באג קריטי בתוכנה – סיפור קצר

הן לא הצליחו לדבר. והשנים חלפו.
העלבון והטינה נותרו לא מפויסים. משהו נשאר לא מחול.
וכל הזמן כל המילים היו לא-טובות-דיין.
והשתיקות היו גרועות אפילו יותר מכל המילים הלא-טובות.
ובכל השנים שחלפו הן זעו כל הזמן באי-נוחות ברווח הזה שבין מילים לא טובות, שתיקות גרועות, וזיכרון.
ואיש לא הבחין באי-נוחות הזו. היא הייתה קטנה-קטנה, זערורית, נדחקה בקלות למרווחים הכי מיקרוסקופיים בסדר יומן – כשהמתינו ללחם הקלוי שיזנק מן המצנם; כשהביטו בראי בעיניים פעורות לרווחה, מורחות את ריסיהן במסקרה, יודעות מי עדיין שומרת את צעירותן בזכרונה; כשחזרו על עקבותיהן לוודא שהמכונית נעולה; כשסיימו לשחות 30 בריכות ואז הבינו שדעתן הוסחה ושהן לא יודעות בוודאות אם שחו את הבריכה ה-30 או רק הכינו את ה-30 במחשבה כדי לספור אותה, ואז פשוט שחו עוד בריכה. שיהיה.
הן גיששו מדי פעם באינטרנט, אורבות זו לזו במרחבים המתעתעים, הבוהקים, מחכות לאות.
אבל הן לא הצליחו לדבר. והשנים חלפו מהר.

עד שערב אחד הן גלשו אל אותו הדף. שתיהן חיפשו טיסה זולה למונטריאול. הן הקליקו באותה השנייה בדיוק על טיסת טורקיש-איירליינס מ"שארל-דה-גול" ל"פייר אליוט טרודו" ואז הופיעה הודעת שגיאה באמצע המסך – "מערכת זיהוי הנוסעים נתקלה בשגיאה בלתי צפויה. אנא נסו שנית. אם הבעיה נמשכת, יש ליצור קשר עם מנהל השרת".
הן ניסו שנית, אך שום דבר שעשו לא עזר. המסך קפא. הקשות המקלדת שלהן לא נענו בשום תגובה. הן טלטלו את העכברים, הקישו על אנטר, על אסקייפ, על דיליט, וכלום. הן ניסו להיזכר מה עשו כדי לנסות ולהבין איך לתקן, אבל נפער מין היסח דעת כזה שכמו בולען שואב אליו הרהורים תועים, והבליחה בו ההבנה שהן חשבו זו על זו. לרגע. כפי הנראה נזכרו בטיסה האחרונה שלהן יחד, כשסיימו ללמוד באוניברסיטת מונטריאול וחזרו ארצה. הן ודאי נסחפו אל פרטי הפרטים של כל מה שקרה בטיסה הזו, כל מה שהן מתגעגעות אליו מאז שנפרדו – התשוקה וחוסר הבושה וחוסר הפחד. לרגע אחד הן לא שמו לב, ואולי הקליקו בטעות על איזו פרסומת, אולי הסכימו לאיזו הורדה, אולי חטפו איזה וירוס.
הן הגיחו מאחורי דלתות שנפערו לרווחה, והופיעו בפרוזדור – הבוגדת בפתח חדרה, ליד החלון הפעור אל תוך מטע האבוקדו, בדרכה לחפש בחדר האורחים ובמטבח דירתה את הטלפון הנייד כדי להתקשר לספק האינטרנט, והנבגדת על מפתן משרדה הלבן בקומת ההנהלה המשקיפה אל הכביש המהיר, נחפזת אל מחלקת התמיכה הטכנית בקומה הראשונה.
עוד בטרם הספיקו לפסוע פסיעה אחת נתקלו זו בזו והתנערו מעוד מרווח מיקרוסקופי של היסח דעת.
הן עמדו כך לרגע, זו מול זו, מוכות תימהון. הבוגדת הנבוכה חייכה את החיוך מאז, והנבגדת התמלאה בתחושת הפורענות המחרידה שחריפותה כמעט לא התעמעמה, תחושת האימה של מי שעומד מול האדם הכי קרוב אליו, ולא מזהה אותו עוד. הרגע שבו האינטימיות שלהן התמוטטה וזרות נפערה ביניהן פועם ביניהן שוב. ואז מתייצב ביניהן נציג שירות חייכן בחולצה מגוהצת בצבע תכלת ואומר שזו שגיאה שהיא כמעט עניין שבשגרה, ומוסיף, "שבו בבקשה. אל דאגה, הנושא בטיפול".
"אבל מה זה?" הן שואלות אותו. "מה המקום הזה?"
הוא מחייך במבוכה. "כפי שאמרתי, זה קורה לא מעט. לאחרונה זה כמעט עניין שבשגרה, בגלל ההתפתחות המהירה במנועי החיפוש ובאלגוריתמים של איסוף הנתונים ברשת. עד עכשיו היו מגיעים לידינו רק נתונים סטטיסטיים כמו גיל ומגדר ותחומי עניין של הגולשים. בחודשים האחרונים התחילו להופיע בפעילות הרשתית גם היסחי הדעת שלהם." הוא מדבר על זה במין טבעיות, כאילו זו התפתחות טכנולוגית הגיונית, אבל הבוגדת והנבגדת מתקשות להבין. "מה זאת אומרת, היסחי הדעת?"
"זאת אומרת שאנחנו מזהים גם מחשבות תועות וחלומות בהקיץ שמבזיקים במוחות המשתמשים שלנו באמצע הגלישה. אנחנו יודעים אילו רגשות מתעוררים בהם כשהם מקלידים מילה מסוימת, או שם, בתיבת החיפוש, אנחנו יודעים אילו תוצאות להציג להם כדי לעורר את שרשרת התגובות הרצויה לטובת המפרסמים, ואצלנו באתר יודעים כבר לזהות כמעט את כל מגוון האסוציאציות והזכרונות, אפילו שירים וסצנות מסרטים, שמתעוררים במשתמשים הקבועים שלנו כשהם מזמינים דרכנו כרטיסים. לפעמים יש התנגשויות בין היסחי דעת. כלומר, כששני משתמשים גולשים לאתר באותו הזמן וחושבים זה על זה, או נזכרים זה בזה, זה עלול לשבש את פעילות איסוף הנתונים ולהפיל את המערכת".
הן מביטות בו במבוכה, מנסות בכל כוחן לא להביט זו בזו, אבל חשות היטב את הקרבה.
"אדוני, אנחנו ישבנו מול מסכי המחשב שלנו והזמנו כרטיסי טיסה באתר, ואז הופיעה הודעת שגיאה, ועכשיו אתה. איך הגענו לכאן? אנחנו פשוט לא מבינות."
הוא מעסה את סנטרו במין תנועת מלקחיים נפתחת ונסגרת בקצה האצבע המורה ובקצה האגודל. בעודו ממשש את עור פניו הלבן שגולח למשעי באותו הבוקר, הוא מנסה לחשוב על דרך אחרת להסביר בה את התקלה. "זה פשוט מין מקום כזה שקיים, אבל לא באמת. מגיעים לכאן, אין בזה כל ספק, אבל קשה להסביר איך." כעת הוא מוריד את מלקחי אצבעותיו במורד צווארו וצובט בתנועות עדינות את העור הרפוי התלוי לו מעל לגרגרת. "זה באג באלגוריתם. משהו שכבר התבצע מתבצע מחדש, כאילו לא התבצע בעבר, ואז יש מין התנגשות בין כל הנתונים, ונפילה. ואז מופיעה הודעת השגיאה. כמו כשנדמה שאנחנו זוכרים משהו שכבר שכחנו. זה קורה לפעמים. וזה מה שקורה פה, ממש כאן, במקום הזה." איזה מקצב פנימי מתגבר בו ולרגע הוא נראה כמו משתחרר מלפיתה של הזיה.
"ניסיתן לכבות ולהדליק?" הוא שואל, בוחן כיוון אפשרי אחר, אבל הן ממהרות להשיב, "בוודאי שניסינו. אי אפשר היה לעשות כלום חוץ מכיבוי אלים, כי הכול היה תקוע, אבל גם אחרי שהדלקנו את המחשב מחדש וגלשנו לאתר שלכם הגענו לאותו המסך. משהו תקוע. משהו לא בסדר בתקשורת."
הוא מחייך אליהן באדיבות, מהנהן בכובד ראש משרה ביטחון ומציע להן בתנועת יד רחבה לשבת על הספה האפורה שבחדר. "אל דאגה, אתן תטוסו בזמן ותגיעו בשלום אל היעד, רק מעט סבלנות. אני מבטיח, זה עניין של כמה רגעים. אי-נעימות קלה, זערורית, מיקרוסקופית כל כך שלא תבחינו בה כלל. היא תידחק לאיזה מרווח חסר משמעות בחייכן כשתחליפו תחנה ברדיו, כשתקישו באצבע אוטומטית על מסך המגע בנייד שלכן, תפשפשו בתיבת המייל, תסרקו את הפידים ברשתות החברתיות, ותכבו הכול מבלי לזכור דבר. שם היא תהיה. במרווחים. קטנה-קטנה וכמעט לא מורגשת. שבו, תשתו משהו, אנחנו ניגש לשרת המרכזי ומיד נשחרר את הנעילה שלכן."

הן יושבות בשתיקה רגע ארוך עד שהנבגדת אומרת ברוך, "לפעמים פשוט אי אפשר לתקן".
"מה?"
"יש באגים שאי אפשר לתקן. פשוט מוציאים גרסה חדשה של התוכנה".
"כן, אני לא באמת יודעת. זה לא ממש התחום שלי."
"אני יודעת. זוכרת, זאת אומרת". היא מחייכת בניסיון להעיר איזו אינטימיות שאולי נותרה זכורה, אבל שום דבר לא נענה. הכל כבר פג מזמן. "אני פשוט לא קונה את ההצגה."
"הצגה?"
"כן, הספות והקפה והחיוך הזה. וההסבר הטרחני הזה על כל מה שהם יודעים עליי במקום לתקן כבר את התקלה ולשחרר אותי. לשחרר אותנו. אני פשוט לא יודעת איך יוצאים מכאן, אחרת כבר מזמן הייתי זזה."
"בסדר, אבל ככה זה עובד. מה את רוצה, שהוא יסתובב פה היסטרי ויצעק בפניקה, באג באלגוריתם באג באלגוריתם? אז הוא מגיש קפה ומושיב על ספה. פאסון", מוסיפה הבוגדת אחרי מחשבה קצרה, מבקשת להבהיר שהמילה הזו אינה רק כפשוטה, שיש בה עקיצה מרומזת. והנבגדת לרגע מתמסרת לאיזו תחושה של ביתיות נושנה, כי רק מכרים מדברים זה עם זה ככה, ברמיזות, אבל מיד היא נבהלת, כי אין דבר מפחיד יותר מלהתמסר לבוגדים, והיא מתרעמת בקול, "אני פשוט לא מבינה מה אנחנו עושות פה, זה משגע אותי".
"איך הגענו לכאן יחד. קטע, לא?"
"אה-הא, כן. קטע".
"ועכשיו מה?"
"או. זאת שאלה שכבר שנים אין לי תשובה עליה". היא שוקלת את המשך הדברים כי יודעת עד כמה הם עלולים להיות בלתי הפיכים, ואז מתעצמת בה החלטיות והיא אומרת, "את יודעת, לפעמים אין תשובות. כמו באג קריטי בתוכנה".
"כן", מהנהנת הבוגדת, "אבל לנו כבר אי אפשר להוציא גרסה חדשה".
ואז מהבהב ביניהן סוף-סוף חצי חיוך של הבנה.
"לא, אצלנו כבר בגרסת הבטא הבינו שהתוכנה לא…"
"לא תקינה".
"כן. לא תקינה".

הן יושבות שם עוד כמה רגעים על הספה, לוגמות יחד מהקפה שהוגש להן, שוקעות בעוד היסח דעת משותף מבלי להחליף מילה או מבט, ולבסוף יוצאות משם בצעד מהוסס. הן יודעות שהיו שם, אבל נבוכות לזכור את זה, דוחקות את זה הצידה, מגששות אחר הפאסון. מבקשות להיאחז בשגרת יומן, לעבור לדבר הבא.
מביטות בשמים הן רואות אותם נצבעים בוורוד-סגלגל של זריחה, או בכתום-כחלחל של שקיעה, הן לא יודעות לומר.
יכול להיות שאף נופפו זו לזו לשלום לפני שחזרו אל מסכי המחשב התקועים שלהן, לעשות עוד ריסטארט.

הלב נרעש – סיפור קצר

בארבע לפנות בוקר זה מתחיל. השכן הגרוש, הלום הקרב, שמתגורר בקומת המרתף בבניין ממול, צועק. אני חושבת שהוא צועק. לפעמים נדמה לי לרגעים שאני המוגזמת. שכולם פשוט מדברים, בקולם הרגיל, הטבעי, ורק לי זה תמיד נשמע מופרז. פולשני. בגלל איזה שקט בלתי אפשרי שאני מנסה לצוד. אבל אחרי ששמעתי כמה מדיירי הרחוב מתלחשים עליו הבנתי שהוא מגזים, לא אני. צועק בחלון פתוח, גוער בגרושתו בטלפון מי יאהב אותך כמוני, מדליק את הרדיו ומפורר ומפרק את שנתי בניגונים ודיבורים ליליים ברשת ב', מדיח כלים מתחת לחלונו הפעור אל חדר השינה שלי, ומרים את קולו העמוק, הנמוך, החזק, צורח אל השכנה המתהלכת עליו בעקביה בשעת בוקר, מתכוננת לצאת לעבודה, שכל הלילה לא ישן, שהוא לא ישֵן בלילות, שהיא יודעת את זה. צועק אל החלונות הפתוחים מחדר השינה שלו הפעור לרווחה.

ובשש בבוקר השכנים מהקומה שמעליי מוציאים את הכלב לטיול. הטיפוף הנמרץ שלו מתפזר במורד גרם המדרגות כמו תבלין נזרה על תבשיל, ומאחוריו ריצת הילד המוליך אותו בטיוליו, ממהר אחריו במאמץ לא לאבד אחיזה ברצועה ולא ליפול במרוצתו, וצועק. ילדים הם מוגזמים. זו ברירת המחדל שלהם. אין דיבורים, רק צעקה קולנית תובענית ושתלטנית. רץ, הילד של השכן, במדרגות מאחורי הכלב, ומספר שברי סיפורים, משגר לאחור, אל אביו המשתרך בעקבותיו, הרהורים חטופים שניתזים מריצתו כמו קליעים. ואז הוא חולף בריצה-טיסה על פני דלת הכניסה שלי, רץ עם כלבו במרחק מטרים אחדים ממני, מעבר לדלת הדקה המוגפת, ודלת האינטרקום, מרוב תנופת פתיחתה, מתנגשת ברעש בקיר הבניין, קיר הסלון שלי, וניטחת בחזרה במקומה, רק כדי שיגיע אליה סוף-סוף האב המשתרך, יפתח אותה, ויטרוק אותה שוב. והריצות והטיפוף וסיפורי הילד השבורים והשתרכות האב מוסיפים להתגולל על רחבת הכניסה לבניין, להדהד בסלוני כמו שיירי תהלוכה חגיגית, ורק כעבור רגע ארוך נגוזים, נדחקים אל שולי רשרוש העלווה בחצר הקטנה בחזית הבניין, ציוץ הציפורים הקבוע, ורחש העלים הדק, החרישי, המלחך את המדרכה ואת אספלט הכביש בקרקעית כל הדברים.

ואז השכן מלמטה עולה מדירת המרתף שלו ומתניע את הקטנוע החונה ליד חלוני הפונה אל רחבת הכניסה לבניין. כמו חתלתול המקיץ בבהלה כשמשב ריצת מישהו נהדף אל פניו, כל גופי מזדעק ונס פנימה, מחפש מעמקים חשוכים ושקטים להידחק אליהם. להירגע בהם. המנוע המטרטר מרעיד את הרצפה, אני מרגישה את הרטטטטטטט בתוך כפות רגליי, בתוך הגב. כאילו רכבת עומדת למעוך אותי, כאילו מישהו רוצה ברעתי.
כדי לרכך את עוצמת הפגיעה, כדי לעמעם את העלבון החד, את עוצמת המכה, אני מזכירה לעצמי שהוא נחמד. תמיד אומר שלום כשאני חולפת על פניו, תמיד שואל מה הולך, מחייך אליי, משתהה, מלטף את לייקה. פעם ירדתי אליו להחזיר לו את המפתח ששכח בסוויץ' של הטוסטוס. פעם הבאתי אליו ארגז ירקות שהיה מיועד לו והונח בטעות על מפתן דלתי. הוא תמיד חביב אליי, תמיד מחייך. אילו רק הכיר את הצרחה שנפערת בי תמיד לעומת הקטנוע המתעורר הזה שלו, משוועת להיזרק אליו, להיות מוטחת בפניו, לצעוק עליו את כל המחקרים הקושרים בין זיהום רעש לאוטם שריר הלב.
אבל אני מתאפקת. שואפת את ענני הגראס שהוא מפריח לפעמים מחלונו, את ניחוחות האפטרשייב שהוא מתיז שם על עצמו, מקשיבה לשידורי הטלוויזיה שלו, למשחקי המחשב שלו, לצד שלו בכל שיחות הטלפון שלו. מזכירה לעצמי שהוא נחמד.

ובצהריים, לאה. מנהלת שיחת מרפסת כאילו 1965 עכשיו. גוררת את התריס כדי לתלות כביסה, ובמין תיאום מושלם, כאילו חיכתה לה, כאילו התרגלה לפגוש אותה שם מדי יום באותה השעה, היא מוצאת במרפסת התאומה ממול את שכנתה בבניין הסמוך, והן פוצחות בשיחה. ואצלי שוב צעקה נהדפת פנימה, מילים שהייתי צורחת אילו רק היה לי אומץ. תתקשרי אליה. על הטלפון, לאה, כבר שמעת? קמצנית אחת. תזמיני אותה אלייך לתה ועוגיות, תשבו ותדברו שעות. למה ככה, מעל לכביסה, כמו בסרט תקופתי? למה מעל לראש שלי בקול האימתני הזה שלך, המורתי, שרק את חלקו בשיחה אני שומעת. כמו פטיש אוויר, בוטש בי את כל המחשבות. הכול אני יודעת עלייך, מורתי, כי את צועקת. צועקת בחלון פתוח לרווחה שכשהיית מורה לאמנות ועבדת במשרד החינוך אז היה כך וכך, ושהבן שלך סיים לשלם את המשכנתה, ושהנכד שלך אומר לך סבתא את חופרת, ושבחיים לא יעשו פה תמ"א כי זה לא ישתלם לשום קבלן. ואני יודעת גם שאמך כבר לא יורדת מהמיטה. שרזית 15 קילו בגללה, ושלפעמים, פתאום את בוכה. את מחליפה לה חיתולים ומאכילה אותה בכפית, ומזל שהכלה שלך רופאה באיכילוב, כי אחרת אלוהים יודע. איך היא דואגת לה. ככה. שוכבת. מוטלת במיטה ובוהה בקיר שמולה.
את כל זה את מספרת אל הרחוב, בחלון פתוח לרווחה. לא יודעת שאני מתחתייך, מקשיבה בלית ברירה. או שלא אכפת לך.

ותמיד ישנם ההוא או ההיא שחונים מול חלוני לנהל רגע שיחה בדיבורית. חלונות הרכב שלהם מוגפים, ספונים באוושת המזגן הם משוכנעים שהם מנהלים שיחה פרטית, ולא יודעים, או שלא אכפת להם, שכל השיחה שלהם דולפת החוצה. הכול אני שומעת. מתי יש להם תור אצל הרופא, ולמה ובדיוק עד כמה זה מזוהם ולאיזו אנטיביוטיקה המרשם, ומתי הם אוספים את הילד, וכמה עלה השולחן אוכל, ולמה היא אף פעם לא מזמינה אליה. מכוניותיהם כמו תיבות תהודה, מגבירות את השיחות ומשליכות אותן החוצה. הכל ניתך עליי, מבול של מילים לא רצויות, לא בהזמנה, ואני נאנסת להקשיב לשיחות ולחיים של אחרים. כל הזמן. כולם צועקים את חייהם החוצה, משפריצים אותם עליי, ואני שואלת את עצמי אם גם אני ככה ניתזת. אם גם אותי שומעים בוכה או משתעלת, יורקת מים לכיור אחרי צחצוח השיניים, מורידה את המים, עושה קס-קס-קס למינצה שתבוא להתלטף קצת, או קוראת ללייקה בכל מיני שמות חיבה משונים – צ'וּקוּמוּקוּ, חֶמְדה טָבוֹת, צילה בינדר וגל גדות, משעינה את האופניים על הקיר כדי לשלוף את המפתח מהכיס, מניחה לרגע שקיות מרשרשות על הרצפה כדי לפתוח את הדלת לרווחה. מדברת לעצמי. מדליקה את הגז. פותחת ברז. שואבת אבק.
אולי גם אני ניתזת, אף שבכל רגע אני משתדלת לחיות את חיי בשקט, בלחישה.

איך מתעוררת בי תמיד עוגמת נפש כשרעש מתנפץ עליי פתאום. איך זה תמיד כמו בוקס באף. או בבטן. או בגב.
ואיך הלב תמיד נרעש, כאילו מצא אוצר של חום אנושי, כשהשכן מלמעלה, בן הזוג של האב המשתרך, בולם את ריצותיו ואת צעקותיו של הילד בלחישה תקיפה ליד חלוני, "ששששששש. שש בבוקר, אנשים עוד ישנים. אתה צועק. ששששששששששששששששששש."

הרגע שאחרי – סיפור קצר

 לחזור אל בלוג נטוש אחרי שלוש שנים זה קצת כמו לשוב אל האורחים בסלון אחרי שנכנסתי לרגע לחדר פנימי לנהל בו שיחת טלפון פרטית שהתארכה מדי. לא נשאר כלום מהערב, רק בקבוקים ריקים ומפיות מלוכלכות בצלחות. והאורחים אינם.

בקיצור, אני לא יודעת אם נשאר כאן מי שיקרא את הפוסט הזה, אבל פתאום התעורר בי חשק להקים את הבלוג הזה לתחייה. אז בתור התחלה (חדשה) אני שמה בו סיפור קצר.

———————————————————————–

"זה השעון הביולוגי של המוח. הוא מתחיל לזוז לאט כשמתבגרים".

אחרי שתיקה ארוכה של היסח דעת אני שומעת פתאום את קולה. עיניי חוזרות לסייר בחלקת פניה אחרי שנדדו לבחון בינתיים כל מה שהשתנה בה. הפתילים הלבנים בשיערה, כמו קצפֵי גלים, מתנחשלים במין כבדות רכה בכל פעם שהיא מסיטה את שיערה הסמיך מעיניה. אני נזכרת בתנועה הזו, כמה אהבתי אותה – הצוואר הנזרק בחדות אלכסונית, השיער המושלך לאחור והאצבע החותמת, פולחת כמו משוט ברווח בין לחיה לקווצה המרדנית האחרונה, שבסוף תמיד נכנעת ונסוגה גם היא אל מאחורי כתפה. נקודות חן נוספו לה על גב כף היד. "כתמי שמש", היא אומרת. עפעפיה כבדו מעט, שני פסים ארוכים משספים את צווארה לרוחבו, וכל החריצים החדשים בתוויה הנושנים אוגרים בתוכם וממסגרים ביניהם איזו בשלות רווּיה, מעמקים של נחמה וסבלנות. הדברים בה שנותרו כשהיו צובטים ומסעירים בי מחדש כל מה שאי פעם רחשתי לה. הכול מתערבל ותוסס בין הקשתות הגבוהות, היפות כל כך, בכפות רגליה היחפות המונחות על השרפרף, ועורה, תמיד בצבע של סוף חופשת קיץ באיזו עיירת חוף ציורית ורחוקה, וחיוכה הפתוח, החשוף, המתמסר, שתמיד נראה מבין את כל בין-המילים ובדיוק בגלל זה מִתחייך, מתמוגג מחולשות אנושיות ומכּנוּת. ואצבעותיה, שמרבות לגעת, מוּשטות לנוח על הכתף ולזחול על הלחי ועל הצוואר, סוטרות בעדינות לירכי כשהיא צוחקת וממוללות את קצה השרוול שלי כשהיא מקשיבה לי אומרת לה, "חמש-עשרה שנה לא התראינו, יָלי. ופתאום את פה, במטבח שלי. לא צריך שעון של מוח כדי להרגיש בבת אחת את כל הזמן שעבר."

"כן, אבל כאילו רק אתמול ישבנו במרפסת שלנו ואכלנו את המנגו הזה, זוכרת? זה בגלל הקצב המשתנה בשעון הביולוגי, קראתי על זה איפשהו. בגלל זה הזמן עובר לנו מהר, בגלל השעון הביולוגי במוח שלנו."

"בטח", אני ממלמלת לעברה, רוצה להביט בה בנחת. השיחה שהיא מבקשת לגלגל מֵפרה את השלווה. "המוח. הכול זה המוח".

היא מניחה לי לרגע. כל ההיכרות שלנו מפעם מכתיבה את קצב השיחה. דברים קטנים שרק אנחנו יודעות זו על זו, שתמיד היו בינינו מבלי להיאמר, מונחים ברווחים הקטנים הפעורים ביני לבינה, פירות בצבעים עזים וגדודים חריפי ניחוח של פטריות בר שצמחו פרא ביער האינטימיות שלנו. ואנחנו צועדות מעדנות בינותיהם. היער אחר עכשיו, זקן, עזובה וקרחות מוטלים בו, עלים מתים וענפים יבשים, אבל זה כל מה שיש לי ולה, רק היער ההוא שנותר גם אחרי חמש-עשרה שנות שתיקה, כשהתקשרה ואמרה שהיא מתגעגעת. חוזרת ארצה. מתה לראות אותי. ככה. כאילו כלום. כמו קרע בזמן. כמו רימון שמוטל אל תוך מחסני הזיכרון והנוסטלגיה, מרעיד ומניף אותם ברעש מחריש אוזניים, מפזר באוויר את כל תכולתם. אני ממש רואה את זה לנגד עיניי, את כל העבר שלנו קפוא באוויר, תלוי בו המום, מפוצץ.

"זה היה רעיון לא טוב? את נראית באמצע משהו. כאילו עובר עלייך איזה דבר לא נעים שלא בא לך לדבר עליו."

"לא. סתם הקיץ הזה, את יודעת שאני שונאת אותו. החום הזה מתיש אותי. מביא לי דיכאון."

הנה החיוך הזה. והיא לוגמת מהמים ומרימה את רגליה המשוכלות באוויר, מחליפה ביניהן. מסלקת יתוש בבעיטה זעירה.

"את בטוחה?"

"בטוחה שמה?"

"שזה הכול, שזה רק החום הזה. שאת לא מתבאסת שבאתי."

אני מסתכלת בה וחושבת. רוצה להיות כנה.

"אני לא מתבאסת שבאת. אני רק נזכרת פתאום בבת אחת."

מבעד לחלון המוגף רואים את השמיים העכורים, את פקק התנועה של סוף יום חמישי, את פירות הפיקוסים נושרים על המדרכה ומכתימים אותה, כמו טיפות גשם ראשון, וצל ענק של יונה מוטל על קיר הבית שממול.

"אולי אני פשוט מרגישה זקנה נורא פתאום. אולי זה העניין. הייתי בת שלושים וקצת כשנפרדנו ונסעת והנה את שוב כאן, ואנחנו כבר נושקות לחמישים". אני קמה, זוכרת איך הייתה משתתקת ונסוגה מפניי ברגעים כאלה, איך הייתה נרתעת ממני כשהייתי מתחילה לשקוע בעצבות הקיומית הזו. "רוצה אבטיח?" אני שואלת. מביטה בה לרגע, מופתעת עדיין ממנה כאן. היא מהנהנת אליי ואני ניגשת למקרר, מוציאה ממנו את האבטיח שקניתי לכבודה, ושולפת סכין גדולה ממגירת הסכו"ם.

"הכול, רק לא מנגו."

"את לא מגזימה קצת, יָלי? זה לא היה כזה נורא."

"זה היה נורא. פרידות זה איום ונורא. ולפרידה שלנו תמיד יהיה ריח מנגו."

אני עדיין זוכרת היטב בדיוק איך אהבה יעל לאכול את האבטיח שלה, ואני בוצעת אותו ביד בוטחת, חותכת אותו לפלחים גסים ומושיטה לה אחד ריחני, מנוקד גרעינים לבנים, וסכין.

"ואם זה באמת לא היה כזה נורא, איך זה שלא החלפנו בינינו מילה חמש-עשרה שנה?"

"כי נפרדנו, יָלי. נפרדנו." אני נוגסת בפלח האבטיח שלי, מתלכלכת בצדי הפה ומוחה באצבע דביקה את מיץ הפרי. "אי אפשר להיפרד וגם להישאר יחד. כשזה לא עובד, זה לא עובד."

היא מלפפת את הסכין באצבעות הארוכות שלה ועושה את התנועה הזו, העגולה והמדויקת, ברווח הלבן שבין הפרי לקליפה, מנתקת את הפלח שנופל לצלחתה ואז חותכת בו קוביות-קוביות. נועצת בהן את הסכין ותוחבת אותן לפיה. תמיד אהבתי לראות אותה אוכלת.

"זה ממש קשה לפעמים, את יודעת? האכזריות הפסקנית הזאת שלך. הנחישות הזאת שבה את תמיד חותכת."

אני מביטה בה ומבקשת סליחה, בלי לומר מילה. רק מניחה לה לראות בעיניי ובארשת פניי את כל העייפות והכניעה. לא התכוונתי להיות רעה, לא עשיתי דבר בכוונה. היא יודעת. אני יודעת שהיא יודעת.

"לא התגעגעת אליי בכלל? בכל השנים האלה שלא ענית למיילים שלי, לא התגעגעת?"

"איזו מין שאלה, יָלי, נו באמת. אני לא סוציופתית. אני פשוט לא יודעת אף פעם מה לעשות בקצוות פרומים. איך להתמודד עם השאריות. את יודעת את זה הרי, את מכירה את זה יותר מכל אחד אחר. אלף פעם דיברנו על זה."

היא מהנהנת בפה מלא, מביטה איתי בשמים. כמעט נדמה שגם היא מחפשת בהם את הסתיו. אולי בגללי. אולי בשבילי. רחשי אבטיח נֶאכל, פלחים מתפצחים בפּיות ומיץ נמצץ בתאווה, הקליפות מוטלות בזו אחר זו לצלחות, ואפשר כמעט לשמוע באוויר את הבחירה. כל אחת מאיתנו סורקת את האפשרויות ומחליטה; על מה תדבר, על מה תבליג, לְמה מוקדם מדי, לְמה מאוחר מדי, על מה נעים לדבר עכשיו יחד, ממרחק של זמן, ומה עדיף להותיר מאחור, היכן שהיה אז. לא לגעת.

"בקיצור, זה יפה, מדברים על זה בהקשר של הפסיכולוגיה של הזמן. השעון הביולוגי של המוח. כשאנחנו ילדים השעון הזה רץ. הכול צומח, גדל, משתכלל, כמו בניין חדש שמתרומם פתאום באיזה מגרש ריק. הכול חדש כל הזמן. ובגלל שאצלנו הכול רץ, כל מה שבחוץ נראה מזדחל. המרחק בין הבוקר לערב של אותו היום נראה כמו משהו שאין לו סוף. אנחנו פשוט לא רואים את הסוף כשאנחנו צעירים. אבל אז מתחלף פתאום הקצב. המגרש כבר מלא בבניין המוכן שכבר גרים בו אנשים ומתלכלכים בו הקירות החיצוניים ומתיישן בו הכול. השעון הביולוגי מאט את הקצב. ויחסית אליו, כל מה שקורה סביבנו נראה פתאום ממהר. הזמן עף."

היא מלקקת את האצבעות ומפנה אליי את המבט, ואני מזהה בו משהו חדש. צמרמורת מרעידה לי את הגב כשפתאום אני רואה מולי את יעל שהשתנתה.

"כשרק הכרנו, את זוכרת? כל יום היה כמו שנה. ובשבוע שעבר, כשהתקשרתי, אחרי שדיברנו ושמעתי את הקול שלך, הייתי המומה. ארזתי וארגנתי הכול לנסיעה ופתאום זה הכה בי, חמש-עשרה שנה. חמש-עשרה שנה. ככה. כמו כלום."

אני חושבת על כל הדברים שהיא לא יודעת. נזכרת איך בוקר אחד, כשרוקנתי את ארון הבגדים כדי להרים את בגדי החורף למדפים העליונים ולהוריד את בגדי הקיץ, להטמין את שמיכת הפוך בארגז המצעים ולפרוש על המיטה סדין דק, ראיתי פתאום שאת כל הבגדים שלי שיעל הכירה כבר זרקתי. הבנתי שאין לי אפילו פריט לבוש אחד שיעל מכירה, ושאם היא חושבת עליי לפעמים ומדמיינת אותי בעיני רוחה, אני לבושה שם בבגדים שכבר מזמן אין לי.

אני מתבוננת בבגדיה בשעה שאני מדברת אליה, מדמיינת שעון ביולוגי אחד משותף מתקתק במוח שלי ובמוח שלה. "והריצה הזאת של הזמן, זה לא רק זמן שעבר, נכון? זה כאילו גם כל הזמן שעוד נשאר. פתאום כן רואים את הסוף, וכל השנים שעוד נשארו לי נראות לי כמו כלום, כמו סתם. כאילו נשאר רק להעביר את הזמן."

היא אומרת שזה מזכיר לה איזו מרצה שלימדה אותה באוניברסיטה, בוושינגטון. פתאום כאילו פתחה את המזוודה והוציאה קצת משם, מפזרת לי חו"ל בדירה, מניחה על השולחן שוקולדים מהדיוטי-פרי ומשהו זר שלה, שאני לא מכירה.

"בשיעור האחרון היא הסתכלה עלינו במין מבט כזה, מבט שיודע שכולנו יודעים שהכול הצגה, שבסוף ממילא יֵרד המסך, ושצריך רק למצוא דרך להמשיך באלגנטיות, לא לצנוח אל המרֶרֶת העלובה הזו שניגפת מול כל הסיזיפיות וחוסר הפשר. היא הסתכלה עלינו ואמרה, אל תוותרו על הסקרנות, תמשיכו ללמוד כל הזמן. כאילו לא מתים אף פעם."

ואז היא מחייכת את החיוך הזה שלה. החיוך שאי אפשר להיות נבוך במחיצתו, שאי אפשר להעמיד מולו פנים. החיוך הזה שלה, שתמיד היה מעביר בי תחושה נעימה של מין משיכת כתף מלאה הבנה כאובה ומפויסת.

ואז היא קמה להכין לנו קפה קר, כמו שהייתה מכינה לנו פעם, בצהריים הכי חמים של הקיץ. היא נעמדת לרגע בגבה אליי, מרימה את שיערה וחושפת את עורפה לרוח המזגן, פותחת את החלון ואומרת שמריחים כבר את הסתיו. שתמיד הייתי ככה, מדוכדכת בימות הקיץ. ותמיד היא הייתה מזכירה לי שעם הסתיו זה יעבור. וזה תמיד היה נכון. "נשאר לנו עוד המון זמן, נועה'לה. ועוד מעט ירד גשם ויהיה קר, ואת תחזרי להיות אופטימית, והקצב יחזור להיות רגיל. שום דבר לא יזחל ושום דבר לא ירוץ."

קולות נפץ קטנים מתגלגלים מהמטבח כמו עגלה שמתפרקת בנסיעתה, יעל מתכתשת שם עם מגש של קרחונים, עוקרת אותם מגומחותיהם ומטילה אותם אל כוסות הזכוכית הגבוהות.

"עזבי את זה", היא מותירה לידי את המילים כמו צעיף דק, כמו ריח גופהּ, כשהיא מתיישבת מולי סוף סוף ולוגמת ברעש. והמילים נושרות לאט, כמו עלי שלכת, וקרח צונן מתגלגל בין השיניים ללשון. "עזבי, יעבור. סתם רגע בזמן."

רשימה אחרונה – פרק 21

בוב דילן, מה את אומרת. תוציאי קצת עצבים עם פוזיטיבלי פורת' סטריט.

איזה כיף היה לשמוע אותו אז. בלופּ. שבועות. כל כך הרבה חופש וזעם היו בדירה הזאת. ואנחנו, לבד. את מבינה איך זה עובד, עכשיו בחיים לא נוכל שוב לשמוע את השיר הזה מבלי לזכור את זה. זה נדבק, כמו זוג אוהבים רצים להתנפל אחד על השני בשדה התעופה, שירים וזכרונות.

איזה דבר. הצרחות עוד מהדהדות בי מאז, עם כל הערפול שאפף את הימים הראשונים כאן, כל הצרידות והמחנק, כל האושר שהיה כל הזמן בתחתית כל הדברים האחרים. טעם הבירה מאז מתגלגל לי על הלשון. יו ג'סט וונט טו בי און ד'ה סייד ד'טס וינינג! איף יור סו הרט, ואי ד'ן דונט יו שואו איט?! דונט יו אנדרסטנד, איטס נוט מיי פרובלם!!

טוב, על זה לא בא לי, איי ווֹנט יוּ זה זיכרון אחר לגמרי. מה לשים עכשיו.

הנה, הנה. אוי, אלוהים, איך השיר הזה מזכיר את יעל. איך היינו שרות לה אותו בהתחלה, זוכרת. איי ג'סט קנט גט אינאף. כל הזמן רק רצינו לגעת. לא יכולנו להוריד ממנה את העיניים ולא יכולנו להוריד ממנה את הידיים. לא שמענו את זה מאז, אני חושבת. וגם את זה לא נוכל לשמוע שוב בחיים בלי לזכור את החרמנות הזאת, את התשוקה, את יעל. וי סליפ אנד סלייד אז וי פול אינלאב אנד איי ג'סט קנט סים טו גט אינאף…

כשעברנו לכאן מהדירה שלנו ושל הדס, לא חשבת על כלום. במשך שבועות שלמים לא חשבת על כלום, אני חושבת שאלה היו השבועות היפים בחיינו. דחפת שם הכל לארגזים שפרקת כאן ואז טמנת הכל בארונות ובמגירות, הזזת ערימות ממקום למקום בלי להסתכל אפילו. לא רצית לראות. המכתבים, התמונות, כל מה שהיה לנו יחד. לא יכולת לסבול את זה. רק עכשיו, כשארזנו, ראית הכל. מההתחלה שלנו עד הסוף. וכל הזמן ניסית למצוא את העיקר, חיכית לראות למה יתחברו הדברים שאנחנו שומרות, מה יישאר מזה בסוף. שמונה ארגזים ומזוודה.

כי כבד, כבד, זה כבד כל הדברים האלה. נכון, מי באמת צריך כל כך הרבה דברים. לא את כל החיים צריך לסחוב על הגב כל הזמן.

בטח, גם זה היה שם. כל הזמן. תכתבי, עוד כישלון. ה-כישלון בה"א הידיעה, כי עם כסף אף פעם לא הסתדרת. מרוב שתמיד היית כישלון כלכלי מזהיר, מרוב שאף פעם לא עשית מאמץ אמיתי להרוויח מלא כסף, תמיד הרגשת שאין לך סיכוי. שתמיד תצטרכי להילחם על מה שמגיע לך ולספור את השקלים שלך. ואני לא יודעת אם זאת הסיבה, אבל זה בכלל לא משנה, בסופו של דבר נהיית אנטי חומרנית במובן הכי פשטני של המילה. זזת לכיוון ההפוך, לא רצית להתעשר, רצית להתענות. נראה לך הרבה יותר מאתגר, ואת הרי מתה על אתגרים. שרק יתנו לך להזיע.

כל הספרים שלנו, היו יותר מחמש מאות, ואת זרקת וזרקת, השארת לנו עשרים. טעות איומה. את יודעת בדיוק למה. את יושבת כאן עם הרגליים על המזוודה הזאת, מסתכלת עליה כל הערב כמו על גלגל הצלה, מתחבאת לַאמת כמו ילדה מעצבנת. שאת זקוקה לספרים. את אישה של מילים יותר מכל דבר אחר. את אישה של מילים בעברית. כל הספרים האלה, חמש מאות ספרים, זאת הנסענוּת שלך, ככה את מטיילת בעולם. יש אנשים שנצבטים מהמחשבה שימותו מבלי לבקר בניו יורק, בפריז, באלסקה. את נעצבת כשאת חושבת שאולי תמותי לפני שתספיקי לקרוא את כל כרכי "הזמן האבוד", את כל הסיפורים של חוליו קורטאסר, את כל היומנים של וירג'יניה וולף. זה העולם שלך, שם את רוצה לטייל.

הספרייה הזו הייתה החלון המשקיף אל הים שלך, הפתח שלך אל החוץ. היית יושבת מולה כמו מתבוננת בנוף. אחרים יושבים מול מפות ומסמנים מסלולים באצבעות, סיציליה, פלרמו, רומא, מרסיי, ברצלונה. את יושבת מול ספרייך ועינייך מדלגות ביניהם בעונג, כאילו בבת אחת נשקף אלייך כל היופי שעוד צפוי לך, כתבים מן המרתף, המצאת הבדידות, מעוף היונה, מהי פילוסופיה, היינריך קוהן התצלום המושלם. זה האופק שלך, את לא מבינה, מה יישאר לנו בלי זה.

מה, מה יהיה לנו שם. סתם חלון, רגיל, נוף אחר, אבל גם אליו תתרגלי, וגם הוא ייראה לך מתישהו אפור וקודר, ושום דבר לא ידבר אלייך בעברית. את תתרגלי מהר, כמו תמיד, לכל דבר, ואז יבוא הרגע הזה, הנורא, כשהכל שגרה, ואת כמעט שומעת את הטריקה. טראח, ובבת אחת הכל מוגף.

אבל זרקת כמעט הכל כי נתקפת מין תשישות, הכמות העצומה הזו לעומתך בספרייה נראתה לך לועגת לך. נדמה היה שאין לנו סיכוי, שלא נספיק, אז זרקת, לא רצית לראות את זה מולנו. לא יכולת לשאת את הממדים האלה, הרגשת נשברת מתחת לכובד המשא. רצית להסתפק בעשרים המובחרים, זה הרבה פחות מאיים. זה ממלא ארגז אחד בקושי, ואת זה יש לנו עוד סיכוי להספיק. אז למה לאסוף את כל הספרים האלה שכבר לא נקרא בחיים, אמרת לי. כי זה יפה, כי זה עושה רושם על האורחים. כל הזמן נפנופים, נפנופים, נפנופים. אמרת שנמאס לך לנפנף.

ומה הנסיעה הזאת אם לא האמא של כל הנפנופים, אה. אירופה, את תהיי באירופה. החיים יהיו יפים. שקר גדול שמסתיר מתחתיו ערימה ענקית של שקרים קטנים, כמו נמלים רוחשות בקן אפל, אבל באירופה. היכן שהכל מתון ומאופק ואלגנטי, היכן שאנשים מנומסים, היכן שהמבנים מרהיבים, היכן שהחיים יפים. אני לא מאמינה שזרקת לנו את הספרים.

היית משוכנעת שאם ניפטר מהכל, אם נתקלף עד הסוף, תצליחי לגעת בבטן האדמה שלנו. רצית לאבד. כמעט ייחלת להיעלם. התקנאת בנוודים שלא צוברים כי אין להם מקום ואין שום טעם. החיים שלהם קלים, חשבת, תרתי משמע.

היו רגעים שנבהלתי, שאמרתי לעצמי שאם נמשיך להצטמצם ככה נתאבד בסוף כי המסקנה האחרונה שהגיוני להגיע אליה אחרי כזאת הצטמצמות זה המוות, לא, כי שום דבר לא הכרחי, אפילו החיים עצמם, אם מפעילים שיקולים קרים, אם בוחנים את התמונה הגדולה. אבל לא, מסתבר שבריחה זאת גם אופציה.

תדליקי עוד סיגריה, בחייך. צודקת, אבל התמכרות זה כבר סיפור אחר, זה גם סוג של הכרח. נו, תדליקי כבר.

תמיד בסוף הגעגוע הזה, נכון, זוחל כמו נחש לכל הדממות ולכל המנוחות ולכל הנשימות העמוקות. כל הזמן אנחנו מתגעגעות.

יציאת חירום – סיפור קצר

כל עובד חדש היה נלקח לסיור קצר בין קומות בניין המשרדים.

היו מראים לו היכן השירותים והיכן הקפיטריה, היכן מכונת הצילום והיכן משרדי ההנהלה, ואז היו מראים לו את חיה. אחר כך היו מלמדים אותו לעבוד עם תוכנת המחשב של החברה, היו אומרים לו איפה להשאיר את הדואר לכל שאר המחלקות, ואז היו מספרים לו שחיה עובדת בחברה כבר עשרים ושלוש שנה. וחיה הייתה מביטה בכל העובדים החדשים בעיניים קפואות, חולפת על פניהם בדרכה אל שולחנה בקצה החדר מבלי לומר בוקר טוב. לא מזמן, אנשים צעירים החלו לעורר בה תחושת אי-נוחות.

תמיד היא הייתה מאחרת כי גרה בבת-ים, וחוץ מהפקקים עשתה לה הרבה צרות גם המכונית הישנה שלה. וכשהייתה נכנסת אל החדר, וכולם כבר יושבים ועובדים ומסכי המחשבים מנצנצים להם בתוך האישונים, הייתה מתאמצת ללכת זקופה. שיראו שהיא יפה. הייתה מתיישבת ליד השולחן הגדול שלה וכשהייתה הודפת לצדדים את ערימות הניירת היו מתגלים כל כתמי הדיו והטיפקס ומעגלי הקפה המיובשים, והשריטות שנחרטו בעץ כשנגרר השולחן הזה במסדרונות מחדר לחדר מדי כמה שנים. חיה הייתה אז אורזת הכל בארגזים ומסמנת במדבקות את הטלפון והמחשב והכיסא שלה, מסדרת הכל מחדש בחדר אחר ומנסה להתרגל למקום החדש של שעון הקיר הגדול שתמיד חיפשה בו את השעה ארבע.

חמש שנים ישבה חיה במקלט. סחבה לשם את חפציה, שומעת את ההבטחות על האגף החדש שמתכננים לבנות במיוחד עבור עובדי מחלקת הגבייה ונזכרת בגברים שהיו לה בחייה. הם היו מבטיחים וחיה הייתה מאמינה להם, חושבת לעצמה שהייתה מוכנה לוותר על קצת מהיופי הזה שלה שהם לא היו מפסיקים לדבר עליו, אם הייתה יכולה לקבל במקומו קצת יותר מזל.

קירות המקלט היו צבועים בגוון צהוב דהוי ומלוכלך והשטיח היה מרופט, מלא כתמי בוץ. חיה ישבה בפינת החדר ולידה, קבוע בקיר, היה סולם ברזל צר ובקצהו דלת קטנה שמעליה שלט – יציאת חירום. תמיד היה מתמלא גרונה מוך של בחילה כשמשכה את דלת הפלדה הכבדה וריח אבק וריקבון היה מתנפל עליה בכניסה. איזה ריח יש פה, הייתה ממלמלת, מחייכת אל מנהלת המחלקה חיוך שמחייכים כדי לא לצרוח או לבכות. הייתה תולה את תיק הצד על הסולם, ניגשת להכין ספל קפה ופותחת את קופסת הפלסטיק שהיו בה תמיד ירקות חתוכים וקוטג', ומדליקה את המחשב.

לקראת אחת-עשרה הייתה יוצאת לעשן עם עדנה המרכזנית. מישהו הדביק על קיר הקפיטריה של המעשנים מדבקה, כאן יש אוויר נקי, וחיה צחקה. הייתה מעשנת המון, הקול שלה היה מחורץ ומפורר, פניה היו רזים וחיוורים ועיניה היו תמיד פקוחות לרווחה. אצבעותיה היו קמוטות ויבשות ושתי הטבעות הגדולות שענדה היו נוקשות בכל פעם שטפחה על הסיגריה מעל למאפרה. תמיד ארזה את שיערה בסיכת ראש גדולה, מתכתית, וריח בושם מתוק מהול בעשן וקפה היה נגרר אחריה במסדרונות וממלא את המקלט. הייתה מרבה ללבוש את החצאית הפרחונית שקנתה בלונדון לפני שנים, את המגפיים החומים שהיו מוסיפים לה לפחות חמישה סנטימטרים ואת הז'קט השחור העבה, ז'קט של גברים, גדול עליה מעט בכתפיים ובשרוולים.

היו מעמיסים עליה עוד ועוד ועוד עבודה כמו על רהיט ישן שמתעצלים למסור או להשליך. היה ניגש אליה מישהו מקומת ההנהלה, מוהל את הבושם שלה באפטרשייב שלו, ואומר לה שמרחיבים את התפקיד שלה, והיא הייתה מהנהנת הנהונים חטופים ולוחשת ללאה שישבה לידה, כבר עשרים שנה ככה. מרוב שהתפקיד שלי רחב, המשכורת שלי כבר לא עולה עליו, ומחייכת. אותו החיוך כל הזמן, כמו לחיצה מהוססת על המעצור, לפני התאונה.

הגבר האחרון עזב כשהייתה בת ארבעים ושלוש. בוקר אחד היא נכנסה למקלט בצעדים רחבים, רכים, בנעלי סירה חדשות, כחולות. בשתים-עשרה הגיעה עדנה, התכופפה מעל ערימות הניירת ושאלה לאן נעלמה לה בשעת הסיגריה. חיה לחשה משהו ועדנה הלכה משם, כמעט התנגשה בקיר ביציאה. חיה החלה מרוקנת בקבוקים גדולים של מים מינרלים, וקופסאות מלאות בירקות. כעבור שבועות ספורים נודע לה ששמועה מתפשטת בבניין על מחלה סופנית שהיא מנסה להסתיר. אנשים היו מדברים על ביטוח הבריאות של העובדים ואז היו משנים את הנושא כשהבחינו בה מתקרבת.

ואז, בתום חמש שנות מחנק, הוציאו את המחלקה מהמקלט לחדר מרווח בקומה השלישית, שטוף אור שצחצח אותו מבעד לשורת חלונות ארוכה. חיה שוב ארזה, שוב סידרה הכל מחדש. הייתה מביטה בכביש המהיר ובשורת הברושים שבחלונות ומחייכת לעצמה. אותו החיוך כל הזמן.

בתחילת הקיץ היא נכנסה בוקר אחד אל חדרה של מנהלת המחלקה והודיעה שהיא עוזבת. רצתה להימלט משם לפני שיבחינו בבטן המתעגלת ויעשו לה עין הרע. ידעה שאם תצא לחופשת לידה יאמרו לה לא לחזור, ימצאו איזו פרצה בחוק, ירחיבו את התפקיד שלה עוד ועוד ועוד, והיא סירבה להוסיף לבלוע שם עלבונות. זכרה מה אמר לה הרופא, עכשיו את אוכלת בשביל שתיים.

בסוף היום ירדה לחניון, מברכת אנשים לשלום, משאירה מאחוריה ריח בושם ופלפלים, ובדמיונה מלטפת את בטנה מבפנים. ילדה שלי.

מחלונות גבוהים בבניין האפור הציצו אנשים והביטו בה נכנסת למכונית הישנה, ראו אותה נוסעת משם, ונשמו לרווחה.