תסתכלי עכשיו טוב-טוב מסביב, על כל האבק והנורות החשופות והקירות העירומים והמזוודה וכתמי הבכי שלך על הדפים. תסתכלי על זה ותכתבי. את זה, את מה שיש פה תכתבי. בלי שירה ובלי שטויות. מילה אחת יפה מדי, ואני קורעת את הפנקס הזה. אני לגמרי רצינית.
הסיפור שלנו, אותו מספרים עכשיו. בלי פואנטה, בלי שיא. סיפור אמיתי. הקו הישר הבדיוני הזה שנמתח חד-משמעי כמו טיל אל עבר תפיחה של שגשוג, כל הזמן במגמת שיפור, זה רק בספרים ובסרטים של יחצ"ני אמריקה. הסיפור הזה של ההוא, המיתולוגי, שהגיע לניו יורק יתום וחירש וגידם עם פרוטה אחת בכיס לפני שישים שנה והיום הוא אבא וסבא לשבעים נכדים ונינים ויש לו שמיעה אבסולוטית וחברת תקליטים שמגלגלת מיליונים ופרוטזה שלא רואים בכלל שהיא פרוטזה כי הוא מיליארדר, קנה לו יד של מישהו אחר. הסגידה המטומטמת הזאת לחלום האמריקאי, את מוכרחה להשתחרר מזה. מהתעמולה המסממת הזאת שמכסה הכל בציעוף נינוח ובוטח כאילו זה טבע הדברים – כביש מהיר פתוח, נסיעה מהירה עם שירי דרך ברדיו, מלא שמחת חיים ומשבי רוחות, וכל הזמן קדימה ולמעלה בנחרצות ובאמונה, בידיעה מוחלטת. בהכרה מלאה. אנחנו נולדנו אל ימי הזוהר של הקשקוש הזה ואת קנית את זה כל השנים. את באמת חושבת שזה כישלון להטיל ספקות, לא להבין עד הסוף, לא לעוף כמו טיל אל עתיד מזהיר משוחררת מהסתייגויות מקרקשות כמו צרור פחיות על פגוש מכונית של זוג טרי. אנחנו טריות, כל הזמן אנחנו זוג טרי, אני ואת. מתחלפים בנו דברים, משתנים הרשמים, מתרענן בנו איזה צורך. אין דבר כזה, להגיע.
אמריקה. פחחח. כל מצגי השווא האלה בפייסבוק ובפליקר ובטוויטר, כולם מוצגים לראווה ממותגים, מוצעים למכירה להמונים. הכל דימויי חיים, הכל תמונות ומופעים של, כולם מודעים כל הזמן ל, מתביימים, משתכתבים, כוכבי הסרט שהם חיים בו. הכל מסע פרסום, סלוגנים ופוסטרים, עיצוב תדמית ושיווק ישיר.
הפרסום הזה גמר לך על המוח. בגללו את לא מאמינה עכשיו לאף אחד, אפילו יעל לא מצליחה לשכנע אותך שהיא אוהבת אותך. את ישר מאשימה באיזה מניע נסתר. הפחד להיות לבד, נימוס, שעמום, שיקולי נוחוּת קטלניים, ניסיון להתקדם על הגב שלך. כל מה שרץ לך בראש נראה לך יותר סביר מהאפשרות שאוהבים אותך. שככה רוצים, איתך, כי זה טוב. זה ממש נראה לך מופרך. את מבינה עד כמה את דפוקה. מדמיינת כל הזמן את היד הנעלמה, משוכנעת שעל הכל משלמים לה, שמישהו טומן בה כסף בלי הפסקה פששש-פששש-פששש, כמו מכונת הנשמה. את לא מאמינה שמשהו אמת. הכל תשדיר פרסומת. לא יודעת, את שואלת אותי. לחיים, כנראה. לחיים.
רק בדברים הישנים את מוצאת אמת שאת מאמינה לה, ספרים מפעם, שירי משוררים זקנים, יצירות אמנות מלפני העידן הזה שבו כל פירור מידע סוחב איתו איזו פרסומת מרצדת, מעצבנת, מתגלגלת איתך עד תחתית המסך, עוברת איתך מאתר לאתר, מתנפלת עלייך מכל מקום כאילו זה שד פרטי שלך. רק לדברים מפעם את מאמינה. אבל עכשיו, כאן, את מרגישה מתועתעת, כולם שקרנים בעינייך, כולם מנסים להשיג משהו, אף אחד לא מדבר איתך מעומק הלב. את לא מצליחה להשתחרר מההרס הזה של האמון הבסיסי, משטיפת המוח האמריקאית. הדבר היחיד מפעם שלא מעורר בך שום רטט נוסטלגי, הרטרו הכי לא אופנתי. סתם מותג מיושן שעבר זמנו.
כי זה לא סתם דעך, זה התהפך על הראש. מהחלום הנאיבי והכביש הפתוח עם הרדיו והרוח נשארו רק האטימות התאגידית והאכזריות החזירית שלא רואות אפילו את האנשים נרמסים להן מתחת לסוליות. סוג של טרור. פיגוע חבלני. לא פעם פנטזתי את מגדלי התאומים מתרסקים, את פסל החירות המתייפייף הזה טובע בנהר המטונף שהוא תקוע בו. על מי הם חושבים שהם עובדים. כל המיליונרים האלה, וול-סטריט, התאגידים, ההון. כל אנשי ההון האלה. בריוני הכסף, מטעני נפץ האשראי והריבית. מוכרים לאנשים קשי יום שאין להם כלום חוץ מחלום אג"חים מגובי משכנתאות שלא שווים כלום ומפוצצים להם הכול. עד עכשיו מתפזרת נשורת האבטלה והחסכונות האבודים והבתים המעוקלים, והמחבלים האלה ממשיכים לנהל בנקים ולשוט ביאכטות בים הרוגע שלהם. המראות פחות קשים, פחות מהממים כי התרגלנו. לא רואים אנשים בוערים נופלים מחלונות של גורדי שחקים אל מוות מזעזע כמו בסרטי אסונות, אבל כל העולם המורעב הזה מסבסד חזירות של בריונים שממשיכים למכור את החלום האמריקאי לעניים. לדחוף לנו אותו בתשלומים, העיקר שנקנה מהם משהו. שנשלם להם כל החיים.
ומה את יודעת, אמריקה זה כאן. הכל אותו הדבר. אין חו"ל. לא נשאר שום מקום בעולם הזה שאפשר לחיות בו. לא אם אין לך ים של כסף. הרי בכל פעם שאת רואה איזה סרט של מייקל מור או של מישהו אחר שחושף כל מיני עיוותים באמריקה הזאת, עיוותים חולניים ממש שגורמים לך להרגיש שפרנויה זה דבר לגמרי סביר, עוולות בממדי ענק בלי שמץ תום לב, את מתה מפחד. מרגישה כמו הטלה הזה בסרט האחרון שראינו בעבודה, זוכרת, שבוע לפני שהבוס כינס אותנו בחדר הישיבות להודיע על פשיטת רגל עוד היינו בטירוף של דוקאביב ותזמנו כתוביות לסרט הזה, אנשים מכל העולם שצילמו יום בחייהם. 24 ביולי 2010. הייתה שם סצנה של שחיטה. קצרה, לא יותר משנייה זה ריצד על המסך, אבל הספקת לראות את העיניים המבוהלות ואת התנועה של הסכין אל הצוואר ואת קערת המתכת שהושטה מלמטה, להתמלא בדם. ככה בדיוק את מרגישה ברגעים הכי קשים שלך, כמו הטלה הזה. כשאת במיטה לא נרדמת או מתעוררת לפנות בוקר וגדודים–גדודים של מחשבות מבהילות ופחדים מתקהלים סביבך כמו שבט קניבלי במחול פגאני. הפסקת פרסומות בפול ווליום, רעש חיים אחרים.
וככה את מרגישה עכשיו, בודדה, מבועתת, הכל מתנפל עלייך עם סכינים, מחזיק אותך חזק שלא תזוזי, וכלום לא עוזר. רק עומד ומסתכל. אדיש. הכל כל כך אדיש.
העיקר שאת צמחונית.
מינימליסטית wannabe 