קפיטליזם סימן שאלה

אוכל שתייה אישה אישה

פעם בשלושה חודשים בערך ד' ואני יוצאות לגרסה המערבית המודרנית של מסעות הליקוט והציד מפעם – נודדות בין כלבו "חצי-חינם" בחולון, מעדנייה במרכז המסחרי של גבעתיים שם אנחנו קונות ביצים וגבינות טריות, חנות ירקות שנמצאת בסמוך אליה, ובדרך חזרה, בתוך תחנת דלק לא הרחק משם, אנחנו חונות בפתחה של חנות המשקאות שבעליה תמיד מקדם את פנינו בחיוך רחב, אולי כי הוא שמח לראותנו ואולי סתם כי הוא שיכור, אבל זה תמיד מחמם את הלב, קצת פמיליאריות צ'כונתית עם ארגז הבירות. ובסופם של מסעות כאלה, כשאנחנו נכנסות הביתה עמוסות בשקיות וכלבת החלל מזנקת עלינו לרחרח את הטובין, אני מרגישה סוג חמים במיוחד של שמחה. המטבח המלא כל טוב מרגיע אותי אף על פי שקשה לומר שאני זללנית גדולה או חרדתית באופן מיוחד. פשוט, מאז ומעולם היו שני דברים שגרמו לי להרגיש בבית, במובן הכי חומרי של המילה – ריח כביסה נקייה, ומקרר מלא.

קטגוריית המזון היא קטגוריה מתכלה. קונים, אוכלים, שותים, נגמר. קונים שוב, נגמר שוב וכן הלאה. הצריכה המחזורית בלתי נמנעת. הייתי מתה לגדל עגבניות ושיחי תבלין בגינה, אבל גינה לא תהיה לי בעתיד הנראה לעין, אם בכלל, ומשום מה, נענע ובזיליקום לא שורדים אף פעם באדניות שאני מקצה להם, אז ויתרתי. ומצד אחד, כף רגלי לא תדרוך באף אחד מסניפי רשתות המזון הגדולות כי הן מקפידות לשחוט את הקונים במחירי המוצרים הבסיסיים וכי אני מסרבת להכניס אפילו שקל לכיסם של בעליהן הטייקונים, אלה שמגינים בחירוף נפש על יוקר המחייה בארץ הזו ועל הריכוזיות בבת עינם, אבל מצד שני, אף על פי שברור לי שהמאבטחים והקופאיות בחנות הכלבו הענקית שאני קונה בה לא ממש נהנים מתנאים סוציאליים מיטיבים, אני מעדיפה אותה כי שם לפחות מציעים לי היצע מגוון במחירים סבירים (בסיסי בעידן הפוסט-קומוניסטי, נראה לי). ואת השלמת החסר בין מסעות ההצטיידות הרבעוניים אני עושה במכולת השכונתית ואצל הירקן הסמוך לה. העיקר שלא אדרדר לרגעים מדכדכים שבהם בא לי משהו, ואין מה לאכול בבית הזה. כי אוכל בריא ומזין וטעים הוא זכות בסיסית, לא מותרות. אישה עובדת צריכה להיות מסוגלת להרשות לעצמה מעט יותר מלחם לבן, מי ברז בטעם צנרת, מלפפונים מנופחים לממדי אלות, ופסטה זולה שנמכרת דרך קבע במבצע "שלוש בעשר" ולא בלי סיבה. אוכל טוב, עסיסי וממלא, מרגיע אותי ואפילו משמח אותי. לפעמים עצם המחשבה על כוס הקפה או הבירה שמחכה לי בקצה הערב, מנחמת אותי בימים מתישים במיוחד.

ומאז שהפציעה ד' בחיי, אהבת האוכל שלי והעונג שאני מפיקה ממנו השתדרגו פי כמה. ד' אוהבת לאכול ולשתות, נהנית מטעם טוב, והיא בשלנית לתפארת. ולא כי היא מפיקה מנות מורכבות וזורה עליהן תבלינים אקזוטיים לרוב, אלא בעיקר כי היא יודעת לתקתק, מבשלת מיני מרקים, קישים, קציצות ותבשילים מוקפצים בקלילות נינוחה ומעוררת השראה, נעים להביט בה מבשלת כי היא תמיד עושה את זה בחן שלא יתואר ובאהבה גדולה, וכיף לאכול איתה, להתענג איתה על הטעם ולהרגיש לצדה את השובע מתרקם, את הנמנום מפעפע אל תוך הערב, או להפך.

אבל לאחרונה, ממש בימים אלה, בהם נכתב הפוסט הזה ואז שוכתב, החליטה ד', צמחונית זה שנים, לעשות את הצעד הבא ולעבור לטבעונות. לא פעם שמעתי אוהבי חיות אומרים שזה נתיב ידוע מראש – שצמחונות היא שלב בדרך לטבעונות, במיוחד כשהיא נובעת משיקולי מוסר ומצפון – בשלב כלשהו מתחדדת התחושה שלא רק חיי האימה והיסורים של החיות שאנו אוכלים ואז שחיטתן בבתי המטבחיים הם זוועה שמוציאה את התיאבון, אלא גם החיים הבלתי נסבלים של תרנגולות מטילות, אפרוחים, פרות ועגלים במשקי הביצים והחלב הם אימה שמרגע שנחשפת אליה, בין אם ראית תמונות של עגלים מושלכים אל מותם בברוטליות כדי שלא יגזלו חלילה את חלב אמם המיועד כידוע לבני האדם ולא להם, ובין אם רק קראת תיאורים מצמררים, כך או כך, אם מרפים לרגע מההדחקה המנחמת, יש מי שאינו מסוגל להמשיך לצרוך מוצרים מן החי ולישון בשקט. הווי אומר, טבעונות.

אני, בניגוד לד', צמחונית בלבד. בשנים האחרונות, מאז אימצתי את לייקה כלבת החלל, איבדתי לאט לאט את החשק לאכול חיות. וממילא, מעולם לא הייתי טורפת. לא ריירתי על טי-בון ואנטריקוטים ולא הייתי מאלה שבלי מנה בשרית לא מסוגלים להרגיש שבעים. ויתרתי על בשר די בקלות. אבל טבעונות, שהיא בעיניי מינימליזם קולינרי בהתגלמותו, רחוקה ממני עדיין כי ביצים ופרמז'ן הן מהמאכלים האהובים עליי, וכי היא כרוכה לא פעם במה שנראה לי כמו קטנוניות ביורוקרטית שמתרחקת מהגרעין המוסרי והמצפוני המוערך שבשורש אורח החיים הזה (יש ביצים בלחם? שמרים זה גם מן החי, לא? רגע, יש "עקבות ביצים" בפסטה, כתוב על האריזה, אז נאכל ניוקי, תפוחי אדמה זה סבבה…). אני מקפידה לרכוש ביצי חופש אורגניות. בשלב זה נראה שזה הכי קרוב לטבעונות שאגיע.

לכן, כשד' בישרה על ההחלטה שנפלה בה, התמלאתי דכדוך. הרגשתי שחיי מסתגפים, שאני מאבדת משהו משמחת החיים המשותפים שלנו, ראיתי בעיני רוחי מדרון תלול שקצהו בעמק צחיח של תה צמחים, זרעים ואגוזים, בלי פסטה, בלי מאפים משובבי נפש, בלי טיפת חמאה ודבש. אנחנו הרי חולקות מטבח אחד, חשבתי, וכמה זמן יעבור עד שד' תתקשה לסבול את הביצים ואת הגבינות שאני אמשיך לאכול, ואיפה נצא לבלות אם היא כבר לא יכולה לאכול פיצה ואם מעכשיו נהיה הלקוחות המבאסות האלה שמשגעות למלצרים את השכל ונאלצות לפשפש במטבחי מסעדות כדי לוודא שאין שום רמז לחמאה ברוטב ושאין טיפת שמנת בקינוח או דגים בבירה (!!!), ומה יהיה עם הרוטב לסלט שאנחנו כל כך אוהבות אם עכשיו איאלץ לוותר בו על הדבש? נחליף אותו בסילאן? איזה דיכאון, חשבתי לעצמי, כמו אישה שזוגתה בישרה לה שהיא חוזרת בתשובה.

לא נעשה מזה עניין, אמרה ד' בקולה הנחוש והנינוח ושמה בפיה אגוז מלך. רציתי לשאול אותה אם אנחנו מכירות. הרי זאת הפונקציה הכי שימושית שלי – לעשות עניין מכל דבר. הנדיבים מבין מכריי מכנים את זה רגישות, סקרנות, יסודיות, אבל אני חותכת את כל המעקפים הנימוסיים וקוראת לילד בשמו: אובססיביות וחוסר יכולת לקחת דברים בקלות. כזאת אני, עושה עניין. נעים מאוד.

המזון שאני צורכת הוא אולי התחום היחיד בחיי שבו אני מרשה לעצמי מידה לא מבוטלת של נהנתנות – בירות ובחרובקות, קפה טחון למקינטה, יוגורט מחלב כבשים, הררי עגבניות יפות מראה, שלל אגוזים ופירות יבשים, שוקולד, יינות, חמאה וגושי פרמז'ן שמנונית… ועכשיו מה? איאלץ לוותר על חלק ניכר מכל זה או לכל היותר, ליהנות מזה לבד. לא כיף, חשבתי, מזכירה לעצמי את החיוך הכובש של ד' כשהניחה את האגוז ההוא על לשונה ואמרה, כאילו זה מובן מאליו, לא נעשה מזה עניין. ד', בניגוד אליי, יודעת לא לעשות עניין. אף על פי שכצמחונית נאלצה, כמו כל הצמחונים, להתמודד עם הומור פוגעני קלוקל של אוכלי בשר שחושבים (כן, מסתבר שעדיין) שצמחונות היא במקרה הטוב בחירה של נמושות כחושות וחיוורות שלא יודעות ליהנות מאוכל, ובמקרה הרע – פגם באישיות, מעולם לא בחרה להטיח בהם שום דבר בחזרה. מקסימום איזו הערה על כך שיש גבול לחיוכים שהיא מסוגלת לזייף לשמע בדיחות קרש. אוכלי בשר לא מסוגלים להבין את העונג האמיתי שצמחוני מסוגל ליהנות בו מסלט ירקות עשיר ומשובח, והם גם לא מסוגלים להבין, משום מה, שחתיכת חיה מתה, לפעמים אפילו מדממת, בצלחת, עשויה לפגוע ברגשותיהם של אנשים מסויימים. לכי תסבירי להם שההתרברבות נפוחת החזה שלהם באכילת הבשר (מה קיש? מה אני קוקסינל? תביא קווטר-פאונדר, גבר!) היא קצת פתטית. הלו! זה לא שחזרתם עכשיו מיוזעים ומתנשפים מציד מפרך עם גוויה על הכתף ודם על הידיים, כולה קניתם נתח בשר והשלכתם אותו למחבת. נראה אתכם מבלים דקה אחת בבית מטבחיים בלי לחטוף בחילה. את כל אלה בחרה ד' לאורך השנים לשמור לעצמה. ואל מול הסובלנות הנערצת הזו שלה, שהקפדתי להזכיר לעצמי, היה ברור שהגזמתי –

ד' האחרונה שתגרום לי להרגיש לא נוח, שתעקם את פרצופה מול הצלחת שלי, מה שלא יהיה בה, ושתטיח בפניי את הצביעות שלי (פרה שחוטה לא, אבל חמאה מחלב פרה שהעגל שלה הוטח ברצפה, זה כן. מעניין.) מצד שני, גם אני אקפיד להצניע את ההסתייגות שלי מקיצוניות ומדקדקנות קטנונית באשר הן ואזכיר לעצמי שמנגנוני הכוח בעולם האכזר הזה סבוכים ושלכל אחד דרך משלו להילחם בחוסר המוסריות שלהם, לעשות דברים שיאפשרו לו להשקיט את מצפונו, תוך שהוא מתעלם משלל עוולות אחרות כדי שיוכל לקום מדי בוקר אל חייו בלי לרצות לירות לעצמו בראש מרוב תסכול.

האדיקות היחידה שנותרה משותפת לי ולד' בתחום המזון באה לידי ביטוי בחוסר ההתפשרות על מזון מוכן ומעובד. נבטים אנחנו יכולות להכין בעצמנו, להנביט עדשים על השיש במטבח, חומוס וטחינה משובחים אפשר להכין לבד, עוגיות חמאה קטנות וחינניות שנימוחות בפה (שלי בלבד, מעכשיו) עם התה או הקפה זה משהו שאפילו ילדה בת שלוש יכולה לאפות ומאז שהשתחררתי מחרדת האפייה המוזרה שלי אני ממש נהנית להכין אותן, אבקת מרק לא באה בחשבון, ואת הרוטב לפסטה-ברוטב-עגבניות, מנת הבית שלנו, אנחנו מבשלות רק מעגבניות טריות.

מאז שנפל הדבר במטבחנו חלפו רק ימים אחדים ואני מופתעת לגלות עד כמה השינוי הזה קל וטבעי. סתם התבאסתי מראש ולשווא, כפי שאני נוהגת לעשות לא פעם. אפילו הצצה חטופה ברשימת מתכונים לכריכים טבעוניים עשתה לי תיאבון וחשק לצלות ערימת ירקות ולטחון צנצנות על גבי צנצנות של ממרחים ולהכין לד' את הכריך של החיים שלה. השינוי היחיד שכנראה יסתמן מעתה הוא מיעוט האכילה מחוץ לבית. שלא לדבר על הקושי שכנראה צפוי לנו בחופשות באירופה. בביקור האחרון בפריז ד' כמעט מתה מרעב. ואז היא עוד הייתה רק צמחונית. באירופה טרנד ה"וויגן" לא תפס כמו במקומות אחרים – קליפורניה, למשל, אז מקסימום, נשנה את יעדי החופשות. העניין הוא שלא פשוט לטבעונים לאכול בחוץ אם לא בא להם להיות טרחנים קצת יותר מהסועד הממוצע, לכן את מרבית הארוחות נבשל מעכשיו במטבח שלנו, ממוצרים טבעיים וגולמיים עד כמה שניתן. וכבר כמעט התרגלתי לא לעשות מזה עניין.

"במורת רוח היה מהרהר ברקמה הגשמית של החיים. כלום תמיד כך היו? הוא סקר את הקנטינה. חדר דחוס בעל תקרה נמוכה, כתליו משומנים ממגע גופות אדם לאין ספור, שולחנות וכסאות מרופטים עשויים מתכת, מצופפים כל כך שבשבתך מרפקך נוגע במרפקו של שכנך; כפות מעוקמות, מגשים מרובבים, ספלים לבנים גסים; הכל משומן, כל הסדקים מלאים טינופת; וריח חמצמץ שמעורבים בו ג'ין גרוע וקפה גרוע ותבשיל בעל ריח מתכת ובגדים מלוכלכים. ותמיד יש בבטנך ובעור גופך כעין מחאה, הרגשה שנגזל ממך משהו שאתה זכאי לו. נכון שאין לו זכרונות על חיים שונים הרבה מאלה. בכל הזמנים שהוא מצליח לזכרם ברור, לא היה די אוכל, לא היו די גרביים ותחתונים שאינם מלאים חורים, הרהיטים היו כולם מרופטים ורעועים, החדרים לא מוסקים כל צרכם, הרכבות התחתיות דחוסות, הבתים מטים לנפול, הלחם כהה-גוון, התה מצרך נדיר, כמות לא מספקת של סיגריות – שום דבר לא היה מצוי בשפע ובזול פרט לג'ין סינתטי. ואף שההרגשה החמירה, כמובן, ככל שהיה הגוף מזקין, כלום לא סימן הוא  ש א י ן  זה דרך הטבע, אם לבך מתחמץ מאי-הנוחות והזוהמה והמחסור, מן החרפים שאין להם סוף, מדביקותם של פוזמקאותיך, מן המעליות שאינן פועלות, מן המים הצוננים, מן המרק המקהה שיניים, מן הסיגריות המתפוררות, מריחות הפיגולים של התבשילים? מדוע אתה חש שכל אלה הם ללא נשוא, אלא אם כן חבוי בך זכרון שבטי קדום שפעם היו פני הדברים שונים?"

(מתוך 1984, ג'ורג' אורוול)