רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 9

תסתכלי עכשיו טוב-טוב מסביב, על כל האבק והנורות החשופות והקירות העירומים והמזוודה וכתמי הבכי שלך על הדפים. תסתכלי על זה ותכתבי. את זה, את מה שיש פה תכתבי. בלי שירה ובלי שטויות. מילה אחת יפה מדי, ואני קורעת את הפנקס הזה. אני לגמרי רצינית.

הסיפור שלנו, אותו מספרים עכשיו. בלי פואנטה, בלי שיא. סיפור אמיתי. הקו הישר הבדיוני הזה שנמתח חד-משמעי כמו טיל אל עבר תפיחה של שגשוג, כל הזמן במגמת שיפור, זה רק בספרים ובסרטים של יחצ"ני אמריקה. הסיפור הזה של ההוא, המיתולוגי, שהגיע לניו יורק יתום וחירש וגידם עם פרוטה אחת בכיס לפני שישים שנה והיום הוא אבא וסבא לשבעים נכדים ונינים ויש לו שמיעה אבסולוטית וחברת תקליטים שמגלגלת מיליונים ופרוטזה שלא רואים בכלל שהיא פרוטזה כי הוא מיליארדר, קנה לו יד של מישהו אחר. הסגידה המטומטמת הזאת לחלום האמריקאי, את מוכרחה להשתחרר מזה. מהתעמולה המסממת הזאת שמכסה הכל בציעוף נינוח ובוטח כאילו זה טבע הדברים – כביש מהיר פתוח, נסיעה מהירה עם שירי דרך ברדיו, מלא שמחת חיים ומשבי רוחות, וכל הזמן קדימה ולמעלה בנחרצות ובאמונה, בידיעה מוחלטת. בהכרה מלאה. אנחנו נולדנו אל ימי הזוהר של הקשקוש הזה ואת קנית את זה כל השנים. את באמת חושבת שזה כישלון להטיל ספקות, לא להבין עד הסוף, לא לעוף כמו טיל אל עתיד מזהיר משוחררת מהסתייגויות מקרקשות כמו צרור פחיות על פגוש מכונית של זוג טרי. אנחנו טריות, כל הזמן אנחנו זוג טרי, אני ואת. מתחלפים בנו דברים, משתנים הרשמים, מתרענן בנו איזה צורך. אין דבר כזה, להגיע.

אמריקה. פחחח. כל מצגי השווא האלה בפייסבוק ובפליקר ובטוויטר, כולם מוצגים לראווה ממותגים, מוצעים למכירה להמונים. הכל דימויי חיים, הכל תמונות ומופעים של, כולם מודעים כל הזמן ל, מתביימים, משתכתבים, כוכבי הסרט שהם חיים בו. הכל מסע פרסום, סלוגנים ופוסטרים, עיצוב תדמית ושיווק ישיר.

הפרסום הזה גמר לך על המוח. בגללו את לא מאמינה עכשיו לאף אחד, אפילו יעל לא מצליחה לשכנע אותך שהיא אוהבת אותך. את ישר מאשימה באיזה מניע נסתר. הפחד להיות לבד, נימוס, שעמום, שיקולי נוחוּת קטלניים, ניסיון להתקדם על הגב שלך. כל מה שרץ לך בראש נראה לך יותר סביר מהאפשרות שאוהבים אותך. שככה רוצים, איתך, כי זה טוב. זה ממש נראה לך מופרך. את מבינה עד כמה את דפוקה. מדמיינת כל הזמן את היד הנעלמה, משוכנעת שעל הכל משלמים לה, שמישהו טומן בה כסף בלי הפסקה פששש-פששש-פששש, כמו מכונת הנשמה. את לא מאמינה שמשהו אמת. הכל תשדיר פרסומת. לא יודעת, את שואלת אותי. לחיים, כנראה. לחיים.

רק בדברים הישנים את מוצאת אמת שאת מאמינה לה, ספרים מפעם, שירי משוררים זקנים, יצירות אמנות מלפני העידן הזה שבו כל פירור מידע סוחב איתו איזו פרסומת מרצדת, מעצבנת, מתגלגלת איתך עד תחתית המסך, עוברת איתך מאתר לאתר, מתנפלת עלייך מכל מקום כאילו זה שד פרטי שלך. רק לדברים מפעם את מאמינה. אבל עכשיו, כאן, את מרגישה מתועתעת, כולם שקרנים בעינייך, כולם מנסים להשיג משהו, אף אחד לא מדבר איתך מעומק הלב. את לא מצליחה להשתחרר מההרס הזה של האמון הבסיסי, משטיפת המוח האמריקאית. הדבר היחיד מפעם שלא מעורר בך שום רטט נוסטלגי, הרטרו הכי לא אופנתי. סתם מותג מיושן שעבר זמנו.

כי זה לא סתם דעך, זה התהפך על הראש. מהחלום הנאיבי והכביש הפתוח עם הרדיו והרוח נשארו רק האטימות התאגידית והאכזריות החזירית שלא רואות אפילו את האנשים נרמסים להן מתחת לסוליות. סוג של טרור. פיגוע חבלני. לא פעם פנטזתי את מגדלי התאומים מתרסקים, את פסל החירות המתייפייף הזה טובע בנהר המטונף שהוא תקוע בו. על מי הם חושבים שהם עובדים. כל המיליונרים האלה, וול-סטריט, התאגידים, ההון. כל אנשי ההון האלה. בריוני הכסף, מטעני נפץ האשראי והריבית. מוכרים לאנשים קשי יום שאין להם כלום חוץ מחלום אג"חים מגובי משכנתאות שלא שווים כלום ומפוצצים להם הכול. עד עכשיו מתפזרת נשורת האבטלה והחסכונות האבודים והבתים המעוקלים, והמחבלים האלה ממשיכים לנהל בנקים ולשוט ביאכטות בים הרוגע שלהם. המראות פחות קשים, פחות מהממים כי התרגלנו. לא רואים אנשים בוערים נופלים מחלונות של גורדי שחקים אל מוות מזעזע כמו בסרטי אסונות, אבל כל העולם המורעב הזה מסבסד חזירות של בריונים שממשיכים למכור את החלום האמריקאי לעניים. לדחוף לנו אותו בתשלומים, העיקר שנקנה מהם משהו. שנשלם להם כל החיים.

ומה את יודעת, אמריקה זה כאן. הכל אותו הדבר. אין חו"ל. לא נשאר שום מקום בעולם הזה שאפשר לחיות בו. לא אם אין לך ים של כסף. הרי בכל פעם שאת רואה איזה סרט של מייקל מור או של מישהו אחר שחושף כל מיני עיוותים באמריקה הזאת, עיוותים חולניים ממש שגורמים לך להרגיש שפרנויה זה דבר לגמרי סביר, עוולות בממדי ענק בלי שמץ תום לב, את מתה מפחד. מרגישה כמו הטלה הזה בסרט האחרון שראינו בעבודה, זוכרת, שבוע לפני שהבוס כינס אותנו בחדר הישיבות להודיע על פשיטת רגל עוד היינו בטירוף של דוקאביב ותזמנו כתוביות לסרט הזה, אנשים מכל העולם שצילמו יום בחייהם. 24 ביולי 2010. הייתה שם סצנה של שחיטה. קצרה, לא יותר משנייה זה ריצד על המסך, אבל הספקת לראות את העיניים המבוהלות ואת התנועה של הסכין אל הצוואר ואת קערת המתכת שהושטה מלמטה, להתמלא בדם. ככה בדיוק את מרגישה ברגעים הכי קשים שלך, כמו הטלה הזה. כשאת במיטה לא נרדמת או מתעוררת לפנות בוקר וגדודים–גדודים של מחשבות מבהילות ופחדים מתקהלים סביבך כמו שבט קניבלי במחול פגאני. הפסקת פרסומות בפול ווליום, רעש חיים אחרים.

וככה את מרגישה עכשיו, בודדה, מבועתת, הכל מתנפל עלייך עם סכינים, מחזיק אותך חזק שלא תזוזי, וכלום לא עוזר. רק עומד ומסתכל. אדיש. הכל כל כך אדיש.

העיקר שאת צמחונית.

מודעות פרסומת
רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 3

זה היה אסון כי הרגשת שאבוד לך. כי את לא כזאת, לא בנויה לעולם הזה, החדש הזה, המוחצן ומייחצן הכל, הרץ-רץ-רץ הזה. תראי אותך, כותבת בְפנקס. הרגשת כמו סרח עודף של עולם ישן וזחלני ורצית לעמוד על השולחן ולצרוח בקולי קולות לתוך מגאפון, שישמעו כולם. שישמעו אלה שצילמו את הסרטון הזה, שמוטט לך את העצבים, אלה מהמשרדים שמעבר לקיר. הרי עבדת בבניין של חברת הטלוויזיה שעושה יותר ריאליטי מהחיים עצמם, מטמטמת כל מי שנרדם מולה. דוחפת פרסומות לשינות שלו להנדס לו את החלומות.
לא להיכנע, רצית לצרוח, לא להאמין. לא ליפול בפח הזה של הדברים היפים. בטלוויזיה ובמגזינים המבריקים ובשלטי חוצות בהמיִים ובמתק שפתיים ברדיו בפקקים, זה לא ככה, בשום מקום, מנצנץ כזה ומחייך ומקסים, חף מקמטים וחטטים ושׂערות, משוחרר מכאבי החמצות וגעגוע, מלא אפשרויות וסיכויים. זה מאובק וזה מתקמט וזה דוהה ומתכווץ, החיים, זה טבעי. זה צובר חוויות שגובות מחיר וזה סופג, זה לא מבליג, זה לא כזה קר רוח כל הזמן, קוּלי ואדיש. וזה לא בחינם, תמיד יש מחיר שצריך לשלם וזה הדבר הכי חשוב, המחיר הזה ומה שקונים בו. ואי אפשר הכל, לא במיליארד תשלומים ולא בשוטף פלוס מלאנתלפים. אנשים שוכחים את זה.
הניסיון לזקק את המינימום ההכרחי לך, ככה זה התחיל. הרגשת שאת הולכת לאיבוד והתחלת לרצות לסגת, לחפש את המעט שנחוץ לך ולהניח לשאר, להפסיק לרצות סתם. כל חיינו התמכרת לתפיסה הזאת, השלטת, שהרצונות שלך ושל כולם מחיים איזו כלכלה, מצמיחים איזה משק, ועכשיו רצית להיגמל מזה כי זה התחיל להתיש אותך. פתאום היה לך ברור שאת מסתבכת בפקעת מסועפת של רצונות מיותרים שמצמיחים חיים של אחרים שמתעשרים על חשבון השקט נפשי שלך, אבל את החיים שלך הם מנבּילים. את לא מִתְאָבֶבֶת בצמיחה המדומה הזאת, אצלך רוב הזמן יום גשום. והצמיחה שלהם לגובה ולרוחב לא תחזיק מעמד בלי צמיחה למעמקים, בלי טיפוח השורשים, ואַת שורש, פתאום הבנת את זה, אַת השורש ששכחו כל קוטפי הפירות והפרחים מהצמרות, אז את גמרת עם הצמיחה הזאת שלהם. את לא רוצה יותר כלום. כשתתחילי להתכבד בנתח הוגן מהקטיף, נדבר, עד אז את מצטמצמת, מכווצת את השורשים פנימה, הביתה, שייפלו כל העצים מצידך. את ממילא למטה, בדממת החושך התת-קרקעית, חוץ מהד עמום ורעד קל לא תשימי לב בכלל שהעץ נפל. ואז הבנת שגם בגלל זה יצאת לרחובות, לא רק בגלל הבדידות. פתאום הבנת עד כמה, מרוב צמיחה עאלק, התייאשת.
יש שפכטל איפשהו, לא, ליד הפח, בואי נמרח קצת ונגמור עם זה. עד מחר זה יתייבש. תגידי, את נורמלית, מה צבע, זה בוידעם רקוב מלפני מאה שנה, אף אחד לא ישים לב לניואנסים בגוונים של הקירות הפנימיים שלו, ממילא פטיש עשרה קילו זה הדבר היחיד שעוד ייכנס לשם. צודקת, שכחתי כשהשפה הפסיקה לדמם. אז עזבי, נשאיר את זה ככה. אז מה את מציעה, אולי ניתלה מהמנורה כדי לסתום את החורים המחורבנים האלה. שיעשה את זה בעצמו. הצמיד אותנו למדד כל השנים בלי להוציא אפילו שקל על שיפוץ, נגיד שעכשיו מתקזזים, טוב. תפסיקי לדאוג, נו, תפסיקי. אפילו לברוח את לא מסוגלת כמו שצריך, תרפי. הפרפקציוניזם הזה, תראי על איזה שטויות את נתקעת, חורים בבוידעם. זה לא מעניין אותו, הבוידעם הזה, אני מבטיחה לך, בסדר, זה לא מעניין אף אחד חוץ ממך. בדיוק בגלל הדברים הקטנים האלה, הלא חשובים, תמיד משתבש לנו הכל, שם אנחנו נתקעות והדברים החשובים בורחים לנו כי אנחנו צולעות בגלל העוויתות האלה שלך. אז די כבר, בואי, נשב כאן, ליד החלון, איפה שרואים שמיים, ונמשיך. איפה היינו.
הייאוש. הימים שבהם התחלת לחלום בהקיץ על אתנחתא של דלילוּת ועצלתיים. היית מציירת לנו בדמיון חדר קטן, מואר היטב, מסודר ונקי, ששום דבר מיותר לא נמצא בו, ואנחנו בפינת החדר הזה, לבדנו, מוקפות דממה גדולה, עמוקה, עושות כל מה שאנחנו רוצות ולא מספיקות אף פעם – כותבות וקוראות, עוצרות להרהר, נזכרות, מבינות, מתמלאות במה שחסר לך כבר שנים, מתעססוֹת, נעשות סמיכות מרוב עצמנו. קראנו אז את הספר של שבתאי ונדהמת לגלות עד כמה הוא מכיר אותך, הספר הזה, עד כמה דייק כשתיאר את התחושות שלך, את הגעגועים ואת העלבון. ובבוקר האחרון, כשסיימת, החלטת לא לקרוא עוד ספר עד שתעזבי. רצית שזה יהיה הספר שיפריד אותך מכאן. צירוף המילים "השהות הנחלמת" התנגן בתוכנו ימים ארוכים כמו מוזיקת הנושא שלנו ופיתחת מין אובססיה להשיג את ספר השירים עם השיר הזה, שהוזכר בספר האחרון שקראת. השהות הנחלמת.
הרהרת בשתי המילים האלה, בצבע החול הלבן שלהן, ברוח שבא מהן וליטף את הפנים שלנו כמו פעם. הרגשת שעצם ניגון הצירוף הזה, שוב ושוב, בתוך ראשנו, מניח אותנו על שפת ים, טומן אותנו בין גבעולי עשב גבוה, משכשך את כפות רגלינו במי אגם צלולים ומעביר בכל הגוף שלנו נסיקת היזכרות. כאילו ישבנו שנים ובהינו, והנה פתאום אנחנו מתנערות וקמות לחיות את חיינו. ככה ניסחת לנו את זה, בכל המילים היפות האלה, בטוב טעם נזירי ואסתטי. בפנקס המצחיק הזה שלך. ככה, מצחיק, מה את עיתונאית חוקרת משנות השישים, מה זה הפנקס הזה.
חלמת להשתגר לחלל, או לפחות להתרחק מהעיר, מהצפיפות, מחייהם של אחרים מרשרשים לעומתך מכל חלונות הבתים, מחלונות הראווה, הרגשת שעצבייך רופפים, כמו של אישה משתגעת. כמעט נכנסת להודיע שאנחנו מתפטרות, הכל היה מופרז ומשונה, רצית לאבד את ההכרה. שיעירו אותך בעוד כמה שנים ויחזירו לך אותה אחרי שכל זה יעבור. הרגשת שאת לא עומדת בזה, ילדה טובה שכמוך. אז באתי. אחרת היית מתה. את יכולה להיות בטוחה בזה. באתי ואמרתי לך את האמת, בלי קישוטים, בלי כל הרומנטיקה הילדותית הזאת.
שתפסיקי לבלבל לנו את המוח. שאת פשוט רוצה לברוח.

רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 2

מה אני עושה כאן, תהית, אני כבר בת שלושים ושלוש. וכל מה שיש לי, כל הדבר הזה, חיי, איך זה יכול להיות.

רוקנת את כוס המים בלגימה ארוכה, נכנסת לשירותים לשטוף מפנייך את הזיעה ולקרצף מידייך את האבק השחור שדבק בהן כששלפת את הקוץ מצמיג האופניים ו– לא, אל תכתבי הסתכלת במראה ונתקפת בהלה או הבחנת בניצני המשבר בזוויות העיניים, את יודעת שזה קשקוש. שום דרמה לא התחוללה מול המראה. תכתבי שניגבת את המצח ואת הצוואר בנייר הגס והעכור ששלפת במין תשישות רפה מהמתקן, סידרת את השיער ויצאת משם. המחשבות החלו להתרוצץ כשכבר צעדת במסדרון. את אף פעם לא מהרהרת מול מראות, בטח לא בשירותים של המשרד. צעדת במסדרון מתענגת על התחושה הזאת שאת אוהבת, כשכל השרירים פועמים בך אחרי הרכיבה, ונזכרת בחלום שחלמת, המסדרונות בבית הספר התיכון וריח הגיר ומסלול הריצה מסביב למגרש, את כל הבנים את עקפת. כשהתעוררת מהחלום הזה ונזכרת שאת בת שלושים ושלוש זה נראה לך מוזר.

אני כבר בת שלושים ושלוש. אישה בת שלושים ושלוש, אמרת לעצמך ונזכרת, לא במחשבה, בפקעת תחושות שמסעירה את גופך עד שהוא גבה גלי, כל תוכך מתרומם על משב מפעם ואז נוחת בחזרה בעכשיו, תמיד בצביטת כאב בשכמות ובצוואר, היכן שנאספים המתחים שלך. יש לך הרבה זכרונות כאלה, שאת לא יודעת, רק מרגישה, כאילו במרכזך שוכנת מי שהיית ומפעם לפעם היא מרעידה אותך, הולמת ומנערת את כל הקירות והדלתות המוגפות בהדים שצעקתה משאירה לך, מה את עושה לי, לאן הבאת אותי, איך שכחת, איך שכחת. נזכרת איך הסתכלת אליהם פעם מלמטה, אל בני השלושים ושלוש. אבא ואמא, החברים שלהם, חבורת בני השלושים ומשהו בסדרת הטלוויזיה שאהבת. עד היום הפתיח שלה מזכיר לך כשהוא מתנגן ברדיו במכונית. לא יודעת מה, מזכיר לך משהו ששכחת. כמו בשיר של לאונרד כהן, לא יכולה לשכוח, אבל לא זוכרת מה. כל כך רצית אז להיות בגילם. רצית להגיע לשם. והנה אני שם, חשבת במסדרון, אבל זה לא כאן. זה נשאר שם. החיים שלי אי שם ואני כמו שרשרת בגלגל שיניים חלוד, לא מצליחה להעביר הילוך. לא מצליחה לנסוע לעברם. חיים של אחרים נראים לך תמיד מובנים מאליהם, נחיים בשעטה, בשכנוע עמוק, כאילו רק את מתלבטת עדיין, בגיל שלושים ושלוש. את לא מרגישה מה שראית בגיל הזה כשהיית ילדה, את לא מרגישה את ההחלטיות, את הידיעה הפנימית. שום דבר לא מובן לך מאליו. ושום דבר לא נדלק בי כבר שנים, חשבת, מתענגת עדיין על המתח בשרירים ועל האור הזוהר שעוד נשאר זכור מהחלום, אבל רק שוליו, פאתו. הקצֵה. שום דבר לא נדלק בי. רק כביית טורים ארוכים של תאורות מהדהדת בי כמו אולם אירועים בסוף הערב כששרת עובר על כל המתגים, מכבה, מכבה, מכבה.

חזרת למקום שלך והתיישבת והתכוננת להתחיל לעבוד מבלי לשער אפילו איזה אסון עומד להתרגש עלייך באמצע היום, נכון. תודי שזה היה אסון. אסון, אסון, כי בבוקר הזה, ברגעים האלה שבהם צפית בדבר הזה שהיה התגלמות כל מה שמחריד אותך – פרסומת חלולה וענקית כמו צפלין אימתני משיט לוגואים וסלוגנים בשׁמייך, שם החלה התבוסתנות הזאת, שם איבדת את העשתונות. ומרוב חוסר אונים, מרוב תחושת נרדפוּת, הסתערת על כל הסיכוי שעוד נשאר לנו כמו מחבלת מתאבדת ורצת לפוצץ הכל. דרכון אירופי היה הדבר היחיד שעניין אותך פתאום, כאילו זה הפתרון. כאילו זו התשובה לכל השאלות. טמבלית. בסדר, בסדר. נו, תכתבי.

תזמנת כתוביות לסרט תיעודי על חבורת אמני שוליים משנות השבעים. ג'ים ג'רמוש ודבי הארי וסטיב בושמי סיפרו לך על ימים פרועים, על אמנות, על מרדנות, על הכוח הזה של אנשים צעירים, נלהבים, לעשות מה שהם רוצים, והם הזכירו לך את סדרי העדיפויות שהיו לך ואז התעוותו לך, את תאוות העשייה שדעכה לך, את העיקר שהיה פעם בוהק ונעים למגע ותפור לפי מידותייך ומאז התרפט ודהה והתפורר ביומיומייך, נזכרת בכל הדברים שמתרפים בך כבר שנים כמו שריר של ספורטאית עבר. תכתבי שהתעוררת לחיים מול הסרט הזה, הרגשת חוזרת לעצמך, נדמה היה פתאום שלא ויתרת עדיין.

ואז הסרט נגמר, ורשמת את השם שלך על דף העבודה וסימנת וי במשבצת המתאימה וניגשת להניח את הדף על שולחנה של מנהלת המחלקה, פוסעת לך במסדרונות מהורהרת ומעוּדדת כמו מי שנזכרה פתאום בסיבה טובה לעצמה, ואז חזרת ומשכת מהטריי עוד דף. ולאט לאט, תוך שאת מבינה מה את עושה, התחיל כל הגוף שלך להתמלא הקאה כאילו מנסה לרוץ החוצה. רצית שתבוא סופה משתוללת, שתלפּוֹת אותך ותתלוש אותך ותתיז אותך אל אי שומם שאיש עוד לא גילה ואז תשאיר אותך שם להירגע. רצית שישתנה הכל בבת אחת. איך הלב שלנו דפק, איך הסתובב לנו הראש, כמעט נמרחנו שם על הקירות כמו על דפנות צנטריפוגה. ובשיא הסיבוב, בשיא הרעש המחריש אוזניים של פטישי הדופק ברקות, בשיא הבחילה, כשכמעט הקאת על המקלדת, התיישבתי לידך על השטיח. הסתכלת עליי המומה. ניסית להתרכז, להמשיך לעבוד. זוכרת את זה, זוכרת איך הסתכלת עליי, כאילו לא ראית אותי עשרים שנה. מה שנכון, פחות או יותר.

לא סוטה, נזכרת. אל תחזירי אותי, אל תפריעי. אני לא מִתרסנת כמוך כל הזמן מרוב פחד להסיח לעצמי את הדעת השד יודע ממה, אני קרן לייזר. באתי לרסק לך את כל הסכרים. נגמרו ימי המי-מנוחות שלך, מעכשיו הכל שצף קצף. תתרגלי.

בקיצור, איפה היינו. אה, כן. בסך הכל ארבע או חמש דקות, נכון, לא יותר. מאחורי הקלעים של צילומי סדרת אינטרנט פרסומית לאיזה בנק. שכחנו איזה. ובעודך מתמללת כל מי שדיבר שם הרגשת את הזעם הזה שבגללו את לא רואה טלוויזיה ולא גולשת באתרי חדשות, נמלטת כל הזמן מכל מה שמדיף את הריח המסמם הזה, הנקי והחריף, של פרסומות. הרגשת את הזעם על זה שכל הזמן מוכרים לך משהו. כל הזמן את צריכה להתגונן ולהזכיר לעצמך ששום דבר לא חסר לך. כמו קצף בזווית הפה הזעם הזה תפח בך, נערם. סדרה, עלילה, דמויות, הפקה שלמה, כדי לשווק כרטיס הטבות. תוכן שיווקי היא קראה לזה, המפיקה הצעירה, נפיחת חשיבות עצמית, ואת לא האמנת שאת מקשיבה לה וכותבת את המילים שהיא אומרת, לא האמנת שאת נותנת לזה יד, לעושק הילדים הזה. רק לפני רגע דיברו אלייך מאותו המסך אנרכיסטים משולי החברה והתרבות שביקשו פעם, בצעירותם, להתסיס ולהעיר אנשים ישֵנים, והנה עכשיו מסתערים עלייך מפיקים ואנשי פרסום שעושים הכל כדי להרדים להרדים להרדים את השכל, אומרים בלי טיפת בושה שהם מצלמים סדרת אינטרנט פרסומית, קוראים לזה תוכן ומדברים על זה בגאווה כאילו יש בזה משהו חוץ מאוויר חם, כאילו זה מכובד ונאצל, לשכנע ילדים שהכי חשוב להיות מגניב ואופנתי ונהנתן.

הרגשת שאנשים איבדו את הבושה, איבדו את הראש, את האחריות המוסרית והחברתית, את היצירתיות, את העומק. הרגשת שהחיים עברו להתנהל במין קיום דו-ממדי משוכלל ומדומה ומלאכותי שרק משקפי הפרסום המכוערים גורמים לו להיראות אמיתי. בוּם! בא אלייך ישר לַפּנים.