חסרה לי מילה

ההפך מ"עשיר" הוא "דל". כך לפי ה"תזאורוס של השפה העברית – מילה במילה" של איתן אבניאון. מילים נרדפות ל"מתעשר" לדידו של אותו מילון הן: מאמיר, מרבה נכסים, משגשג, מתאמד, עולה, פורח, צומח. וההפך מ"מתעשר": מתרושש. המשכתי אל המילים הנרדפות ל"מתרושש": יורד מנכסיו, מידלדל, מתנוון, נחלש. אבן שושן מגדיר את זה כך: "עושר – 1. הון, רכוש או כסף רב. 2.שפע, רוב." ; "דלות – 1. עניוּת, חוסר כל" (כל מה? ממש ה-כ-ל?) "2. רזון, כחישות: דלות הגוף. 3. צמצום, מוגבלות: דלות מוחין. דלות המחשבה. דלות הרגש." ומתעוררת מין תחושה שמדובר בשני מחנות מנוגדים של מושגים – האחד חיובי והאחר שלילי; עושר, צבירה, ריבוי, שפע, עוד, יותר, מלא, המון, כל המילים אלה מן העבר האחד. כביכול. ומן העבר השני, כביכול לא פחות – דלות, פיחות, צמצום, מעט, קומץ, חופן, כמה, אחד. הרשו לי התפלספות לשונית קצרה, כי הניואנסים עדינים ולא פשוט להשתחרר ממגבלות מילים: האם דלות וצמצום מולידים מוגבלות או מעידים עליה בהכרח? האם לא חשוב ליצור הבחנה לשונית בין מוגבלות חומרית למוגבלויות אחרות, יצירתית נגיד, או מוסרית, שאין בינן ובין מוגבלות חומרית דבר? אולי היכרות נסיבתית מקרית, אבל בוודאי לא קשר הכרחי. האם לא ראוי להבחין בין שלל המוגבלויות האלה ולהועיד לכל אחת מהן מילה שונה, אחרת? לייצר מגוון אסוציאטיבי מעט יותר עשיר ורב-גוני למילים כמו עוני ועושר ומוגבלות וצמצום? עוני מנוול לא פחות מעושר, ולא יותר, כי ניוול נובע מהצטרפות של מערך נסיבות מורכב, שיש בו לא רק מצבו הכלכלי של אדם, אלא גם אופיו, שאיפותיו, ציפיותיו ותקוותיו, יכולותיו וכישרונותיו ומעלותיו וחסרונותיו, הפוּקסים שיש לו או שאין לו בחייו, מזלו הטוב או הרע, קשרים שהשכיל או לא השכיל לקשור ועוד אוקיינוס של נעלמים במשוואה הזו. העוני מנוול והעושר מנוון זה קצת פשטני. יש ניוול ויש ניוון ויש עוד מיליוני דברים גם לאורך המנעד, לא רק בקצוות. אני מאמינה ש"עושר" ו"דלות" יכולות, במיטבן, להיות דווקא מילים נרדפות, אבל נדמה שבעידן כשלנו, שבו לא מעט מ"גיבורי" התרבות והחברה הם אילי-הון דלי שאר-רוח, טיב היחסים בין שתי המילים הללו עמום מעט ולא קל לפענוח.

וחסרה לי מילה שתצביע על פוטנציאל העושר שבצמצום; שתסמן את הדיוק המתאפשר בזכות דלדול ודילול ומאפשר בתורו שקיפות. מילה שתתאר בצורה לא דו-קוטבית את החיים על התפר העדין והחמקמק בין "יש מספיק" לבין "יש יותר מדי".

גרגרנות היא טבע האדם, והטבע הזה תפח לממדים מפלצתיים מראשית התפתחותן המהירה של האורבניוּת ושל תרבות הצריכה, אבל התפיסה המקובלת שלפיה התעשרות (חומרית) נעשית תמיד במגמה חיובית, ושהידלדלות (חומרית גם היא) היא בהכרח הדרך למטה, היא לא יותר מהתניה תרבותית שמשרתת אינטרסים ברורים, לא שלי. ואולי אני כותבת את הפוסט הזה כי לא התמזל מזלי להיות עשירה. אולי לוּ היה לי ים של כסף, הייתי עסוקה בדברים אחרים במקום בפלפולי לשון; חופשות מעשירות ומרחיבות לב ודעת ברחבי העולם, נגיד, פילנתרופיה בממדים בינלאומיים, פגישות עם מתווכי נדל"ן ועם יזמים עסקיים וחברתיים, שחייה בים של השראה מרוב זמן פנוי וחוסר דאגה, או שיעורי פילאטיס פרטיים בסלון שלי. ואולי לא. אולי בכל זאת הייתי מתפלפלת. ואולי הייתי מנוולת. אין לדעת כי אי אפשר להעמיד את זה במבחן המציאות, כי אין לי כסף. כלומר, יש לי, אבל לא מספיק. לא מספיק לְמה? שאלה טובה.

אני מחשיבה את עצמי ממוקמת אי-שם בתחתית מעמד הביניים. כביכול, אני לא ענייה. יש לי די כסף לאוכל, לדמי שכירות, לחשמל ולתחבורה, ואני אפילו מצליחה לחסוך. ובניגוד לאחוז גדול למדי מבני המעמד שלי, כך לפי נתונים סטטיסטיים שמתפרסמים מעת לעת במוספים כלכליים, חשבון העו"ש שלי אינו במינוס. זה מצד אחד. מצד שני, אין לי סיכוי לרכוש דירה בשנים הקרובות, אם זה עוזר לחדד את התמונה מבלי להיגרר לוולגריות. אבל אני מרגישה ענייה. יש לי ערימות של דברים מיותרים, ותחושה קבועה של מחסור ושל חוסר ביטחון קיומי במובן הכי פשוט וממשי, לא זה האקסיסטנציאליסטי; ברור לי שבכל רגע אני עלולה להיות מפונה מהדירה שאני גרה בה בשכירות, לאבד את מקום עבודתי, להיקלע להוצאה בלתי צפויה שלא אוכל לעמוד בה ובסופו של דבר, להימעך תחת כדור שלג ענק שיתגלגל אליי מראש מדרון תלול של חובות, וינחת לי על הפרצוף. ויש להניח שאי לכך, יש לי די מעט שקט נפשי. מה זה אם לא עוני, לפחות במובן מסוים?

לפני כמה שנים, בהתחדדות הדרגתית, עלה במוחי הרעיון לנסות לצמצם את הצורך שלי בחפצים, או ליתר דיוק, לדייק בהצטרכות הזו. להתעשר, אבל במובן מעט שונה מזה שהתרגלתי אליו. להביא על סיפוקם את הרצונות הכי צרופים שלי, ורק אותם. אני אוהבת שפע ומגוון ואני אוהבת את הצורך לבחור כל הזמן, אבל אני רוצה לשפר את כישורי הבחירה שלי. אני משוכנעת שתהיה לזה השפעה חיובית על מפלס החרדה והתסכול שלי. אני רוצה למצוא משהו טעים בבופה הזה, המציף כל הזמן את החושים ואת המחשבה, משהו טעים באמת, ולא ליפול רוב הזמן על האוכל המקולקל ואז לדחוף מסטיקים כדי לתקן את הטעם. ואני רוצה להיות מודעת יותר ואימפולסיבית פחות, ללמד את עצמי להתנגד אינטואיטיבית לכל התגובות המיידיות שהולידה בי מלאכת האילוף המיומנת של תרבות הצריכה. אני רוצה לדעת מי האנשים השקופים והעבדים המנוצלים שמשלמים מחירים יקרים על כל דבר שאני קונה, אני רוצה לדעת אם היה בעל-חיים שעוּנה במעבדה, או יער שנכרת, או מקור מים שזוּהם או יבשת שלמה שהפכה לפח אשפה של יבשת אחרת, כדי שאני אוכל לקנות מחשב חדש, או שמפו, או ספר, ולסחוב אותם הביתה בשקית ניילון צבעונית. אין לי בעיה להיות צרכנית, אבל אני רוצה להיות צרכנית טובה. צרכנית טובה בעינֵי עצמי, לא בעיני "ראשי המשק".

ומהיום שהמחשבה על צמצום עלתה בראשי אני מגלה שאני מתבּחלת בקלות מרכישות מיותרות. מתעורר בי מין רפלקס הקאה בכל פעם שאני מבינה שקניתי משהו סתם, משהו שאני לא צריכה, משהו מיותר. ויותר מפעם ביום מצטיירת בדמיוני הפנטזיה שלי, והיא נראית כך: חדר לא גדול, מואר באור יום, ובו מיטה לבנה וחלון. זה הכול. ובמיטה אפשר לנוח, לשקוע בשינה עמוקה ושלווה שאינני זוכרת מתי בפעם האחרונה שקעתי בה, אפשר לקרוא בנחת, אפשר לבהות. אין כלים להדיח, אין אבק למחות, אין ספות ושטיחים לשאוב, אין רצפות למרֵק, אין מיילים להשיב עליהם, אין אקטואליה להתעדכן בה, אין עתיד להיערך לקראתו בתכנית חיסכון לטווח ארוך, אין קשרים רופפים יותר ופחות שיש לתחזק בשיחות טלפון ארכניות ובהודעות טקסט שנונות לתפארת, ואין ערימות של כביסה; פנטזיה אילוסטרטיבית על פנאי, המצרך הנדיר ביותר בתרבות הצריכה. זמן פנוי לנפש ולמחשבה, נקי ממסרים סמויים, נקי מתחרות, נקי מהישגיות, נקי ממותגים ומפרסומות, נקי מעבודה, נקי מדאגה, נקי מחרדות ונקי מחישובים.

הרי רובי ככולם לוקה ב-ADD המפורסם המסיח את הדעת מהעיקר, אבל הנה הביצה והתרנגולת – מה היה כאן קודם? העיקר או הסחות הדעת? התרכיז שלי או העודפוּת? קשה כל כך להתכנס פנימה, למצוא את החרצן, לדעת מה הדבר שכדי להתפנות אליו אני רוצה לנקות את חיי משלל חפצים מיותרים, מערכות יחסים שכבר הרקיבו, הרגלים ישנים שכבר אין בהם טעם, בזבוז זמן כרוני על דברים תפלים. ואני מתמלאת בתחושת הדחיפוּת של הצורך לסלק דברים. חולמת על פחים. שואפת להצטמצם לצרור אחד חיוני שאוכל לארוז בתרמיל. ואז אוכל להיות הנוודת שנגזר עליי להיות (אין לי כסף לבית משלי, כאמור, וגם לא צפוי להיות לי בקרוב) ולעשות את זה בלי מרמור ובלי תחושת מחסור. אולי אפילו באושר. והתרמיל הוא תרמיל מטאפורי כמובן, שיכיל מיטה נוחה וגם ספה נוחה (בניגוד לדעה הקדומה הרווחת, מינימליסטים רחוקים מלהיות סגפנים שוחרי תענית ומתעבי חיים נוחים), שאיפות, האישה שאיתי, קומץ ספרים שעוד אקרא בהם שוב, מוזיקה כלבבי, מילונים, כי מילים הן האהבה שלי והמקצוע שלי, רעב מזין (מטאפורי וליטרלי), כלבת חלל אחת (לייקה) וחתולת מנטול מרעננת (מינצֵה), אופניים ומכונית כדי להגיע למקומות רחוקים.

אבל כל מה שיהיה בתרמיל הזה יהיה חשוב ושימושי ומותאם לי היטב, וכל הדברים שאלקט יקלעו לטעמי ויעזרו לי לדייק, להתרכז בדברים החשובים. ואז אהיה עשירה. לא במין התחכמות ניו-אייג'ית קלישאית ומאוסה ומעושה, אלא כי זה שורש העניין – שיהיה לי מה שאני רוצה באמת, חוכמה גדולה, אני חושבת. לא סתם שיהיה לי כל מה שאני רוצה. עניין של דקויות. מכאן הקושי, אני מניחה. לכן ההתפלפלות.

ובשיא הפשטות, מתוך "ספר הטאו" של החכם הסיני לאו-צה בתרגומו של ניסים אמון; השפע, העודפוּת, הענווה, החתירה לעוגן של מהות, ובהערת המתרגם, גם סימן שאלה:

"מעט מול הרבה

יותר מדי צבעים / מעוורים את העיניים / יותר מדי צלילים / מחרישים את האזניים /

יותר מדי טעמים / מקהים את חוש הטעם / יותר מדי רצונות / מבלבלים את הדעת /

הימורים וציד / מעוררים חמדנות / חפצים יקרים / מנוולים / את יפי הפשטות

על כן החכם / אוכל לפי מידת קיבתו / ולא לפי מידת העין /

הוא דוחה את המיותר ותמיד ידבק במהות.

והערת המתרגם: אנו פוגשים את לאו-צה בדרכו האחרונה, לפני שנעלם בהרים. הוא לא מתבייש לחרוג מהנימוס הסיני, המסתפק בביקורת מרומזת. הוא עולב בעושר בבוז גלוי וללא רחמים.

יפה עשה הקיסר שלא צנזר פרק זה, הפוגע ולא בעקיפין.

ואולי טוב לקיסר שהנתינים יאהבו את העוני".