קפיטליזם סימן שאלה

(מיקרו) דיור בר-השגה – מחשבות

הכל קרה די מהר: בתחילת נובמבר האחרון, אחרי שבועות ארוכים על ארגזים ופרוצדורת מיון קפדנית ובלתי מתפשרת, סיימנו סוף-סוף ד' ואני להשליט סדר בחפצים שלנו ולארגן את הדירה מחדש. רק התחלנו ליהנות מהרהיטים החדשים, מכל המקום הפנוי ומהקלילות החדשה והמרעננת הזו, ואז התגלתה נזילה; זרזיף מי גשמים שחדרו מבעד לגג העץ, זלפו במטבח ולחלחו גם את פינת חדר השינה. הבעיה הייתה מורכבת, ופתרונה, שהיה כרוך בטיפול יסודי בגג, לא היה עניין של מה בכך. אני וד' התחלנו לאבד את סבלנותנו (פריבילגיה של שוכרות).
כעבור שבועיים נסענו לחופשה בחו"ל, ואז שבנו "הביתה". חזרנו אל הזרזיף המעיק ואל עקבותיו הטחובים על הקיר מבית המלון המפנק ומהשקט הנפשי שהיה לנו שם, כזה שלעתים מוצאים כמותו רק במחוזות רחוקים שאין בהם זכר לשגרה המוכרת וליום-יום הבלוי, מקומות אחרים שמאווררים ומרעננים כל מה שמתייגע ומתיישן מתחת לאובך ההרגלים הכבד. ואז החל כדור השלג להתגלגל במורד המדרון – התלבטות אחת גדולה והרבה פקפוקים קטנים טורדניים בני יותר משנה התחדדו לבסוף לכדי ההבנה ששום רהיט חדש לא יעזור. שאנחנו מוכרחות לעזוב. שהדירה שגרנו בה כמעט שבע שנים לא מתאימה לנו עוד. כל מיני דברים שפעם לא הפריעו לנו, שנאספו עם הזמן בשקט, כמעט מבלי ששמנו לב, החלו מתגבשים לכדי מסה קריטית, מתארכים לכדי רשימה של סיבות טובות לעזוב, ובסופו של דבר נהיו בלתי נסבלים. סתם דברים, רגילים, כאלה שיש בכל דירה בשלב כזה או אחר – רעשים, בלאי, לאות החומר. ובתוך פחות מחודש מצאנו לנו דירה חדשה, ועזבנו.Displaying IMG_20170125_191108_050.jpg

Displaying IMG_20170125_191326_794.jpg

כשעמדתי בדירה הריקה שסיימנו לפנות, רגע לפני שבעליה הגיע לקחת את המפתחות, התרומם בי גל של רגשות מעורבים. לכאורה סתם, דירה שכורה, בית של מישהו אחר, כבר לא שלי. בתור מינימליסטית wannabe אני בכלל לא אמורה להיקשר לחפצים, לקירות בטון ולגגות עץ, לחלונות, לרצפות, לאריחים. אני אמורה לרחף בין דירות ובתים על-פי הרצון והצורך, לנצל את היותי שוכרת וליהנות מהחופש הטמון בזה – נזילה? אורזות ועוזבות. נמאס? אורזות ועוזבות. לא נאים השכנים בעינינו? כנ"ל.
אבל בית זה דבר קצת טעון ומורכב. זכרונות מכל הדברים שקרו לי בדירה הזו החלו להגיח מכל מיני כיוונים ולהציף אותי בסנטימנטליות נוסטלגית…

Displaying IMG_20170125_191227_383.jpg

הבוקר הראשון שבו התעוררתי לבד, בדירה חדשה, בחדר שינה לבן ועירום, שטוף אור; כל המוזיקה ואור הנרות והקפה והארוחות והמשקאות וסרטים ובינג'ים של סדרות והספרים והעיתונים והבכי והנמנומים והחלומות בהקיץ והשיחות והנגיעות שמילאו את הסלון הענק הזה; הילדים שבאו לעולם והאנשים היקרים שהלכו לעולמם בכל השנים שגרתי כאן; כמעט כל שנות השלושים לחיי שעברו עליי בחדרים האלה; כל הדברים שלמדתי, העבודות שהחלפתי; והבוקר ההוא שבו נסעתי אל הדירה של ד' ברחוב אבולעפיה, אחרי שנה שבה, לראשונה בחיי, גרתי לבד, להעמיס במכונית את מעט הדברים שהיו לה שם, ולחזור איתה לכאן, לגור יחד בדירה הזו בגבעתיים.
הכל ריצד על פני המים שלי כמו לילה מלא בכוכבים.

Displaying IMG_20170125_190958_464.jpg

ובין יתר הדברים, גם סדרי העדיפויות ותפיסת העולם שלי בכל הנוגע לדיור עברו אי-אלו שינויים בשנים שבהן התגוררתי בדירה הזו. מחאת 2011 שצעדתי בלא מעט מהפגנותיה, ודברים שנכתבו ונאמרו בעקבותיה, כל אלה גרמו לי לשקול מחדש את החלום הנושן שלי לקנות לי דירה משלי. ואני לא נכנסת למחלוקת לשכור-או-לקנות, כי היא לעוסה כבר לכדי עיסה ואין בה הכרעה אובייקטיבית חד-משמעית של ממש – כל אחת מגבשת בה עמדה על-פי השקפותיה, הכנסתה החודשית וחסכונותיה, נסיבות חייה, סדרי העדיפויות שלה, תוכניותיה לעתיד, הפשרות שהיא מוכנה להן ואלה שלא, יכולתה להשלים עם חוסר הוודאות המובנה בחיינו, או מנגד, נחישותה לייצר לעצמה איזו אשליית ביטחון מוקפדת. וכל אלה אינם מענייני בפוסט הזה. יש מגוון בלוגים כלכליים שבהם אפשר להתעמק בדיון מושכל ומבוסס-נתונים בסוגיה הזו.
אך בעקבות מעבר הדירה החלו להנץ במוחי הרהורים על המעבר הבא, מתי שלא יהיה, ובכלל, על הבית שלי – החפץ הכי משמעותי, הכי יקר והכי חשוב שיש לי, אבל גם הכי גדול, הכי מסורבל מבחינה ביורוקרטית והכי בלתי צפוי; בכל רגע נתון יכולים להרים לידי איזה פרויקט תמ"א שיחרב לי את הנוף, וכשהשכנים הכי נחמדים בבניין יעזבו יום אחד, עשוי להגיע במקומם השד-יודע-מי.
והבית הזה שלי, ארעי ככל שיהיה, הוא החפץ שמכיל את חיי במשך כך וכך שנים, והוא מקום שלא פשוט להתאקלם בו בכל פעם מחדש – חולף זמן עד שאני מוצאת לכל דבר את הפינה שלו, עד שאני מתרגלת למקומות החדשים של המתגים שמדליקים את כל האורות החדשים, עד שאני לומדת להכיר את השכנים, את השעות הכי יפות בחלונות החדרים, עד שאני מתחילה לאסוף זכרונות חדשים.Displaying IMG_20170126_074329_366.jpgיש איזו מיסקונספציה בכל הקשור למינימליזם ולאלה הדוגלים בו, לפיה הם סולדים מכל מה שמדיף ולו ריח דק של חומרנות, וקצת נגעלים ממותרות. ובכן, הארדלי. לא כולנו דיוגנס. אני אוהבת את מנעמי החיים לא פחות מאחרון הנהנתנים, ואילו מאני לא היה אובג'קט מבחינתי, אין כל ספק שהייתי קונה לי בית. הייתי רוכשת לי פינה משלי בעולם הזה, מעצבת אותה לפי טעמי ולא מתפשרת על דבר. הייתי בוחרת בשכונה החביבה עליי, אולי אפילו ברחוב המועדף, הייתי מוודאת שהדירה נמצאת במרחק הליכה מהבר השכונתי ובמרחק רכיבה קצרה על אופניים, לכל היותר, מהמשרד שבו אני עובדת. עד רמת אריחי האמבט וידיות ארונות המטבח הייתי מדקדקת ומוודאת שכל פרט בבית שלי קולע לטעמי ומותאם לצרכיי, שאין בו שום דבר מסרבל ומיותר, ואני די בטוחה שבית כזה בבעלותי היה משפר במידת מה את איכות חיי. אבל רק אם הבית הזה היה באמת בבעלותי, כי בעלות משותפת עם הבנק למשך 15 שנים לפחות לא רק שלא תשכך את החרדה הכלכלית שלי, אני די משוכנעת שהיא אף תחריף אותה לרמת הנרקוטיקה. שלא לדבר על הכדאיות הכלכלית של עסקה כזו (ראו "אני לא נכנסת למחלוקת לשכור-או-לקנות" לעיל).
אבל איתרע מזלי, ואין לי הר של כסף. ההסתפקות שלי במועט לא נובעת מאיזו אנטי-חומרנות אידיאולוגית או רומנטיזציה של "שיבה לטבע", אלא דווקא מטעמים פרגמטיים; אני יודעת מי אני ומה אני, ואני יודעת שהכסף שאני אוהבת הוא כסף שיש לי – הפלוס בעו"ש שלי והכסף בחסכונות ובאפיקי ההשקעה. לא כסף תיאורטי, פוטנציאלי, לא הכנסות עתידיות, לא אשראי ולא הלוואות. אני אוהבת את הכסף שאני יכולה לשלם. עכשיו. במזומן. ובכסף הזה אני מקפידה לקנות מה שחשוב לי, מה שמשרת היטב את צרכיי, מה שמקל עליי, מה שמוסיף עניין והנאה לחיי. כשיש מגבלות תקציב, התעדוף נעשה מיומנות הכרחית, והמינימליסטים הם יחידת העלית המיומנת ביותר. מתוך ההבנה שאי אפשר הכול, הם מקדישים מאמץ מחשבתי לא מבוטל לניסיון להבין ולברר מהם הדברים הבודדים שבאמת חשובים להם ומועילים להם, ואלה הדברים שבהם הם בוחרים. הם מקדישים להם את כל המשאבים הזמינים, ואילו את המשאבים שאינם זמינים, הם פשוט לא מביאים בחשבון.
ומכיוון שאני יודעת היטב שההסתמכות על כסף שאין לי עלולה להוציא אותי מדעתי, אני חולמת על דירה קטנה שאוכל להרשות לעצמי לרכוש ולתחזק. מפנטזת על מרחב מגורים שהמיקום שלו יהיה מעלתו העיקרית, ושממדיו יהלמו הן את מצבי הכלכלי והן את כל צרכיי החומריים. בית שיעשה לי מקום. הקרבה למרכז העיר היא השיקול המרכזי בבואי לבחור לי מקום מגורים, ואני רוצה דירה קטנה. לא נאלצת, לא מוכנה, לא סבבה עם זה – רוצה דירה קטנה. אני לא זקוקה ליותר משני חדרים, ואני מתעקשת לחיות את חיי לפי טעמי האישי, בדיוק לפי צרכיי ובמסגרת מגבלות התקציב שלי.
בעבר ניסינו ד' ואני למצוא דירה קטנה שנוכל לקנות ולשפץ כך שתיראה בדיוק כמו בפנטזיות שלנו, אבל מהר מאוד התברר שבת"א, ואפילו בגבעתיים, קשה עד בלתי אפשרי למצוא דירות קטנות (כאלה שנבנו במקור למטרות מגורים, כאילו, לא כל מיני נישות שהתקינו בהן אסלה ומזגן ועברו לקרוא להן "דירת סטודיו משופצת אדריכלית"…). וכשמוצאים אחת כזו היא לרוב אינה חסכונית יותר מדירה גדולה. מחירים של דירות 40 ואפילו 30 מ"ר גבוהים בד"כ מ-1,000,000 ש"ח, ואם משקללים את עלות השיפוץ מגיעים מהר מאוד למסקנה שהעסקה אינה משתלמת בעליל. במקרים רבים מדובר גם בדירות שאינן בהכרח דירות במקור, אלא כל מיני מחסנים ועליות גג שעברו הסבה חוקית יותר או פחות לשטחי מגורים, והבניינים שבהם הן נמצאות נראים כאילו בגשם הראשון יתפרק בהם המרזב, תתפורר הצנרת, והעסק כולו יקרוס. בקיצור, כדי לשמור על רמת החיים הנוכחית שלנו, הכי משתלם לנו לשכור, כי אנחנו אמנם רוצות דירה קטנה, אפילו קטנה מאוד, אבל אנחנו לא מוכנות להתפשר על רישומה החוקי והתקין בטאבו, על מיקומה, ועל איכות התחזוקה שלה ושל הבניין שבו היא שוכנת.

Displaying IMG_20170209_193550_302.jpg

באפריל 2016 התפרסמה ב"ניו יורק טיימס" כתבה על אנשים שבוחרים להתפשר על גודל לטובת מיקום; הם מתאהבים בשכונה או ברחוב עירוני שדווקא בהם הם רוצים לגור, ולטובת הגשמת חלום המגורים שלהם הם מתפשרים על גודל הדירה. מהר מאוד הם מתרגלים לשינוי ומגלים שהפשרה אינה פשרה כפי שנדמה היה בתחילה – תחושת ההקלה המתלווה לדילול העומס החומרי במרחב המחיה שלהם מפצה על הצטמצמות המרחב עצמו. ולא מדובר באנשים שירדו מנכסיהם או בצעירים שמתחילים את דרכם בעיר הגדולה, אלא באנשים מבוגרים בעלי ניסיון חיים וסדר עדיפויות ברור, שמפעילים מערכת מורכבת של שיקולים ומחליטים שבסופו של דבר, גודל הדירה שהם קונים הוא הדבר שהכי פחות חשוב להם. "ישנם אלה שבעבורם סביבת מגורים בטוחה, ועשירה מבחינה תרבותית או חברתית, היא פיתוי גדול הרבה יותר ממטרים רבועים, וישנם אלה המוקירים נגישות ונוחות גיאוגרפית, לצד תחושת השחרור הרגשי המתעוררת לאחר דילול (משמעותי) של כמות החפצים במרחב המגורים שלהם […] דירה גדולה נדמית חיונית הרבה פחות כשהשכונה שבה מתגוררים נעשית מעין הרחבה של סלון הבית." בין המרואיינים בכתבה זוג בשנות ה-60 לחייו שעבר לדירת 30 מ"ר עם חצר משותפת של הבניין, רק כי היא נמצאת בווילג', השכונה האהובה עליהם במנהטן. לטובת הדירה שגילמה בעבורם את פנטזיית החיים הטובים שלהם היו מוכנים לוותר על ספה יוקרתית ומזנון, על ספרי אמנות גדולי ממדים ועל 9 תבניות אפייה שנדרש להם מקום שאין בדירתם החדשה. הוויתורים לא נעשו בחדווה, הם מספרים, אבל התמורה התגלתה כמשתלמת בהחלט. "יש תחושה שהדירה מרווחת יותר מכפי שהיא באמת כי במשך 7-8 חודשים בשנה החצר היא חלק ממרחב המגורים שלנו", אומר אחד מבני הזוג.
ובברוקלין, צעירה בת 30 קנתה ב-2015 דירת 30 מ"ר (ב-300,000 דולר) כי מה שחשוב לה הוא השכונה שבה היא נמצאת – הבר השכונתי, שני פארקים במרחק רכיבה על אופניים, ומגוון מסעדות ובתי קפה. בכל אלה היא מעבירה את מרבית זמנה. והיא מנמקת את בחירתה בדירה הקטנה בכך שאמנם נאלצה לעשות ויתורים רבים בחלל הפנימי של מרחב מגוריה, אבל כל מה שמצאה מחוץ לדירה, כל מה שעומד לרשותה בצאתה מהבית, מפצה אותה על הוויתורים ואף עולה עליהם בהרבה. לדבריה, הרחוב שבו היא מתגוררת נעשה אגף נוסף בביתה.
גם ניק דמוס (Demos), מפיק ובמאי תיאטרון בן 44 וגם מורה ליוגה, בחר להתמקם בווילג' במנהטן, השכונה המועדפת עליו, בגלל סצנת התרבות שרצה להיות חלק ממנה. הוא עבר לדירת 23 מ"ר, ולדבריו נפטר מכ-80% מחפציו. המטבח שלו פצפון, הוא כמעט תמיד אוכל בחוץ, והוא מודה שאין סיכוי שיוכל לארח בדירה הקטנטנה שלו, אבל הוא מציין שתמורת כל מה שהקריב במטראז', הרוויח נוחות ושקט נפשי. "ההצטמצמות אל ההכרחי, אל מה שנחוץ לי ולא יותר מזה, משרה עליי תחושת ביטחון", הוא אומר. "אני עובד, אני יוצא לבלות, אני מטייל בעולם, אני גר בשכונה שבה אני רוצה לחיות, יש לי בית לחזור אליו מכל מקום, יש לי היכן לישון – מה עוד צריך?"
neighborhood-driven downsizers, כך הם מכונים בכתבה – אנשים שהשיקול העיקרי שלהם בבואם לרכוש בית הוא המיקום. הגודל מעניין אותם הרבה פחות.

דווקא בארה"ב, היכן שגודל נחשב מאז ומתמיד למעלה והכול מגיע בממדי ענק, מקרטוני המיץ והחלב ועד הבתים והרכבים הפרטיים, דווקא שם מסתמן בשנים האחרונות ביקוש גובר לדירות קטנות. קטנטנות (micro apartments). המבקרים טוענים שזו גישה מופרכת מעיקרה כי אף שהדירות קטנטנות, המחירים מופקעים. בדומה מאוד למצב בארץ, כשמחפשים דירה באזורי ביקוש נדמה ששום פשרה לא תפחית מהמחיר הסופי. כמעט כאילו בעלות על דירה בעיר מרכזית, אפילו בפאתיה, היא סוג של מותג, כמו "גוצ'י" או "אפל" או "מוסטנג" – דירה בניו יורק, בלונדון, בסן פרנסיסקו, ואפילו בת"א ובגבעתיים, מסתבר, היא סמל סטטוס. ותג המחיר בהתאם.
יש גם פתרונות יצירתיים אחרים לחיפוש אחר מיקרו-מגורים, כמו זה, למשל, או זה, והשיקולים בכל המקרים הם בעיקר פרקטיים – המשבר הכלכלי שאילץ אמריקאים רבים להיפרד מנתח ניכר מחסכונותיהם, ובמקרה הגרוע יותר, הטביע אותם בחובות לכל חייהם; השאיפה של יותר ויותר אנשים בשנים האחרונות לגור במרכזי ערים; הצפיפות הגדלה והולכת – אין עוד מקום לבתים פרטיים בערים הגדולות, ואת כל האנשים שרוצים לגור בהן יש לצופף בבנייה רווייה (אולי גם הגיע הזמן לעדכן את ההגדרה ולהתאים אותה למציאות של שנות האלפיים).

שוק הדיור משתנה תמידית; ההיצע והביקוש נותרים בעינם, כי כל אדם רוצה בית לגור בו, אבל הכוחות המניעים את ההיצע ואת הביקוש משתנים – שינויים דמוגרפיים ופערים בין-דוריים, משברים כלכליים, קידמה והתפתחויות טכנולוגיות ודינמיקת השוק הנזילה.
דור המילניום (המכונה גם דור ה-Y), ילידי שנות ה-80 וה-90, נחשב בעיני רבים לחבורה של ילדים חומרניים ומפונקים שלא התבגרו, ושחושבים שהכול מגיע להם. אבל ל-27% מהם יש תואר ראשון לפחות, לעומת 20% בלבד מבני דור ה-X; רק 28% מהם נשואים, לעומת 38% בדור שלפניהם (בגילאי 18-33); ובשלושים השנים האחרונות, שיעור הצעירים בשנות ה-20 לחייהם שמחזיקים ברישיון נהיגה צנח. ולא רק זה – רק 35% מבני ה-34 ומטה מחזיקים בבית בבעלותם, לעומת 41% בשנת 2000 (כל הנתונים מכאן). בקיצור, דור המילניום מגלה פחות עניין ברכב פרטי ובבית בבעלותו. רבים מהצעירים בני 20-40 מתניידים כיום באופניים או בשירותי הסעות דוגמת Gett ו-UBER, ורבים מהם מתגוררים בשכירות. והם אמנם עושים זאת מטעמי נוחות, אבל גם בגלל אילוצים כלכליים.
בעשרים השנים האחרונות נהנו מרכזי הערים במקומות רבים בעולם מתנופה גדולה שהביאו איתם הצעירים שביקשו לנהל אורח חיים אורבני. הקרבה לחנויות, לבתי קולנוע, למסעדות, ולמרכזי תרבות ובילוי אחרים הייתה בראש סדר העדיפויות של הצעירים הללו, וכמובן, גם הקרבה לרוב מקומות העבודה (דירה בסן פרנסיסקו, למשל, מעוז השמנה והסולתה של חוגי עובדי ההייטק – עובדי "גוגל" ו"פייסבוק" ומתעשרי האקזיטים למיניהם – כבר כמעט אינה בת-השגה למי שאינו מליאן-על). אבל בני דור ה-Y מתחתנים בגיל מאוחר יותר יחסית לדורות שקדמו להם, הם מביאים ילדים בגיל מאוחר יותר, וכשהם עושים זאת, הם מביאים לעולם פחות ילדים מהוריהם ומהסבים שלהם (ישראל, כמובן, היא סיפור יוצא דופן. כאן שגעת הילודה ופולחן הילדים מייצרים מציאות שונה כי שיעור הילודה הוא טאבו, מעין נשק דמוגרפי בלוחמה פוליטית, ולכן איש אינו מעז להתמודד עם פצצת הזמן המתקתקת הזו). יש הצופים שבגלל המגמות הדמוגרפיות האלה הביקוש לדיור בערים ירד, אבל בינתיים, דיור בר-השגה בעיר מרכזית הוא דבר כמעט בלתי אפשרי למי שאינו נמנה עם העשירונים העליונים.

כותרת מינואר 2017 מבשרת כביכול על היפוך מגמה. ערים כיום, כך נטען שם, לא יכולות להניח שהתנופה, שזכו לה בזכות כל הצעירים שנעו אליהן בהמוניהם, תימשך. או במילים אחרות, "איך שגלגל מסתובב לו" ו"בכל עקומה יש גם ירידה". בעשור האחרון, כאמור, ערים רבות בארה"ב שינו את פניהן על רקע המעבר של צעירים בני דור ה-Y, בוגרי מכללות ואוניברסיטאות ובעלי מקצועות חופשיים, להתגורר במרכזי ערים. אותם מרכזים הפכו במהרה לשכונות תוססות, מלאות בדירות חדשות ובבתי קפה יוקרתיים. אבל בקרוב, מאיימת הכתבה, ערים עשויות להתחיל להתרוקן מצעירי דור המילניום. רבים מהם כבר אינם צעירים כל כך, והם מתקרבים לגיל שבו, על-פי מיטב המסורת האמריקאית, עוברים לגור בפרברים ולגדל בהם ילדים. לפי הכתבה, ביקוש למגורים בערים הוא בסיכומו של דבר עניין של גיל. אנשים בשנות ה-20 או בתחילת שנות ה-30 לחייהם הם פלח השוק העיקרי שמייצר ביקוש למגורים בעיר. אפשר להתווכח עם הטענה הזו, אבל אני לא באמת יודעת מה הנתונים לגבי שיעור המבוגרים שחוזרים לעיר אחרי שילדיהם מתבגרים ועוזבים את ביתם בפרברים, ומה שיעור הגברים והנשים שבוחרים לא להביא ילדים לעולם, ולא לעזוב את העיר בשום שלב לטובת שום פרבר. בכל מקרה, השאלה שכלכלנים, דמוגרפים ומתכנני ערים רבים מתחבטים בה כעת היא זו – האם הצעירים מוקסמים עדיין מהמחשבה על חיים בעיר, ומתכננים להזדקן ולגדל משפחות בלבו של מרכז אורבני, או שמא רבים מהם, בדומה לבני הדורות הקודמים, יעברו לבסוף לפרברים בחיפוש אחר בתים גדולים יותר וחינוך איכותי יותר לילדיהם?
בסופו של דבר, מסכמת הכתבה, אם יש לקח כלכלי שבני דור המילניום הפנימו היטב בעקבות המשבר הכלכלי האחרון, הרי זה שיש לרוב הבדל גדול בין מה שהם רוצים למה שבאפשרותם להרשות לעצמם. קשה לפספס את הנימה העוקצנית במילות הסיכום האלה. ובאותה מידה, מדהים לגלות, בכל פעם מחדש, עד כמה אשראי, הלוואות ומינוס בבנק כדברים שבשגרה עשויים לעוות את תפיסת המציאות עד כדי כך שההיגיון הכלכלי הצרוף הזה – יש הבדל בין מה שאדם רוצה למה שבאפשרותו להרשות לעצמו – נעשה "לקח" שנחוץ משבר כלכלי כדי להפנים אותו. "לא משנה מה סדר העדיפויות שלך, את מוכרחה לגור איפשהו, ויש לך מגבלות תקציב", אומרת אחת מהכלכלנים שמרואיינים בכתבה. "זו האמת הבסיסית והחד-משמעית שצריך לחיות איתה". וזו גם תמצית המינימליזם.

יש המספקים תחזיות דרמתיות הצופות שינויי מגמה בכל הקשור לחיים אורבניים – יותר שבילי אופניים ופחות כבישים, יותר הכנסה פנויה עקב ירידה בבעלות על רכבים פרטיים, ומגוון שימושים חדשים לכל המקום שיתפנה כשלא יהיה צורך בכל כך הרבה חניונים וחניות פרטיות. מנגד, יש הצופים ירידה בביקוש לדיור בערים בגלל שינויים דמוגרפיים, ויש החוששים ממשבר כלכלי נוסף שעלול לשנות את הדינמיקה בשווקים בשנים הבאות. ישנם גם אלה שמזכירים שההיסטוריה לעולם חוזרת, ושדור המילניום, שתרם לתנופה האדירה של חיים אורבניים בתחילת שנות האלפיים, מתבגר כעת ועובר לגדל את ילדיו בפרברים, היכן שכל מטר רבוע עולה לו פחות, והיכן שקל לו יותר להשיג חינוך איכותי ושירותי בריאות ברמה גבוהה ובמחיר סביר.
מה שעולה מבין השורות הוא העובדה הניצחת שטרנדים הם דבר חולף, גם בתחום הדיור. גם כשנדמה שכולם לוקחים משכנתאות ומשקיעים בנדל"ן, או עוברים להתגורר בקופסאות נעליים במחיר מופקע כי זה ה-דבר, מה שהכי נכון לעשות הוא תמיד משהו מאוד סובייקטיבי ואינדיבידואלי.
בסופו של דבר, על כל המורכבות שבו, גם בית הוא בסך הכול חפץ. נכון, הוא מעניק לי ביטחון וחום ופרטיות, אבל זה חפץ. מבנה אבן שמיליארד דברים עלולים להשתבש בו ושתמיד ישנה האפשרות שבשלב כלשהו, בגלל נסיבות משתנות, או בגלל שינויים בסדר העדיפויות, הוא כבר לא יתאים לי. אפשר לקרוא לזה השקעה, אפשר לקרוא לזה נכס או נחלה, אבל בסופו של דבר, איך שלא קוראים לזה, בית, במובן הכי צר של המילה, הוא בסך הכול חפץ. ופעם, עד לא מזמן, חשבתי שאהיה מוכנה לעבוד קשה במשך שנים כדי להצליח לרכוש לעצמי אחד כזה. פעם חשבתי שזה שווה את המאמץ. כיום, אחרי שכבר החלפתי כמה דירות בקלות יחסית, אחרי שהתוודעתי היטב לתחושת המיאוס מבית ישן, מוכר מדי, וכשמחירי הדירות בארץ לא מפסיקים לטפס לשיאים חדשים, אני מתחילה לחשוב שהשתעבדות של שנים זה מחיר יקר מדי לשלם עבור חפץ, רב-ערך ומשמעותי ככל שיהיה.
יש מחיר לחופש, כמובן, אבל החופש הזה הוא האטרקציה הכי גדולה במינימליזם. ועם השנים למדתי שמגורים בשכירות הם מחיר שאני מוכנה לשלם עבור החופש שלי מחובות (שאני יודעת היטב, כבת להורים שלקח להם שנים להשתחרר ממינוס אימתני בבנק, עד כמה הם יכולים להכביד ולכבול). זה לא תענוג גדול לארוז הכול ולנדוד אל דירה חדשה מדי כמה שנים, אבל זה מחיר שאני יכולה ומעדיפה לשלם, אם החלופה היא שלשלאות פלדה בדמות משכנתא לבנק ומחויבות למבנה אבן שעל רבים מהדברים שקורים בו אין לי בהכרח שליטה. פעם חשבתי שזה סימן מדאיג לחוסר בגרות, לחוסר יכולת להתחייב, לחוסר רצינות. היום אני יודעת שאני פשוט מציאותית. שטרם מצאתי את הדירה שתצדיק מחויבות ארוכת טווח, ושלפי שעה, אני מעדיפה לישון בשקט בבית שאינו רשום על שמי בטאבו, אם זה מאפשר לי ליהנות מרמת חיים גבוהה יחסית מבלי להיות חייבת כסף לאיש, בטח שלא לבנק.
טוב לי לחיות ככה, בדיוק כפי שאני יכולה להרשות לעצמי לחיות. לא ליד, לא כמעט, לא בערך. לחיות בדיוק הזה, זה משרה עליי איזו שלווה עמוקה. לא לקחת הלוואות בלי צורך ולא לחיות באשראי. לא להפוך את הדחקת עובדת הפירעון לבית.

IMG_20170130_192524_781

IMG_20170130_192413_990

נ.ב. – חודשיים אחרי המעבר לדירה החדשה, לייקה – כלבת החלל הבאה בימים – כבר התרגלה ל-45 המדרגות המוליכות מהדירה שלנו לטיוליה היומיים ובחזרה, מינצה – חתולת המנטה הפעלתנית – שקועה בבונדינג יסודי עם הספה החדשה, וד' ואני כבר מרגישות בבית. רק לא מזמן מיצינו את ההתמוגגות היום-יומית מכך ששום זרזיף לא מפכפך במטבח ולא מעכיר את שלוותנו כשגשם יורד בחוץ.
ובשבוע שעבר, כשהלכתי בפעם האחרונה לדירה הישנה לאסוף מתיבת הדואר חשבון מים, שום געגוע ושום צביטה ושום אדוות חמימות נוסטלגית לא הורגשו. סתם. בית ישן, שכל ביתיותו כבר נשכחה.

רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 21

בוב דילן, מה את אומרת. תוציאי קצת עצבים עם פוזיטיבלי פורת' סטריט.

איזה כיף היה לשמוע אותו אז. בלופּ. שבועות. כל כך הרבה חופש וזעם היו בדירה הזאת. ואנחנו, לבד. את מבינה איך זה עובד, עכשיו בחיים לא נוכל שוב לשמוע את השיר הזה מבלי לזכור את זה. זה נדבק, כמו זוג אוהבים רצים להתנפל אחד על השני בשדה התעופה, שירים וזכרונות.

איזה דבר. הצרחות עוד מהדהדות בי מאז, עם כל הערפול שאפף את הימים הראשונים כאן, כל הצרידות והמחנק, כל האושר שהיה כל הזמן בתחתית כל הדברים האחרים. טעם הבירה מאז מתגלגל לי על הלשון. יו ג'סט וונט טו בי און ד'ה סייד ד'טס וינינג! איף יור סו הרט, ואי ד'ן דונט יו שואו איט?! דונט יו אנדרסטנד, איטס נוט מיי פרובלם!!

טוב, על זה לא בא לי, איי ווֹנט יוּ זה זיכרון אחר לגמרי. מה לשים עכשיו.

הנה, הנה. אוי, אלוהים, איך השיר הזה מזכיר את יעל. איך היינו שרות לה אותו בהתחלה, זוכרת. איי ג'סט קנט גט אינאף. כל הזמן רק רצינו לגעת. לא יכולנו להוריד ממנה את העיניים ולא יכולנו להוריד ממנה את הידיים. לא שמענו את זה מאז, אני חושבת. וגם את זה לא נוכל לשמוע שוב בחיים בלי לזכור את החרמנות הזאת, את התשוקה, את יעל. וי סליפ אנד סלייד אז וי פול אינלאב אנד איי ג'סט קנט סים טו גט אינאף…

כשעברנו לכאן מהדירה שלנו ושל הדס, לא חשבת על כלום. במשך שבועות שלמים לא חשבת על כלום, אני חושבת שאלה היו השבועות היפים בחיינו. דחפת שם הכל לארגזים שפרקת כאן ואז טמנת הכל בארונות ובמגירות, הזזת ערימות ממקום למקום בלי להסתכל אפילו. לא רצית לראות. המכתבים, התמונות, כל מה שהיה לנו יחד. לא יכולת לסבול את זה. רק עכשיו, כשארזנו, ראית הכל. מההתחלה שלנו עד הסוף. וכל הזמן ניסית למצוא את העיקר, חיכית לראות למה יתחברו הדברים שאנחנו שומרות, מה יישאר מזה בסוף. שמונה ארגזים ומזוודה.

כי כבד, כבד, זה כבד כל הדברים האלה. נכון, מי באמת צריך כל כך הרבה דברים. לא את כל החיים צריך לסחוב על הגב כל הזמן.

בטח, גם זה היה שם. כל הזמן. תכתבי, עוד כישלון. ה-כישלון בה"א הידיעה, כי עם כסף אף פעם לא הסתדרת. מרוב שתמיד היית כישלון כלכלי מזהיר, מרוב שאף פעם לא עשית מאמץ אמיתי להרוויח מלא כסף, תמיד הרגשת שאין לך סיכוי. שתמיד תצטרכי להילחם על מה שמגיע לך ולספור את השקלים שלך. ואני לא יודעת אם זאת הסיבה, אבל זה בכלל לא משנה, בסופו של דבר נהיית אנטי חומרנית במובן הכי פשטני של המילה. זזת לכיוון ההפוך, לא רצית להתעשר, רצית להתענות. נראה לך הרבה יותר מאתגר, ואת הרי מתה על אתגרים. שרק יתנו לך להזיע.

כל הספרים שלנו, היו יותר מחמש מאות, ואת זרקת וזרקת, השארת לנו עשרים. טעות איומה. את יודעת בדיוק למה. את יושבת כאן עם הרגליים על המזוודה הזאת, מסתכלת עליה כל הערב כמו על גלגל הצלה, מתחבאת לַאמת כמו ילדה מעצבנת. שאת זקוקה לספרים. את אישה של מילים יותר מכל דבר אחר. את אישה של מילים בעברית. כל הספרים האלה, חמש מאות ספרים, זאת הנסענוּת שלך, ככה את מטיילת בעולם. יש אנשים שנצבטים מהמחשבה שימותו מבלי לבקר בניו יורק, בפריז, באלסקה. את נעצבת כשאת חושבת שאולי תמותי לפני שתספיקי לקרוא את כל כרכי "הזמן האבוד", את כל הסיפורים של חוליו קורטאסר, את כל היומנים של וירג'יניה וולף. זה העולם שלך, שם את רוצה לטייל.

הספרייה הזו הייתה החלון המשקיף אל הים שלך, הפתח שלך אל החוץ. היית יושבת מולה כמו מתבוננת בנוף. אחרים יושבים מול מפות ומסמנים מסלולים באצבעות, סיציליה, פלרמו, רומא, מרסיי, ברצלונה. את יושבת מול ספרייך ועינייך מדלגות ביניהם בעונג, כאילו בבת אחת נשקף אלייך כל היופי שעוד צפוי לך, כתבים מן המרתף, המצאת הבדידות, מעוף היונה, מהי פילוסופיה, היינריך קוהן התצלום המושלם. זה האופק שלך, את לא מבינה, מה יישאר לנו בלי זה.

מה, מה יהיה לנו שם. סתם חלון, רגיל, נוף אחר, אבל גם אליו תתרגלי, וגם הוא ייראה לך מתישהו אפור וקודר, ושום דבר לא ידבר אלייך בעברית. את תתרגלי מהר, כמו תמיד, לכל דבר, ואז יבוא הרגע הזה, הנורא, כשהכל שגרה, ואת כמעט שומעת את הטריקה. טראח, ובבת אחת הכל מוגף.

אבל זרקת כמעט הכל כי נתקפת מין תשישות, הכמות העצומה הזו לעומתך בספרייה נראתה לך לועגת לך. נדמה היה שאין לנו סיכוי, שלא נספיק, אז זרקת, לא רצית לראות את זה מולנו. לא יכולת לשאת את הממדים האלה, הרגשת נשברת מתחת לכובד המשא. רצית להסתפק בעשרים המובחרים, זה הרבה פחות מאיים. זה ממלא ארגז אחד בקושי, ואת זה יש לנו עוד סיכוי להספיק. אז למה לאסוף את כל הספרים האלה שכבר לא נקרא בחיים, אמרת לי. כי זה יפה, כי זה עושה רושם על האורחים. כל הזמן נפנופים, נפנופים, נפנופים. אמרת שנמאס לך לנפנף.

ומה הנסיעה הזאת אם לא האמא של כל הנפנופים, אה. אירופה, את תהיי באירופה. החיים יהיו יפים. שקר גדול שמסתיר מתחתיו ערימה ענקית של שקרים קטנים, כמו נמלים רוחשות בקן אפל, אבל באירופה. היכן שהכל מתון ומאופק ואלגנטי, היכן שאנשים מנומסים, היכן שהמבנים מרהיבים, היכן שהחיים יפים. אני לא מאמינה שזרקת לנו את הספרים.

היית משוכנעת שאם ניפטר מהכל, אם נתקלף עד הסוף, תצליחי לגעת בבטן האדמה שלנו. רצית לאבד. כמעט ייחלת להיעלם. התקנאת בנוודים שלא צוברים כי אין להם מקום ואין שום טעם. החיים שלהם קלים, חשבת, תרתי משמע.

היו רגעים שנבהלתי, שאמרתי לעצמי שאם נמשיך להצטמצם ככה נתאבד בסוף כי המסקנה האחרונה שהגיוני להגיע אליה אחרי כזאת הצטמצמות זה המוות, לא, כי שום דבר לא הכרחי, אפילו החיים עצמם, אם מפעילים שיקולים קרים, אם בוחנים את התמונה הגדולה. אבל לא, מסתבר שבריחה זאת גם אופציה.

תדליקי עוד סיגריה, בחייך. צודקת, אבל התמכרות זה כבר סיפור אחר, זה גם סוג של הכרח. נו, תדליקי כבר.

תמיד בסוף הגעגוע הזה, נכון, זוחל כמו נחש לכל הדממות ולכל המנוחות ולכל הנשימות העמוקות. כל הזמן אנחנו מתגעגעות.

רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 19

תגידי, מה, ככה את כותבת. כל הבלבול מוח הזה, זה הסיפור שלך. ספרות פסיכולוגיסטית זה לא קצת פאסה.

ואחר כך מה תעשי עם זה. סתם כותבת. מה את אומרת. ולא מעסיקות אותך מחשבות על מה יהיה עם זה, מה יצא מזה, את לא מדמיינת את הכריכה. לא מאמינה לך. כי אני מכירה אותך, הרי זאת המחלה שלך. את לא מתחילה שום דבר בלי תכנית.

הכי פחדת שנהיה פתטיות, נכון, אלה שכותבות וכותבות ואף אחד לא קורא, וכלום לא קורה.

פחדת שנהיה אבא.

איך שהתחלת להרגיש שזה הכיוון התחיל הייאוש. התחלת לארוז, להסתכל על כל דבר בחיים שלנו ולשאול, צריך או לא צריך. ארגנת את מכירת החיסול שלפני הסגירה כאילו החיים שלנו הם עסק שפשט את הרגל, כי נשארת בלי תכנית. כי הכל אצלך רשימות ומטלות. דברים שכבר עשית ודברים שעוד צריך לעשות, ככה את מחלקת את החיים שלנו. טיפת שקט אין איתך, כלום אי אפשר לעשות סתם, כי מתחשק, בשביל הכיף. אז אל תספרי לי עכשיו שאת כותבת את זה סתם כי בא לך. אין אצלך סתם.

תמיד הייתה לך תכנית. תמיד היה משהו שרצית, תמיד סימנת איזו מטרה, היה לנו אופק. ופתאום כלום. אל תזלזלי במשבר הזה, זה שברון לב נורא. ועוד לא התחלת אפילו להתאושש מזה, בקושי הבנת מה קרה. לא קל להתעשת אחרי שחצי חיים בונים משהו ואז הוא מתמוטט וקורס רגע לפני הסיום. כל מה שאת רואה סביבך כבר חודשים נראה לך כמו ענני אבק ועיי החרבות שלך. את עומדת באמצע ההרס הזה ובקושי מצליחה לנשום מרוב שהגרון שלנו מלא בחול. אין לך מושג מה יהיה איתנו, אין לך מושג מה את רוצה, את לא יודעת לאן ללכת מכאן ובחיים לא הרגשת כל כך אבודה.

ממה את רוצה להתחיל.

אבא תמיד היה הפחד הגדול שלך. ככל שהשנים עברו אחרי שהוא מת הבנת ביתר שאת את תחושת ההחמצה שלו. זה כאילו הוא כאן עכשיו, לא את. ההרגשה הזאת של חיים שלמים שהתפספסו, זה לא שלך. זה שלו. את דווקא עושה את ההיפך, נוטשת כל מיני אשליות לטובת האופי האמיתי שלך, מוותרת בקלות על מה שלא נועד לך. נכון, יש בזה משהו, זו לא את, זו אני. זו אני שמתפכחת, ואת מתעקשת לא לעשות את זה איתי. את מתעקשת לעשות מזה משבר קיומי, להרגיש שפספסת את חייך, לחיות את הדרמה של אבא ולצאת ממנה בחיים. לנסוע מכאן במקום למות. קשה לך להשלים עם מי שאנחנו. אני לא ממש יודעת למה.

הסיפור של אבא היה סיפור פשוט. הוא רצה להצליח והיה מוכן לשלם מחירים, אבל הוא לא היה לבד, היו לו אישה ושני ילדים, והיו דברים שהיא סירבה בכל תוקף לתת לו להקריב. כסף, נו, בטח כסף, הרי רק על כסף דיברו אצלנו בבית. אין יותר זעיר בורגנות מהמקום שגדלנו בו, את הרי כבר יודעת את זה. כשאבא ואמא התחתנו סבא "סידר" אותם, ככה אומרים בבורגנית, דאג שהבת שלו ובעלה יהיו מסודרים. וכל השנים אבא הרגיש שהוא חי על חשבון מישהו אחר. לא היה לו דבר חשוב יותר מלהוכיח שגם לבד הוא מסוגל להסתדר. אבל הוא לא הצליח וזה גמר אותו. ואת משוכנעת שזה גם מה שסִרטן אותו.

הבן אדם עישן כמעט שלוש חפיסות סיגריות ביום ולא העז לעשות שום פעילות גופנית כי הוא היה מהזן הישן של הגברים, אלה שחושבים שאם אתה מוטרד לשנייה מהבריאות שלך אתה קוקסינל. היה מוזנח ועקשן עם תורשה דפוקה שירש מאבא שעישן גם הוא כמו ארובה ומת מזה בגיל 45, בדיוק כמו הבן שלו, תכתבי, תכתבי, אבל לך זה לא מספיק, אמנם יש בזה היגיון בריא, אבל אין בזה צדק פואטי אז את מעדיפה לקנות את הקשקוש הפסיכוסומטי הזה, כאילו בריאות זה לא עניין של מזל, כאילו כל החיים המזוהמים והמעובדים והפלסטיקיים והחסרי מנוחה האלה שלנו הם לא סיבה מספיק טובה למחלה. כאילו באמת הוגן להאמין שכל המחלות האלה, כל הסרטנים האלה ומחלות הלב, זה עניין של נסיבות, שאנשים שרע להם, שהחיים שלהם קשים להם מדי, שהפספוס צורב להם כל הזמן, הגוף שלהם חוטף מחלה. אז כבר שנים את פוחדת להסתרטן ולמות מרוב תחושת החמצה.

תפסיקי כבר לחפש כל הזמן את כוונת המשורר כמו ילדה קטנה בשיעור ספרות. אין משורר ואין כוונה, את לא מבינה.

מה את עושה. להקריא מה. עכשיו את מביימת את כל הסיפור הזה, את רואה, עוד פעם הפוטושופ הזה שלך. בסדר, בסדר, איפה. סוף החלק השלישי… הנה.

"כתבת את שיריך כדי לנסות לעשות רושם ועכשיו אתה מנסה להרשים כשאתה קורע אותם. זה דרמתי מדי, מיותר, לא נחוץ, אתה מייחס להם חשיבות יותר ממה שיש בהם. באותה מידה יכולת לפרסם אותם בספר, אפילו לזכות בקצת מוניטין; העולם היה נראה אותו דבר. עוד תלמד להתייאש יותר בשקט, יותר צנוע, בדממה. כהלכה."

טוב, עכשיו תכתבי שלא משנה מה הנסיבות, כשעוזבים מקבלים פרספקטיבה, זה כן. תכתבי שפרספקטיבה זה דבר נדיר מאוד. תכתבי שבדרך כלל צריך אסונות, אבל נסיעות הן אלטרנטיבה לא רעה.

הנה, רואים מכאן עכשיו את כל השתלשלות הייאוש הזה שלך בתוך המשפחה שלנו, מההתחלה. מהסבים והסבתות עד עכשיו. כמו תינוק הוא נולד וגדל איתנו, הייאוש הזה, ורק עכשיו, לקראת הנסיעה, בימים האחרונים, אני רואה אותו. הכל מתחבר לי.

לְמה את הכי מתגעגעת בזמן האחרון. לסבא ולסבתא, נכון. געגוע כזה שלא מרפה, פועם כל הזמן ברקע, כמו לב, ולפעמים את שמה לב פתאום, מרגישה איך לכמה רגעים חיית לפי הקצב שלו. את מתגעגעת לדירה הקטנה שלהם בגבעתיים, באמצע כצנלסון, עם רעש האוטובוסים והירקן בכניסה לבניין, ועם הצניעות שהייתה שם. את מתגעגעת לזה, זה חסר לך. את מנסה לשחזר את זה אבל לא מצליחה כי אין לך סיכוי, כי כל העולם השתנה והוא לא מאפשר את זה יותר, זה לא מתאים לאתיקה שלו, צניעות. הוא לועג לזה, מסכל את זה, עושה ממך צחוק. ואנחנו גם שייכות לדור שחונך להאמין שמגיע לו הכול. זה האסון שלנו. כי נגיד שזה נכון, השטות הזאת, נגיד שמגיע לנו, מי רוצה את זה. מי צריך כל כך הרבה.

הצניעות התחלפה בתאוות החדש בתוך תרבות השפע, ובתוך כל זה הלכת לאיבוד מרוב הרבה עד שהתייאשת. כמה אפשר לאכול כשלא רעבים. בסוף נחנקים, או מקיאים. כל הזמן הכל עודף. את כותבת איזה קשקוש בגוגל ומקבלת מאות אלפי תוצאות, לכי תמצאי עכשיו מה שהתכוונת אליו בתוך כל האשפה הזאת. ואלה נהיו החיים שלך, ככה כבר שנים, ממיינת אשפה ומחכה למצוא את הלב, את החרצן, את מה שאת מתכוונת אליו. אבל העולם הזה ניצח אותך, הצליח להסיח את דעתך מהעיקר. הפך את החיים שלך לחיטוט בזבל. הבהיל אותך והנה את בורחת.

איך אני זוכרת את הרהיטים שהיו בדירה שלהם, כל החיים עברו עליהם עם אותם רהיטים. שום דבר לא היה חד-פעמי, כמעט הכל היה לתמיד. רק לחשוב על זה מרגיע אותך.

מה לאט לאט, יקירתי, אין עוד הרבה זמן, אמרתי לך כבר מזמן, כשרק צץ לך בראש הרעיון הזה, שאני לא יודעת אם כדאי לעשות את זה דווקא הלילה, שנייה לפני הטיסה. אבל התעקשת.

למה התעקשת באמת. באמת, שאת תתחרטי. נחמד לשמוע, אבל את רצינית. באמת חשבת שיש סיכוי שתתחרטי. את הרי לא מתחרטת אף פעם. טוב, את אף פעם לא לגמרי משוכנעת, אמביוולנטית כל הזמן בגלל רגשי הנחיתות הדפוקים האלה, בטוחה תמיד שרוב הסיכויים שאת טועה, אבל דווקא הפעם היה לך ברור. ולא כי זה נכון, פשוט כי את לא יכולה אחרת.

את היסטרית, את במנוסה. את מרגישה שאת לא מסוגלת להישאר פה עוד דקה. אם יודיעו בבן-גוריון שהטיסה מתעכבת את משוכנעת שתוציאי אותנו מדעתנו באופן סופי. בחיים שלנו לא רצית משהו כמו שאת רוצה עכשיו להסתלק מכאן. ובגלל זה יש לי כאן חתיכת אתגר, אני יודעת, אבל אני אומרת לך, אל תעשי לי את הפרצוף המתנשא הזה, אני מכירה אותו, לא עושה עליי רושם, תקשיבי – אנחנו לא נוסעות לשום מקום, את מבינה. זה הדבר היחיד שישגע אותך באמת.

תפסיקי כבר לנסות להיות מי שאנחנו לא.

בסדר, תעשי מה שאת רוצה, תנסי מה שמתחשק לך, אבל תהיי מספיק בוגרת וכנה ותכירי בגבולות שלך. לא, זה לא נקרא לפרוץ את הגבולות של עצמך, את סתם מנסה להיות מישהי אחרת. אנחנו זקוקות לאחיזה, אנחנו לא בנויות להרפתקאות. ואת יודעת את זה. יש פה כמה יתדות שנעוצים היטב באדמה שלנו ואת מזלזלת בהם, אבל אני אומרת לך, אם תשחררי אותם, אם תרפי מהכל ותעיפי אותנו מכאן, אנחנו נלך לאיבוד בחלל. נישאב לתוך החור השחור של החיים שלנו.

אני לא יודעת למה, באמת, אבל את לא כל כך אוהבת אותנו. את מאוכזבת מאיתנו. והגיע הזמן שתכניסי לך כבר לראש – אַת מי שאַת. נקודה.

רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 13

כבר שנים אני מסתכלת מהצד עלייך ועל אמא, ומחכה לפיצוץ, ובעקבותיו להתפכחות שלך. משהו ביניכן גבולי כל הזמן, מסוכן, כמו תקלה בכּוּר. כל הנורות האדומות מהבהבות, קריאות היסטריות בכריזה, אנשים מתרוצצים, מצב חירום. כל הזמן מצב חירום.

את לא יודעת מה לעשות איתה. אכולת רגשות אשם, את יודעת עמוק בפנים שאין לך איתה כמעט שום דבר במשותף. השקפות העולם שלכן כל כך שונות שאין לכן כמעט על מה לדבר. יש ביניכן איזו הבנה רגשית עמוקה, איזה כאב עובר ביניכן כל הזמן, תלות חולנית קצת של סיעוד נפשי, אבל יש גם פער ענק בין מבני האישיויות שלכן שמעולם לא הצלחת לגשר עליו.

היא מתקשרת לפחות פעם ביום לשאול מה נשמע ולספר סיפורים שלרוב, אין לך סבלנות לשמוע, ואת לא מסוגלת אף פעם לחלוק איתה את מצבי הרוח המתחלפים שלך ואת הייאוש הפילוסופי הזה ואת התשישות כי היא נבהלת מזה, זה מחריד אותה. היא מיד מחפשת דרך להוציא אותך מזה, להועיל, לא מסוגלת להקשיב לזה. ואת לא משתחררת מהכפילות הזאת – דואגת לה כל הזמן, הבדידות שלה שוברת את הלב שלך, ואת אוהבת אותה, מעריצה את השכל הישר שלה, את כוחות ההישרדות שלה, ואת זקוקה לה, בכל מה שקשור לחיים האמיתיים, להתנהלות בעולם הזה ולהבנת מנגנון החוקים שלו, את לא יכולה בלי הייעוץ שלה, בלי התמיכה, אבל את גם בזה לה, בדיוק בגלל כל אלה, נרתעת מחוסר היכולת שלה להתעלות מעל למציאות המרופשת אל עבר מחוזות של מחשבה עמוקה ותיאורטית. מטאפורית. השירה הזאת שלך, המילים היפות, זה מכביד עליה. מעיק. מתנשא בעיניה.

חתיכת תחת תפסת עליה אחרי הלימודים, נהיית אינטלקטואלית עאלק עם חשיבה ביקורתית ופתאום אמא נראתה לך כמו עוד אחת מהעדר, עוד אחת שנהנית מאחוות ההיסטריה רוצים-לזרוק-אותנו-לים-רק-כוח-הם-מבינים-תרבות-של-ברברים-אין-עם-מי-לדבר, עוד אחת שיושבת בסלון המצוחצח שלה בחיבוק ידיים ולא מפסיקה לקטר, צופה בכל מהדורות החדשות ותכניות האקטואליה ומקפידה לעיין במוספים הכלכליים, אבל לא קוראת ספרים, לא מסוגלת להבין מה שעובר עלייך ואת לא מצליחה ללמוד לחיות ככה, כמוה, בלי לבזבז אנרגיות מנטאליות.

הדבר היחיד שמציל אתכן הוא הצניעות שלה, הענווה, החוכמה. הראשונה שפקחה לך את העיניים, מרטה מתוכן את קורי החלום האמריקאי וחשפה לפנייך את המנגנון, הראתה לך את חדר המנועים של הטיטאניק הזאת. הראשונה שלימדה אותך לא להאמין, לא לחמוד, כי זו אחיזת עיניים. היא זו שגילתה לך את תהומות החובות והאשראי מתחת לכל הג'יפים האלה והפנטהאוזים והסקי והסיגרים והקוניאק. זה אף פעם לא עשה עליה רושם. היא בזה לנפנופים האלה, רואה דרכם את המינוס בעובר ושב. והיא זוכרת כל הזמן את המפסידים הגדולים, את הנגזלים הנשכחים, את המרוּמים.

ארוחת הצהריים ההיא שבה כולם התנפלו עליה כששאלה למה מנהל בנק צריך להרוויח כל כך הרבה כסף, על מה, ולמה הפקידים והמנקים והמאבטחים צריכים להרוויח כל כך פחות, את לא תשכחי איך זה העציב אותך. כאילו כל העוול שבעולם התחוור לך אז, בהתנפלות הגסה הזאת. כמה חמלה ראית אז באמא, כמה אנושיות. כאילו נתנה לחולשה שלך רשות. ואז נרמסה בגלל זה. זה שבר אותך.

ואת נאחזת בזה, בשבר הזה, בכל כוחך, כי זה סיב הפלדה בקירות הבית המשותף שלכן. זה מחזיק הכל. הרגע הנורא הזה כשפתאום הבנת את הנחיתות שלך, שם הייתן הכי קרובות. ומסביב מרחבים של ריחוק ואי-הבנה.

במקום שתודי כבר שאת בדיוק כמוה. שגם לך יש חרדות קיומיות במובן הכי ארצי של המילה, שגם את פוחדת מעוני יותר מכל כי את יודעת שאין חולשה גדולה מזו, ושגם את טיפוס של שגרה והרגלים. יש דברים קטנים, פשוטים כל כך, נטולי מחשבה ומילים, פקעות-פקעות של עשייה צרופה שתולות ביומיומינו ואת אוהבת אותן. את שוקעת בהן והן מניחות אותך, כמו תינוקת, בערסלי שלווה תלויים כמו תחנות עצירה בדהרת חייך. קיפול בגדינו. ניגוב השיש אחרי הדחת הכלים. תליית הבגדים לייבוש. ניקוי אורז. את ניצבת מעל הקערה שאורז מושרה בה במים צוננים ומשקיעה שם את כף היד שלנו ומנקה אותו, מקרצפת היטב כנגד דופן המסננת, דולה מבפנים זרעים זרים, כהים מדי, מרוּקמים אחרת מדי, פירורי דברים אחרים שהשתחלו לשקית האורז בהיסח דעתו של מישהו, ואת לשה ולשה בסבלנות, מנקה ומנקה, ממיינת, לא מהרהרת בדבר, כל כולך מסורה היטב לנעימות המים בין האצבעות, להתערבלות הגרגרים, ואז את שופכת את המים העכורים ושקט מופתי ממלא אותך כשאת עוקבת אחריהם נשפכים ומתנקזים בכיור, כאילו איזו תאוות סדר וניקיון באה על סיפוקה בשפיכה הזו. ואז את פוערת את מכונת הכביסה ושולפת משם את בגדינו הנקיים, מרחרחת, מנערת, תולה אותם על החבלים בשעת תליית הכביסה האהובה עלייך, שעת טרום צהריים, כשהשמש מתרוממת מחממת ורוח מתחפר בפנים, בתוך השרוולים, את תולה אותם בסבלנות, בהקפדה, הפוכים שלא ייצרבו הצבעים ותַדהה אותם השמש, ואז את מסתכלת בהם מתנפנפים בחום חצות היום ואותה תאווה שלך נשכבת לנוח. את אוהבת את הדברים האלה. זה כל כך פנימי ומזוקק כשזה בא, כאילו טבוע בנו, הזיהוּר וההילוּל האלה של מלאכות פשוטות. אבל יש להניח שמאמא למדנו את זה, בלימוד המוטמע הזה, הבּלוּע, התורשה. יש בנו את זה, בדיוק כמו בה, את אהבת היומיום ואת רומנטיקת הסתמי. החיבה לנוחות. זעיר הבורגנות.

ואת שונאת את המכנה המשותף הזה, הוא כל כך אפרורי ומעליב בעינייך.

אנחנו שוכבות על הספה עם הספר של שבתאי, קוראות אותו בפעם השלישית ומתענגות על המשפטים שהוא עשוי מהם, על כאבי החיים הרשומים בו בצלילות מייסרת, על מילים שמעלות אותך על גדותייך מרוב הרהורים ורגש, וכל הזמן ברקע את מזכירה לנו לעשות מכונה צבעונית ולרחוץ את האוטו ולשלם את הארנונה ולהדיח את הכלים. את אוהבת להתרומם לרקיעים של הגות, אבל זה תמיד מבוקר כי את לא יכולה בלי המציאות המעגנת שלך. תודי בזה כבר סוף סוף במקום להתעקש להיות הרפתקנית סוערת. תסתכלי כבר בהבנה גם על החלקים האחרים שלנו. אין לך מושג איך זה ישחרר אותנו.

רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 5

"השביל בו יום יום את עוברת עיף." בדיוק ככה. השביל-בו-יום-יום-את-עוברת-עיף היה תיאור מדויק של מה שהרגשנו מאותו בוקר נורא במשרד. אבל הפרשנות שלי הייתה שונה משלך. זאת אומרת שאת השתוקקת לנטוש את השביל המותש הזה, להחליפו באחר כמה שיותר מהר. כאילו שבילים כאלה הם דגמים של אייפון, ואת איזו גאדג'ט-פריק בורגנית בחנות של אפּל ביום השקת הדגם החדש, אייפון 9000. התחלת מיד לארוז, להיפרד. ואני רציתי להישאר. להמשיך ללכת בשביל שלנו, סבלנית, אחרת. לא רציתי לזנוח אותו, רק המחשבה הזאת שברה לי את הלב. ככה, כי הייתה הרגשה עגומה שמרוב שמאלפים אותנו לרצות ולדחוף ולהרחיק לכת, אנחנו מזניחות את הדברים הקרובים, האינטימיים, אלה שהולמים אותנו כל כך. נמשכות לאיזו זרות מצוחצחת, מסתורית, חדשה, וסולדות מכל המוּכּר המהוה כאילו זה מובן מאליו, שיש לנו שביל ששומר את צעדינו.

נזכרתי פתאום בסיפור עם השניצל, זוכרת. בטח שאת זוכרת. השניצל שהטמנת בשקית האשפה כשלא ידעת כבר מה לעשות עם כל האוכל הזה. לא יודעת, אולי כי זו החלקה הכי יפה בשביל שלנו, השנים האלה, כשהיינו קטנות. ואין דבר שמזכיר לי אותן יותר מחוף בוגרשוב. והשניצלים של סבתא.

בכל קיץ בחופש הגדול היינו מבלות שם שבוע שלם, בדירה של סבא וסבתא בגבעתיים עם ערן. היינו ישנות בחדר העבודה של סבא, על המיטה שהייתה פעם של אמא, בין מכונת הכתיבה ומכונת החישוב שעמדו על שולחן הכתיבה שלו מכוסות בחיפויי ניילון שחורים, ומכונת התפירה של זינגר שעמדה בפינת החדר השנייה וסבתא הייתה תופרת בה תחפושות ומכפלות במכנסיים שלנו. בכל בוקר, איך שהיינו פוקחות את העיניים, היא הייתה נעמדת מולנו עם הסינר שלה והריח הזה, ריח המטבח שלה, עוף מבושל ולחם קלוי, ושואלת מה נרצה לצהריים ליד הבשר, אורז או צ'יפס. תמיד היא הייתה מכינה את אותם הדברים, אבל זה היה כל כך טעים. השניצלים שלה היו מעדן מלכים. קטנים כאלה, רכים, שעות הייתה עומדת במטבח מעל נתחי העוף עם הסכין ומוציאה מהם את כל הגידים והשומן, מנקה את הבשר. אבל אף פעם לא היה לך סיכוי מול כל האוכל הזה. תמיד זה היה מאבק לקראת סוף הארוחה כשאמרת עוד פעם ועוד פעם שדי, די, את כבר שבעה, את לא רוצה יותר. את מלאה. לפעמים היא אפילו הייתה נעמדת לידנו עם הסיר, זוכרת, מעבירה ממנו לצלחת כף גדושה של אורז או פירה על כל מזלג שהיינו מעמיסות ומכניסות לפה. מקזזת כל ביס ולא משאירה לנו סיכוי, לא נותנת לצלחת שלנו להתרוקן. את ממש פחדת, פחדת מהאוכל הזה. פחדת מהרגע שבו תצטרכי להפסיק ולא יתנו לך, פחדת שהאוכל יכריע אותך. בדיוק כמו עכשיו. מאביסים אותך כל הזמן כאילו ההאכלה שלך זה הדבר הכי חשוב בעולם. ואת בכלל לא רעבה, אבל לאף אחד לא אכפת.

בקיצור, היא שמה לנו בצלחת איזה ארבעה שניצלים קטנים כאלה, או חמישה, או שבע-מאות, מי זוכר, אבל כשנשאר לנו שם אחד אחרון הרגשת שאת פשוט לא יכולה יותר, שאת לא מסוגלת לאכול את השניצל הזה. היא הייתה במטבח ואת הבטת סביב בחשש, הסתכלת בערן מטביע צ'יפסים בשלולית הקטשופ שהייתה לו בצלחת ואז שולף אותם בחזרה, וידאת שהוא לא רואה. ידעת שאת הולכת לעשות משהו נורא אפילו שלא ממש הבנת למה, ואז לקחת את המפית שלך, עטפת בה את השניצל והחבאת אותו בכף היד מאחורי הגב. בת תשע היית, אולי בת עשר. והיית מפוחדת. הלכת למטבח עם הצלחת כאילו באת לשים אותה בכיור, ובדרך, מאחורי הגב שלה, כשחשבת שהיא לא שמה לב, הטמנת את השניצל הזה העטוף במפית בתוך שקית האשפה הקטנה שהייתה תמיד תלויה על דלת המרפסת. והלכת משם נושמת לרווחה. הרגשת שהצליח לך, שארוחת הצהריים הזאת מאחורייך. חזרת לשולחן וכעבור כמה דקות היא הופיעה ובחיים לא נשכח את המבט שהיה לה בעיניים. עיני התכלת שלה תמיד נראו סהרוריות כאילו רואות תמיד את לפני שנים, את האסון, אבל כשהיא באה עם השניצל הזה ביד המבט הקבוע רטט לה בָכחול. אני לא יודעת איך היא ידעה, אולי הריחה, אולי תמיד נהגה לחטט בשקית הזאת, לוודא שאין שם אוכל, את יודעת, הרגל. היא שאלה מה עשית. למה זרקת את השניצל. ואת הרגשת שהיא שואלת אותנו משהו נורא, הרגשת שעשינו דבר איום ונורא. ובאיזו תושייה ענית לה מיד, הוא נפל, השניצל נפל לי על הרצפה ואי אפשר היה לאכול אותו. והיא חייכה מין חיוך כזה, ממזרי אבל גם מובס, כאילו לא מאמינה לך אבל לא מתכוונת להתווכח.

ואני משוכנעת שזה היה בגללי, זאת הייתי אני. אם זה היה תלוי בך, היית נחנקת מרוב שניצלים, תודי. אני שכנעתי אותך לשים אותו בפח. תמיד ניסיתי לסמן לנו את הקצוות, תחמתי לנו אֵת איפה שכדאי לנו להיות, ידעתי היכן שביעות הרצון שלנו. כל החיים ניסיתי לשכנע אותך לזרוק מה שלא צריך, לחפף היכן שאפשר, לעקוף, לקצר, שיהיה קל להתפנות לעיקר. אבל את רצית קשֵה, להזיע, רק ככה הרגשת ראויה. השד יודע לְמה. כשגררתי אותך למשרדי מזכירות החוג ולא הנחתי לך עד שביטלנו את ההרשמה לכל הקורסים בחוג למדעי המדינה, היה נדמה לי שנפטרנו ממך. שעכשיו נלמד ספרות בנחת ושתפסיקי סוף סוף לשאול את עצמנו כל הזמן מה נעשה עם זה מה נעשה עם זה. חשבתי שתפסיקי לתכנן לנו את החיים בלי הרף, לחפש לנו אפיקי השקעה נכונים כאילו אנחנו איזה נייר ערך מחורבן ולא בן אדם. אבל את עקשנית את, לא שחררת. נשארת עם האמביציה החלולה הזאת שרק מייזעת ומייזעת אותנו על ריק כמו אופניים בחדר כושר. מחטבים, אבל לא מסיעים לשום מקום. כי את מתעסקת בשטויות. מעצבת ומודדת ומהרהרת ומתכננת ורושמת במקום לעשות משהו, לחיות אותנו כבר, להסתער קדימה במקום לחכות כל הזמן. יו, איך אני מתה לסיגריה.

רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 4

נכון, את השהות הנחלמת לא הצלחנו למצוא, אבל מצאנו שיר אחר שצמרר אותך אפילו יותר. השביל. שאיבדתי, הרגשת כשקראנו. איך אני זוכרת את הצמרמורת. תכתבי, כן. תכתבי. אז נפתח את הארגז, מה הסיפור. הסדר המופתי הזה, איך את מתה מפחד שהוא ישתבש. כמה ספק יש מתחת לכל מה שסידרת כל כך יפה. מי שיודע מה הוא עושה לא מקפיד ככה על הסדר, לא שומר עליו בכזו קנאות. ואת פוחדת כי ברור לך שעם הפרימה הראשונה ישתנו לך כל התכניות כי תיכננת את זה מכל הסיבות הלא נכונות, אבל מרוב ששקעת בתכנונים, כהרגלך, שכחת את זה. שכחת שזה סתם, סדר ריק מתוכן. הנה, הנה זה. תכתבי.

השביל בו יום יום את עוברת

עיֵף.

עשביו השמוטים שואלים ערב ערב

איֵּךְ?

משֻׁטָּח אל החום, מאֻבַּק הטְּרָחוֹת

והכֶּשֶׁל של יום מְעֻפָּר,

הוא חולם להיות משעול בין תְּרָזוֹת

בשטף לילה מְזוהָר,

שתשבי על אבנוֹ, חרישית שכזאת

כְּהַשְׁפֵּל כוכב אל נהר.

עשביו צָהֲבוּ, אדמתו מרירה

וּרְמוּסָה וּרְמוּסָה, שְׁכוּחַת-חֶסֶד.

פּה הותיר הַשָּׁרָב צלקת כְּעוּרָה,

פּה תּוּגָה בְּקוֹצֶיהָ על לב רע מלחשת.

לנגדו ימי-אוֹר עֲבֻתִּים וְהוֹמִים,

גֵּאוּת השדות מרשרשת,

מעליו פִּלְאֵי הענן נרקמים,

אדמת-חורֶף נעוריה מחדשת –

רק הוא, השומם עם עצמו עוֹלָמִית,

קורע פצעיו בעִקְּשוּת נואשת.

השביל בו יום יום את עוברת

עיֵף

מלשאת אֶת טָרְחֵךְ וְעָצְבֵּךְ עד עֶרֶב.

רַד הַלַּיִל – וְשוּב לִצְעָדַיִךְ רעֵב.

הוא נמשך ועולה ונזקף מול קְסָמַיִךְ,

שחור וקופא, עינֵי-אבן יוקדות

ולשון מהבהבת.

הָאֶרֶס נִקְוֶה. רק תמימות תנוּמתךְ,

תמימות בַּת-שָׁמַיִם,

תִּשְׁמְרֵךְ מן הַשֵּׁן השּׂוֹרֶפֶת.

אדישה אַתְּ דורכת, בטוחה אַתְּ עוברת

בַּשְּׁביל שְׁפַל-הַקּוֹל.

הוא שומר צְעָדַיִךְ, מצמיח לך וֶרֶד

שֶׁנּוֹתָר בִּלְעָדַיִךְ, לִנְבּול.

וּבְעוֹדֵךְ עֲפָרוֹ מֵרַגְלַיִךְ מְנַעֶרֶת

לִפְרוחַ הַרְחֵק בִּתְנוּמָה מאֻשֶּׁרֶת –

נַפְשׁוֹ הַשְּׁסוּעָה מַשְׁחִירָה וְחוֹזֶרֶת

אֶל חַלּונייִךְ לִזְחֹל.

כן, ראינו את זה ממש, בלילות, את זוכרת. השביל הזה זחל אלינו, התארך לעברנו. התדפק על כל החלונות. בסדר, מחזירה, הנה, תירגעי.

רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 2

מה אני עושה כאן, תהית, אני כבר בת שלושים ושלוש. וכל מה שיש לי, כל הדבר הזה, חיי, איך זה יכול להיות.

רוקנת את כוס המים בלגימה ארוכה, נכנסת לשירותים לשטוף מפנייך את הזיעה ולקרצף מידייך את האבק השחור שדבק בהן כששלפת את הקוץ מצמיג האופניים ו– לא, אל תכתבי הסתכלת במראה ונתקפת בהלה או הבחנת בניצני המשבר בזוויות העיניים, את יודעת שזה קשקוש. שום דרמה לא התחוללה מול המראה. תכתבי שניגבת את המצח ואת הצוואר בנייר הגס והעכור ששלפת במין תשישות רפה מהמתקן, סידרת את השיער ויצאת משם. המחשבות החלו להתרוצץ כשכבר צעדת במסדרון. את אף פעם לא מהרהרת מול מראות, בטח לא בשירותים של המשרד. צעדת במסדרון מתענגת על התחושה הזאת שאת אוהבת, כשכל השרירים פועמים בך אחרי הרכיבה, ונזכרת בחלום שחלמת, המסדרונות בבית הספר התיכון וריח הגיר ומסלול הריצה מסביב למגרש, את כל הבנים את עקפת. כשהתעוררת מהחלום הזה ונזכרת שאת בת שלושים ושלוש זה נראה לך מוזר.

אני כבר בת שלושים ושלוש. אישה בת שלושים ושלוש, אמרת לעצמך ונזכרת, לא במחשבה, בפקעת תחושות שמסעירה את גופך עד שהוא גבה גלי, כל תוכך מתרומם על משב מפעם ואז נוחת בחזרה בעכשיו, תמיד בצביטת כאב בשכמות ובצוואר, היכן שנאספים המתחים שלך. יש לך הרבה זכרונות כאלה, שאת לא יודעת, רק מרגישה, כאילו במרכזך שוכנת מי שהיית ומפעם לפעם היא מרעידה אותך, הולמת ומנערת את כל הקירות והדלתות המוגפות בהדים שצעקתה משאירה לך, מה את עושה לי, לאן הבאת אותי, איך שכחת, איך שכחת. נזכרת איך הסתכלת אליהם פעם מלמטה, אל בני השלושים ושלוש. אבא ואמא, החברים שלהם, חבורת בני השלושים ומשהו בסדרת הטלוויזיה שאהבת. עד היום הפתיח שלה מזכיר לך כשהוא מתנגן ברדיו במכונית. לא יודעת מה, מזכיר לך משהו ששכחת. כמו בשיר של לאונרד כהן, לא יכולה לשכוח, אבל לא זוכרת מה. כל כך רצית אז להיות בגילם. רצית להגיע לשם. והנה אני שם, חשבת במסדרון, אבל זה לא כאן. זה נשאר שם. החיים שלי אי שם ואני כמו שרשרת בגלגל שיניים חלוד, לא מצליחה להעביר הילוך. לא מצליחה לנסוע לעברם. חיים של אחרים נראים לך תמיד מובנים מאליהם, נחיים בשעטה, בשכנוע עמוק, כאילו רק את מתלבטת עדיין, בגיל שלושים ושלוש. את לא מרגישה מה שראית בגיל הזה כשהיית ילדה, את לא מרגישה את ההחלטיות, את הידיעה הפנימית. שום דבר לא מובן לך מאליו. ושום דבר לא נדלק בי כבר שנים, חשבת, מתענגת עדיין על המתח בשרירים ועל האור הזוהר שעוד נשאר זכור מהחלום, אבל רק שוליו, פאתו. הקצֵה. שום דבר לא נדלק בי. רק כביית טורים ארוכים של תאורות מהדהדת בי כמו אולם אירועים בסוף הערב כששרת עובר על כל המתגים, מכבה, מכבה, מכבה.

חזרת למקום שלך והתיישבת והתכוננת להתחיל לעבוד מבלי לשער אפילו איזה אסון עומד להתרגש עלייך באמצע היום, נכון. תודי שזה היה אסון. אסון, אסון, כי בבוקר הזה, ברגעים האלה שבהם צפית בדבר הזה שהיה התגלמות כל מה שמחריד אותך – פרסומת חלולה וענקית כמו צפלין אימתני משיט לוגואים וסלוגנים בשׁמייך, שם החלה התבוסתנות הזאת, שם איבדת את העשתונות. ומרוב חוסר אונים, מרוב תחושת נרדפוּת, הסתערת על כל הסיכוי שעוד נשאר לנו כמו מחבלת מתאבדת ורצת לפוצץ הכל. דרכון אירופי היה הדבר היחיד שעניין אותך פתאום, כאילו זה הפתרון. כאילו זו התשובה לכל השאלות. טמבלית. בסדר, בסדר. נו, תכתבי.

תזמנת כתוביות לסרט תיעודי על חבורת אמני שוליים משנות השבעים. ג'ים ג'רמוש ודבי הארי וסטיב בושמי סיפרו לך על ימים פרועים, על אמנות, על מרדנות, על הכוח הזה של אנשים צעירים, נלהבים, לעשות מה שהם רוצים, והם הזכירו לך את סדרי העדיפויות שהיו לך ואז התעוותו לך, את תאוות העשייה שדעכה לך, את העיקר שהיה פעם בוהק ונעים למגע ותפור לפי מידותייך ומאז התרפט ודהה והתפורר ביומיומייך, נזכרת בכל הדברים שמתרפים בך כבר שנים כמו שריר של ספורטאית עבר. תכתבי שהתעוררת לחיים מול הסרט הזה, הרגשת חוזרת לעצמך, נדמה היה פתאום שלא ויתרת עדיין.

ואז הסרט נגמר, ורשמת את השם שלך על דף העבודה וסימנת וי במשבצת המתאימה וניגשת להניח את הדף על שולחנה של מנהלת המחלקה, פוסעת לך במסדרונות מהורהרת ומעוּדדת כמו מי שנזכרה פתאום בסיבה טובה לעצמה, ואז חזרת ומשכת מהטריי עוד דף. ולאט לאט, תוך שאת מבינה מה את עושה, התחיל כל הגוף שלך להתמלא הקאה כאילו מנסה לרוץ החוצה. רצית שתבוא סופה משתוללת, שתלפּוֹת אותך ותתלוש אותך ותתיז אותך אל אי שומם שאיש עוד לא גילה ואז תשאיר אותך שם להירגע. רצית שישתנה הכל בבת אחת. איך הלב שלנו דפק, איך הסתובב לנו הראש, כמעט נמרחנו שם על הקירות כמו על דפנות צנטריפוגה. ובשיא הסיבוב, בשיא הרעש המחריש אוזניים של פטישי הדופק ברקות, בשיא הבחילה, כשכמעט הקאת על המקלדת, התיישבתי לידך על השטיח. הסתכלת עליי המומה. ניסית להתרכז, להמשיך לעבוד. זוכרת את זה, זוכרת איך הסתכלת עליי, כאילו לא ראית אותי עשרים שנה. מה שנכון, פחות או יותר.

לא סוטה, נזכרת. אל תחזירי אותי, אל תפריעי. אני לא מִתרסנת כמוך כל הזמן מרוב פחד להסיח לעצמי את הדעת השד יודע ממה, אני קרן לייזר. באתי לרסק לך את כל הסכרים. נגמרו ימי המי-מנוחות שלך, מעכשיו הכל שצף קצף. תתרגלי.

בקיצור, איפה היינו. אה, כן. בסך הכל ארבע או חמש דקות, נכון, לא יותר. מאחורי הקלעים של צילומי סדרת אינטרנט פרסומית לאיזה בנק. שכחנו איזה. ובעודך מתמללת כל מי שדיבר שם הרגשת את הזעם הזה שבגללו את לא רואה טלוויזיה ולא גולשת באתרי חדשות, נמלטת כל הזמן מכל מה שמדיף את הריח המסמם הזה, הנקי והחריף, של פרסומות. הרגשת את הזעם על זה שכל הזמן מוכרים לך משהו. כל הזמן את צריכה להתגונן ולהזכיר לעצמך ששום דבר לא חסר לך. כמו קצף בזווית הפה הזעם הזה תפח בך, נערם. סדרה, עלילה, דמויות, הפקה שלמה, כדי לשווק כרטיס הטבות. תוכן שיווקי היא קראה לזה, המפיקה הצעירה, נפיחת חשיבות עצמית, ואת לא האמנת שאת מקשיבה לה וכותבת את המילים שהיא אומרת, לא האמנת שאת נותנת לזה יד, לעושק הילדים הזה. רק לפני רגע דיברו אלייך מאותו המסך אנרכיסטים משולי החברה והתרבות שביקשו פעם, בצעירותם, להתסיס ולהעיר אנשים ישֵנים, והנה עכשיו מסתערים עלייך מפיקים ואנשי פרסום שעושים הכל כדי להרדים להרדים להרדים את השכל, אומרים בלי טיפת בושה שהם מצלמים סדרת אינטרנט פרסומית, קוראים לזה תוכן ומדברים על זה בגאווה כאילו יש בזה משהו חוץ מאוויר חם, כאילו זה מכובד ונאצל, לשכנע ילדים שהכי חשוב להיות מגניב ואופנתי ונהנתן.

הרגשת שאנשים איבדו את הבושה, איבדו את הראש, את האחריות המוסרית והחברתית, את היצירתיות, את העומק. הרגשת שהחיים עברו להתנהל במין קיום דו-ממדי משוכלל ומדומה ומלאכותי שרק משקפי הפרסום המכוערים גורמים לו להיראות אמיתי. בוּם! בא אלייך ישר לַפּנים.