמין שפוליטיקאים בבריטניה ייענו לאתגר הזה, התשובה הדיפלומטית שלו מבהירה עד כמה רחוק מימוש החזון הזה ועד כמה קשה להתנער מקבעונות של מודלים כלכליים. אבל אופק זה דבר חשוב, במיוחד בימי מחאה שמגבשת מדי יום את רשימת הסעיפים בתביעה העיקרית שלה – צדק צדק חברתי.

(כאן יש אפשרות לצפות בהרצאה ולבחור כתוביות בשפה העברית)

 

** עדכון מדצמבר 2011 – דוגמה מעוררת השראה להשקעה חברתית וסביבתית מועילה. ועוד של בנק!