נוסטלגיה אנלוגית

"חשוב ללמוד. כל הזמן. כאילו אף פעם לא נמות"

יש את הרגע הזה – במקומות עבודה, במערכות יחסים – שבו נעשים פתאום מודעים למין קהות שפשתה בחוויה כולה. פחות משבי רוח מרעננים מנענעים את סדר היום ואת המחשבה, והאוויר נעמד. יש שגרה שהתקבעה, דברים נעשים במין אוטומטיות מרוּקנת ממחשבה, הכול ידוע מראש ומובן מאליו, ויש תחושה לא נעימה של שעמום וארומה קלה של ריקבון.

בתור טיפוס מתמידן עם מוסר עבודה של אסיר בגולאג, אני נוטה להבחין ברגעים כאלה ולהיבהל מהם באופן שיש מי שיאמר שהוא לא מידתי. כלומר, אני נתקפת פאניקה. רגעים כאלה ממלאים אותי בתחושת חידלון, כי הם באמת הופכים את מה-שזה-לא-יהיה-שאני-עושה למעין גולאג מנטאלי. כלא של פרטים טכניים משמימים ומפרכים שמענים ומתישים את הנפש ומחסלים את חדוות החיים.

השנה האחרונה בחיי הייתה שנה של משבר כזה – התחלתי להרגיש חוסר סבלנות ואי-שקט במקום העבודה. פתאום הוא נראה לי אפור ודהוי, ומחשבות על כך שאין לי לאן להתקדם בו החלו להתרוצץ בי כמו פרעושים. עקצצו בי הרהורים על תפנית בעלילה.
ומתישהו הבנתי שכל זה קרה כי עקומת הלמידה שלי השתטחה. לא רק עקומת הלמידה שנוגעת במישרין לעשייה המקצועית שלי, אלא גם עקומות למידה אחרות שנוגעות למקום העבודה – עולם התוכן שהארגון משתייך אליו, עקרונות הפוליטיקה המשרדית המאפיינים אותו, הביורוקרטיה של תהליך העבודה והדרך להשתלב בו באופן שגם יסב לי קצת הנאה וסיפוק מקצועי וגם לא יטריף אותי וישניא עליי כל זולת באשר הוא. כל אלה עקומות למידה שבשנים הראשונות שלי במקום העבודה הנוכחי היו אנכיות ממש. הכול היה לי חדש. המון אנשים חדשים, עולם תוכן שלא היה לי בו ניסיון, טרמינולוגיה חדשה, ארגון ענק עם אלפי עובדים ודינמיקה שלא הכרתי. מלא דברים חדשים ללמוד ולהתרגל אליהם.

ואז העקומה צנחה. וצרצרים.

הפתרונות שאני נסה לעברם בבהלה במקרים כאלה, כמו נמלה שמזהה צל של נעל, הם המחברת או הבלוג, ואיזה קורס חדש. ללמוד משהו, ולחפש מילים מדויקות שיעזרו לי להבין מה עובר עליי, אלה הדברים שאני מרגישה צורך לעשות כשארומת ריקבון מתחילה לדגדג לי באף. ובכל הפעמים שבהן זה קרה לי, היה דפוס ברור – דכדוך וייאוש ברגע הראשון של מפח הנפש שבו אני קולטת שמיציתי משהו, ומיד אחר כך מין גל של כוננות ספיגת השראה ששוטף אותי וסוחף אותי לכיוון חדש. תמיד יש מין רגישות קיצונית בתקופות כאלה – כל משפט שאני שומעת או קוראת מעורר בי מחשבה, כל דבר הוא הזדמנות, פתאום אני רואה דברים. כל החיישנים מופעלים, וניצתת מין אופטימיות מלאת עזוז ותושייה, כאילו אני גיבורת סדרת הרפתקאות לילדים ולנוער, יוצאת למסע.
ובכל פעם מחדש, כשאני נתקלת במשהו או במישהו שמקדם אותי לעבר רעיון, מחדד לי אותו ומשגר אותי לכיוון ברור עם ידיעה חד-משמעית לגבי הצעד הבא שלי, הפעולה שעליי לעשות כדי לצאת מהפאנק – יש בזה קסם (אני שונאת את המילה הזאת, אבל הפעם אני מתכוונת בדיוק לזה).
הגילוי הזה, והיכולת לשים את האצבע על מה שמחולל אותו, הם בעיניי שניים מהדברים הכי יפים שאדם יכול להעניק לעצמו ובכל פעם שאני מצליחה בזה, אני מוצפת במין תחושת ביטחון עמוקה, ובמין שלווה פנימית כזאת, סטואית משהו. מעצימה.

זה לא קורה הרבה. כשאני מנסה עכשיו להיזכר ברגעים כאלה אני חושבת על השיעור הראשון בלימודי התואר השני שלי, ועל הפעם הראשונה שקפצתי בחבל. שני מקרים בעשור.
אלה באמת רגעים נדירים – לא רק היכולת למצוא את הנתיב אל מחוץ לדכדוך הקיומי, אלא גם היכולת להתחקות אחריו ולסמן אותו, כדי שאפשר יהיה לשחזר אותו בקריסה הבאה של איזו עקומת למידה. ללמוד עוד טיפונת על עצמי ולנסות להתכוונן כמו כלי מדידה במעבדה, במדויק.

שחיקה היא חלק מהחיים, אבל גם היכולת להתגבר עליה ולשטוף את הפנים המאובקים בגל של מים והשראה. ואחרי שמצליחים לעשות את זה פעם אחת, ומגלים שזה עובד ועד כמה זה קסום (פעם אחרונה), השחיקה נעשית קצת פחות מחרידה ואפרורית. ויש מין הבנה כזו, רוחשת כל הזמן בקרקעית, שתמיד אפשר לתפוס כיוון חדש. ושיהיה בסדר, כי בסוף מוצאים משהו שמצליח לעורר התלהבות ועניין. לא במובן הקלישאי, אלא במובן העמוק. הפנימי.

בשיעור האחרון שלי בלימודי התואר (איזה יופי של קלוז'ר) המרצה אמרה שחשוב ללמוד. כל הזמן. כאילו אף פעם לא נמות. וזה העביר בי צמרמורת, כי אני חושבת שאין דבר מעצים ומעורר השראה יותר מללמוד משהו חדש. בין אם זו דרך חדשה להתבונן בה על העולם, או מיומנות חדשה שיש בה תועלת מעשית, זה תמיד גורם לי להרגיש שיש לי יותר כלים להתמודד עם משברים. מכל מיני סוגים.

כמו משבר הניאגרה שהיה לנו פעם בדירה. אל דאגה, זה לא הולך להיות דוחה כמו שזה נשמע. לחצתי אז על כפתור ההדחה והמים לא הפסיקו לרדת. מפל קבוע באסלה. התגובה הראשונית הייתה כמובן היסטריה, ובעקבותיה באה ההתעשתות – ירדתי לסגור את הברז הראשי, ונכנסתי ליו-טיוב. אחרי צפייה בשניים-שלושה סרטונים הבנתי שיכול להיות שזו סתם אבן שתקועה שם ולא מאפשרת למצוף לחזור למקום הקבוע שלו. אז התגברתי על הפחד להסיר את הפאנל של הניאגרה הסמויה, וראיתי שזה בדיוק מה שזה היה. אבן קטנה. סילקתי אותה משם, והבעיה נפתרה. והייתה תחושה בלתי רגילה של סיפוק. הרגשתי גיבורת-על.

כעבור כמה חודשים, כשהייתה תקלה קצת יותר רצינית בצנרת ונאלצתי להזמין איש מקצוע, גיליתי שלא כל אינסטלטור מוכן להגיע לטפל בתקלות בניאגרה סמויה. אפילו הם פוחדים ממנה! והמומחה שהגיע ושמע את הסיפור על האבן (לא זוכרת למה זה היה רלוונטי, אבל נדמה לי שניהלנו מין שיחה כזו על הניאגרה ומעלליה, אז זה עלה) אמר שלפחות פעם בשבוע קוראים לו לטפל בתקלות כאלה בדיוק. לפנות אבנים קטנות כדי לשחרר את המצוף. "אנשים פוחדים לפתוח את הפאנל", הוא אמר. וחשבתי לעצמי, טוב, עם שם כזה, "ניאגרה סמויה", זה באמת קצת מלחיץ. נשמע כמו איזה פיר אפל שלך תדע מה יש בו. אבל איזה יופי של מטאפורה, לא? מפחיד לפתוח פאנל של ניאגרה סמויה, אבל אם מתגברים על הפחד מגלים לפעמים שזו סתם אבן קטנה שצריך לסלק כדי להחזיר את המצוף אל פני המים.

בינתיים אני עדיין באותו מקום עבודה, ותחושת האי-שקט נרגעה קצת. מצאתי לי עקומת למידה חלופית ובמובן מסוים, המשבר חלף. אבל התנועה הקטנה במים תמשיך לנענע אותם עוד זמן מה ואני אדרש לייצב בחזרה את המצוף. תהיה תפנית בעלילה כנראה, זה בלתי נמנע, אני רק לא יודעת איך ומתי. אבל רוב הזמן, אני די משוכנעת שיהיה בסדר.

קולאז': נטלי צבילינגר

נוסטלגיה אנלוגית

הפוסט הכי מינימליסטי שלי

שני יתרונות עיקריים יש לאורח החיים המינימליסטי שאימצתי לפני שנים: האחד הוא ההבנה הצרופה, כזו שיכולה להתחדד רק בעקבות התנסות אישית, שיש מעט דברים שאני באמת זקוקה להם כדי להיות נינוחה, ואפילו מרוצה; והשני, שבמידה רבה נובע מהראשון, הוא האפשרות לחקור, להתנסות וללמוד כל הזמן מהם בדיוק אותם מעט דברים הכרחיים. וזה, כמובן, מאוד אישי – מן הסתם, יש מי שתתמלא רחמים עצמיים אם יהיו לה "רק" 4 זוגות נעליים, גם אם במקביל יהיו לה, נגיד, קרוב למיליון שקלים בעו"ש ובהשקעות נזילות, ולעומתה, יש מי שתידרדר לתהומות של ייאוש וחרדה קיומית אם לא תהיה לה דירה בבעלותה, גם אם "בעלותה" היא רק לכאורה למשך 20 שנה וגם אם זה יאלץ אותה לעבוד לפחות 10 שעות ביום, בעבודה שהיא לא בהכרח מחבבת, כדי לפרוע את החוב. כל אחת והעדפותיה.

ולדעתי, מה שהכי מועיל לי כבר שנים, ומשפר את היכולת שלי לחיות חיים שתפורים לפי מידותיי, הוא ההיכרות המעמיקה והולכת שלי עם הצרכים ועם המניעים שלי. קל לי לנווט את חיי ולקבל החלטות כשברור לי, מצד אחד, אילו עסקאות פחות רלוונטיות מבחינתי, ומצד שני, במה אני מוכנה להשקיע כמות לא מבוטלת של משאבים כי זה עושה לי הרגשה טובה ומשפר את איכות החיים שלי. ובשנה האחרונה, בעיקר בתקופה שבה מרחב המחיה ופעילויות הפנאי הצטמצמו לתחום הפצפון שבין קירות הדירה שלנו, גיליתי שני דברים חדשים שאני מוכנה להקדיש להם לא מעט זמן וכסף: פעילות גופנית, ואמנות. אני אסביר.

בגיל 32 עברתי בפעם הראשונה בחיי לגור לבד. את הבית של אימא שלי עזבתי בגיל מאוחר יחסית (26) ועד גיל 32 גרתי עם בת זוג. כשנפרדנו, שכרתי את הדירה הראשונה שלי לבד. חמש התמונות שתליתי על קירות הסלון היו אהבה של ממש. הן אשכרה עשו אותי מאושרת לרגעים – אהבתי להתבונן בהן ולשקוע בהרהורים, לבהות בצבעים שלהן, ואפילו רק לחוש אותן בזוויות העיניים, משרות סביבי בדיוק את האווירה שהייתי זקוקה לה אז.

הרגשתי שאני גרה בתוך עצמי. התמונות האלה עשו מהדירה השכורה שלי בית אמיתי. אני חושבת שבאותם ימים הבנתי את המשמעות של בעלות על יצירת אמנות. לא כזו שנכנסים למוזיאון או לגלריה כדי ליהנות ממנה בסביבה זרה, אלא כזו שמכניסים הביתה. מביאים אותה לתוך המרחב הפרטי, לתוך החלל שבו אני מנהלת את חיי היום-יום שלי, ואפשר לעצור מולה לרגעים כשעוברים בין החדרים ולראות אותה בכל פעם קצת אחרת, לפי תנאי התאורה ומצבי הרוח המשתנים. היה בזה משהו שכבש את לבי.

ולא מזמן קניתי מאותה אמנית, נטלי צבילינגר, תשע עבודות. לא מדובר בהון עתק, אבל גם לא בסכום פעוט. ומכיוון שגם השקעתי במסגור, כי מדובר בתמונות שהייתי רוצה שילוו אותי לשארית חיי, השכבתי על כל העסק הזה כמה אלפים טובים. והתחושה הייתה בלתי רגילה: מימיי לא נהניתי כל כך לקנות משהו. אני לא יודעת אפילו לנסח במילים מדויקות את מה שקניתי בכסף הזה, אבל ברור לי שרכשתי לי חוויה ייחודית ונדירה. בכל פעם שאני נעצרת מול אחד הקולאז'ים להתבונן בו, בכל פעם שאני רק עוברת ליד אחד מהם ומשתעשעת מעצם הזיכרון שלו, כי אני כבר מכירה כמעט כל פרט בו בעל-פה, אני מבינה עד כמה יש דברים ששווה להשקיע בהם כסף, ולפנות להם מקום.

ההתמכרות החדשה שלי לקפיצה בחבל היא כבר סיפור אחר. פה מדובר בהוצאה כלכלית הרבה פחות משמעותית מצד אחד, אבל מצד שני, בהרגל חדש שהפך לחלק משגרת חיי ושאני מקדישה לו לפחות חצי שעה ביום, חמש פעמים בשבוע.

"הכול התחיל" באפריל אשתקד, כשבמקום העבודה שלי חילקו לנו נציגים ממחלקת משאבי אנוש "ערכת קורונה": שקית בד קטנה שהיו בה מנה אחת של פופקורן למיקרוגל, קפיץ יד לחיזוק שרירי האמה, וחבל קפיצה. עד אז, אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שקפצתי בחבל. ומשום מה, זה הגניב אותי. פתאום נורא התחשק לי לקפוץ. אז הגעתי הביתה, וקפצתי קצת. חמש, עשר קפיצות. וזה היה נחמד. וכאילו נלחץ בי איזה כפתור חדש שעד אז לא הכרתי. זה מצא חן בעיניי. אבל ממש.

ואחרי כמה פעמים כאלה, של קפיצות פה ושם, התחלתי להתעניין ולקרוא קצת על קפיצה בחבל. וגיליתי שזה טרנד fitness די פופולרי: מתאמני קרוס-פיט קופצים בחבל, אנשים שרוצים לרדת במשקל ולשפר את סיבולת הלב-ריאה שלהם, ספורטאים שעושים את זה כדי להתחמם לפני אימונים או לשפר את עבודת רגליים, ועוד כאלה מין. ולפי לא מעט סרטוני מידע ומחקרים, יש לזה גם המון יתרונות בריאותיים.

ואז מצאתי את שני אלה, והתחלתי להאתמן איתם יום-יום. לקח לי זמן להתרגל לסגנון הכל-אמריקאי שלהם ושל הסרטונים שלהם, אבל בגדול, מדובר בשני מאמני כושר חביבים ביותר שמציעים המון אימונים בחינם בערוץ שלהם וים טיפים שימושיים למי שבעניין (וגם משווקים את העסק שלהם ואת המוצרים של נותן החסות שלהם). ומניסיוני, אם יושבים עם הקפה של הבוקר וצופים בשלושה סרטונים שלהם ברצף, מתמלאים במוטיבציה ומתקשים לא לקום ולפצוח באימון. בתוך ההקשר המאוד ספציפי של כושר ואורח חיים בריא ותמריצים לזוז, הם בהחלט מעוררי השראה. הקיצר, התמכרתי זה-לא-מילה.

החבל שקיבלנו ממחלקת משאבי אנוש נקרע די מהר. מדובר, כך הסתבר, במוצר נחות, זבלה הזבלות, שבמקומו רכשתי לי חבל קפיצה בסיסי ב-40 שקלים. השקעה סבירה לגמרי בהרגל בריא חדש. כעבור חמישה חודשים של קפיצות עם החבל הזה, כשהיה לי ברור שמזמן לא נהניתי ככה ממשהו, ושמעבר לכל היתרונות הבריאותיים זה פשוט כיף חיים, לקפוץ בחבל, הבנתי שזה הולך להיות ארוך-טווח והחלטתי להשקיע בשני חבלי קפיצה איכותיים פלאס מזרן. האחרון נרכש בעיקר מתוך התחשבות בשכנים, אבל גם כדי לשמור על החבלים, שבהחלט משתייכים לקטגוריית ה"ביוקר". כל זה היה בסוף אוקטובר 2020, ומאז ההנאה שלי מהתחביב החדש הזה לא מפסיקה לשמח אותי.

חוץ מרכיבה באופניים, שהיא חלק בלתי נפרד משגרת חיי מאז התיכון, אף פעם לא הייתי בעניין של כושר. נהניתי להזיז את הגוף ולהפעיל את השרירים, ותמיד היה לי ברור שזה מקדם מצב רוח טוב, אבל זה אף פעם לא היה העניין עצמו – רכיבה באופניים נראתה לי תמיד, ועדיין, הדרך הכי יעילה ומהנה להגיע ממקום למקום, כשמדובר במרחקים סבירים, כמובן. אבל העניין תמיד היה המקום שאליו נסעתי, לא הרכיבה עצמה. נדירות הפעמים שבהן סתם יצאתי לרכיבה בפארק בכיף שלי. ועכשיו, כל הווייב הזה של אימוני כושר עם ציוד מתאים ונעלי ספורט ומוזיקה מרימה ואפילו מגבת קטנה לניגוב הזיעה… כל זה קורה אצלי בסלון כמעט מדי יום. ועבורי, האנרגיות החדשות האלה בגוף, הסוג החדש הזה של ה"היי" והשינויים במראה ובתחושה הכללית, כל אלה הם תגלית מרעישה שאני נהנית ממנה בקטע אחר.

חסכנות (במקרה הטוב, קמצנות במקרה הפחות טוב) והסתפקות במועט הם ההיבטים המוכרים יותר של אורח החיים המינימליסטי. כשחושבים על מינימליזם, מדמיינים בעיקר חללים ריקים, פשטות מונוכרומטית, וחישובים אין-סופיים של הכנסות מול הוצאות. אבל זה החלק הכי פחות מהותי במינימליזם. אלה הם רק התפאורה והאמצעים שמאפשרים לי להימנע ככל האפשר מהסחות דעת ומבזבזנות כדי שאוכל ללמוד איפה רוחשת ההתלהבות שלי מהחיים האלה, ואפילו איפה אני יכולה למצוא בהם משמעות וערך. היכולת להסתקרן, לחפש, לבדוק ולנסות כל מיני דברים, ואז לגלות בדיוק מה שווה את ההשקעה מבחינתי ולהתמסר לזה במלוא הנדיבות והסבלנות, זה הקסם של אורח החיים המינימליסטי. הריכוז במעט ההכרחי. אורח החיים הזה נועד להותיר לי את הכסף ואת הפנאי שבזכותם אני חופשייה להשתכשך במעט ההכרחי הזה, לצלול בו עד הקרקעית, וליהנות ממנו ביסודיות. זו תמצית המינימליזם.