יום-יום, קפיטליזם סימן שאלה

STUFFOCATION – חלק ב'

אני עדיין זוכרת היטב מחשבות שהיו עולות בי פעם במטוסים בדרך לחופשות בחו"ל; אני זוכרת איך הייתי מתמוגגת מהמחשבה על כך שכל מה שנחוץ לי ארוז בתיק אחד. אני זוכרת בבירור עד כמה זה היה מרגיע אותי. המחשבה על כך ששום דבר לא שלי, חוץ מהמעט שהבאתי איתי, ושלא יהיו אינספור חפצים מיותרים מסביבי ומול עיניי, שיטיחו בי כל הזמן את ההאשמה הטורדנית שאיני משתמשת בהם, הייתה ממש נוסכת בי סוג של שלווה שלא ידעתי איך לכנות אותה. לא ידעתי אפילו איך להסביר אותה לעצמי.
ולפני כמה שנים קראתי בפעם הראשונה על מינימליזם. ואז הבנתי. הוספתי לקרוא עוד, ועוד, והתברר שרבים הם האנשים שאי-בעלות וכמות מועטה-אבל-מדויקת של חפצים מרגיעים אותם. התברר שתרבות הצריכה מתחילה לגלות סימני שחיקה, שאפילו יש אנשים שמדברים כבר על פוסט-מטריאליזם.

"ביום שני, 11 במאי 1925, מעט אחרי השעה 10:00, בשעה שאור השמש שטף את חלל האולם ביוסטון, טקסס, השתררה דממה בקרב קהל של גברים ונשים מענף הפרסום כשג'נטלמן גבה-קומה בעל מראה מכובד פסע אל במת הנואמים; אדם בשנות החמישים לחייו ששיערו החום, המאפיר בצדי ראשו, היה משוך לאחור, ופסוקת חצתה אותו מעט משמאל לאמצע. הוא לבש חליפה כהה בת שלושה חלקים וחולצה לבנה בעלת צווארון ששוליו מעוגלים. 'פרסום לא נתפס תמיד כחלק חיוני מהכלכלה שלנו', אמר הנשיא-לעתיד של ארה"ב, הרברט הובר. אבל באותם רגעים ממש התחולל השינוי. 'כעת המושכות בידיכם', אמר לקהל אנשי ונשות הפרסום. 'משימתכם היא לעורר תשוקה'.
פרסום, האמין הובר, הוא אחד הפתרונות הטובים לבעיה הבוערת ביותר שעמה התמודדה אז כלכלת ארה"ב – ייצור עודף (overproduction). מאז תום מלחמת האזרחים ב-1865, השלום וענף החקלאות ובתי החרושת שינו את פני המדינה. מיליוני מטרים רבועים של ערבות מכוסות עשבי פרא הפכו לשטחים מניבים – חוות לגידול חזירים, לגידול חיטה ולייצור אינספור דברים אחרים. ענפי תעשייה שלמים צצו כפטריות אחרי הגשם. האומה כולה הייתה זרועה בתי יציקה לייצור מתכות, מפעלי טקסטיל וסדנאות לייצור מכוניות, טרקטורים, רכבות. מסילות חצו את הארץ לאורכה ולרוחבה, מסיעות מכשירי רדיו וסכיני גילוח לצד מגזינים והשפעה שהגיעו מגורדי השחקים הרחוקים בניו יורק ובשיקגו אל הצפון, אל הדרום, אל מזרח ומערב. אפילו מלחמת העולם הראשונה עזרה, כי יבולים באירופה נהרסו ומפעלים נסגרו, ופירוש הדבר היה עבודה רבה יותר לתעשייה האמריקאית.
בשישים השנים שאחרי מלחמת האזרחים גדלה אוכלוסיית ארה"ב פי שלושה – מ-35 מיליון ל-114 מיליון תושבים. באותו פרק זמן גדלה התפוקה פי 12–14. כלומר, התעשייה בארה"ב גדלה במהירות גדולה פי ארבעה מקצב גידול האוכלוסייה, וכעת, בשנות ה-20 של המאה ה-20, ענפי הייצור והחקלאות בארה"ב ייצרו הרבה יותר מכפי שיכלו למכור. האירופים חזרו בהדרגה לייצר בעצמם את המזון ואת הסחורות שלהם, והאמריקאים הגיעו למה שכונה בפי שר העבודה ג'יימס ג'. דיוויס 'רוויית הצורך' […] הדילמה הייתה פשוטה: אפשרות אחת הייתה שהחקלאים והמפעלים ייצרו פחות; אפשרות אחרת – שאנשים יצרכו יותר" (עמ' 79–80).
כך, לפי וולמן, התחולל השינוי התרבותי המשמעותי ביותר במאה העשרים. והוא הראיה לכך ששינויים מרחיקי לכת יכולים להתחולל בחברה האנושית המודרנית ולזעזע את עמודי התווך שעליהם היא ניצבת, לעצב בה מחדש את עולם המושגים.

מעוז המינימליזם, לפחות על פי כמות הבלוגים והספרים שעוסקים בו, הוא ארה"ב. כנראה כי זה המעוז והערש של תרבות הצריכה. ולפעמים הבלוגים והספרים האמריקאים האלה, באמת, פשוט בלתי נסבלים. עם הסגנון הניו אייג'י והקואוצ'רי שלהם, המעט דידקטי והמעט מתנשא וטרחני, ועם החלום האמריקאי הזה שלהם ובלבולי המוח על לידתו, על חייו ועל מותו, ועם מופרעי הקצה שבאמת הולכים עם זה עד הסוף, וסופרים לראווה ברשימות מטרחנות את כל החפצים שלהם. וכמובן, עושים זה עם זה תחרות, אבל עם טוויסט – למי יש הכי פחות.

הבעיה עם מינימליזם היא שהרבה מינימליסטים פוצים ונודניקים הצליחו להשניא אותו על כל מי שלרגע מגלה עניין ברעיון. יש הטוענים נגדם שמדובר בכת של אנשים כפייתיים, בסמל סטטוס של בורגנים ש"נמאס להם להיות אמידים", כי הרי מי שמסתפק במועט לא מתוך בחירה, אלא מכורח נסיבות חייו, לא נקרא "מינימליסט"; הוא סתם "עני". יש הסבורים שמדובר בקונספירציה של "אפל" שפשוט רוצה שבמקום שיהיו לנו כל מיני "חפצים", שזה מה-פאסה-קומפוזה, רק נעלה הכול לענן. ויש שפשוט חוטפים קריזה, ובצדק, על בלוגרים שחושבים שהם מאמנים ומומחים להעצמה ומתיימרים להשיא עצות לחיים טובים ולהציע תובנות בשקל. כי עיקרון פשוט להפליא, שלא מפסיקים לדבר עליו, נהיה חתיכת ניג'וס מעצבן.

אבל אם מזקקים את כל החפירה המוארת הזו לכדי תמצית די פשוטה, נדמה שבסך הכול הופעל איזה רפלקס הקאה לאומי שם באמריקה. חלק מתושבי האומה החזקה והעשירה בתבל פשוט נהיו אוביס במובן הרחב (…) של המילה, עד שחטפו מעצמם בחילה.

המינימליזם הוא כמעט הסוג היחיד של תרבות נגד, המרד האחרון שעוד נותר במערב הנצלן והשבע. כשפרסומות מתנפלות עליי מכל עבר, לפעמים באגרסיביות מקוממת ממש, והצעות להלוואות מגיעות אליי בהודעות טקסט ממקורות עלומים, ובטלוויזיה ובקולנוע משודר בעיקר תוכן שיווקי, ופחות תוכן חדשותי, אמנותי או בידורי בעל ערך אמיתי, וכן-חברת-מועדון לא-חברת-מועדון, ומשהו מהמבצעים שלנו? ולפנק-לפנק-לפנק, וכשאני כבר יודעת, כמו שיודע כל מי שלא חי במערה או בחלל, כמה עוולות יש בצדו השני של מטבע הפינוק הזה, גם לי מתחשק להקיא. להעיף הכול, כי ברוב המכריע ממילא אין לי שום צורך, ולהיות מינימליסטית. למרוד בתרבות הצריכה בכך שאשתתף בה כמה שפחות ואהנה מכל שנייה בלעדיה.
לפי וולמן, זו בדיוק הבעיה של המינימליזם – שהוא תגובת נגד, שהוא בחירה שאנשים עושים על דרך השלילה. אחרי סיפור האהבה הגדול שהיה לנו עם החומרנות, אומר וולמן, המינימליזם הוא בסך הכול הריבאונד.
וולמן לא סבור שמינימליזם הוא זרם תרבותי שצפוי להשתלט על המיינסטרים. אפילו לא קרוב לזה. הוא גם פוסל את מה שמכונה simple living כאלטרנטיבה שיש לה סיכוי לפלס דרך אל הזרם המרכזי, וגם את ה-medium chill, האנטיתזה למה שמכונה בעברית "אקזיט". וולמן מסביר שלאנשים כיום יש כל מיני דרכים להתמודד עם התרבות השלטת, שבמידה לא מבוטלת של בריונות דוחקת בנו לעבוד קשה, להזיע ולעשות מלא כסף כדי שנוכל לפרוש בגיל מוקדם, תשושים עד העצם, אבל עתירי הון, נזיל ונזיל פחות. זה האידיאל, וחלקנו לא ממש מתחברים אליו.
אבל וולמן סבור שלבעיית החפצימחנק יש פתרון אחר – הוא קורא לו experientialism.

 

IMG_20160903_092151

 

— ובינתיים ביומן הפינוי: עשרה זוגות נעליים חופפו בשבוע החולף אל מכולת הבגדים למחזור; מעט הבגדים שאנו לובשות מבין כל אלה שיש לנו כבר שבו אל הארון אחרי מחזור לבישה-כביסה-ייבוש-קיפול; ובארגזים נותרו בגדי הקיץ שאיננו לובשות כבר שנים ובגדי החורף הממתינים לטיפול דומה.
בגדול, רוב חפצינו עדיין ארוזים בערימת הארגזים שבסלון.

מודעות פרסומת
קפיטליזם סימן שאלה

בשׂורת הצריכה

במסגרת חיפושיי במרחבי הרשת אחר חומר קריאה על מיתוס ה"צמיחה" נתקלתי במאמר של פעיל חברתי בשם ג'פרי קפלן (Jeffrey Kaplan). המאמר סוקר שינויים בענף התעשייה בארה"ב בשלהי שנות ה-20 של המאה הקודמת, ומראה כיצד הביאו לעולם את "בשורת הצריכה". תעשיינים ויצרנים ששלטו אז בכלכלה העולמית ניסחו מחדש את מניפסט התעשייה האמריקנית, וקיבעו תפיסות והרגלים שממשיכים לעצב את שוק העבודה ואת חיי היומיום של רובנו עד היום.

לצד המניפסט הזה מתאר קפלן אפשרות אחרת שהייתה לנו כשתהליך הייצור שוכלל באמצעות מכונות, אפשרות שכחברה בחרנו לוותר עליה – לעבוד פחות, להסתפק בפחות, ליהנות משפע גדול יותר של פנאי, ולכונן חברה שבה מרבית האוכלוסייה פנויה לפעילות משפחתית, קהילתית, פוליטית, תרבותית ויצירתית, במקום לכלות כמעט את כל זמנה בעבודה ובצריכה.

לקראת סיום המאמר, שפורסם לפני כארבע שנים, מצוטטות כמה אמירות אנטי-דמוקרטיות מפי בכירים בממשל ובאקדמיה בארה"ב ומתחדדת הסכנה המאיימת על חברה שמגדירה עצמה כחברה של צרכנים, חברה שניתן לכנות "חברת בּחְרָנים", שבה מקובלת התפיסה המקטינה, המחלישה והדכאנית שלפיה מימוש חופש הבחירה הוא פסגת מיצוי כוחנו האזרחי והפוליטי במדינה דמוקרטית. כשמעודדים אותנו לחשוב ששיא היכולת שלנו לשנות טמון בפתק שאנו משלשלים לתיבת ההצבעה ביום הבחירות או במוצרים שאנו בוחרים לשלוף ממדפי החנויות, נדמה שכל שעלינו לעשות הוא להישען לאחור, לבחון את ההיצע שמניחים לפנינו ולבחור מתוכו, בפאסיביות מוחלטת, מה שנראה לנו הכי טוב. וכשהכול מוצרים – גם עמדות פוליטיות, מחאות חברתיות, תקציבים של מדינות ומדיניות מיסוי, אפשר לסמוך על בעלי האינטרסים המנהלים את המשק שיפעילו את פלוגות הלוביסטים שלהם, את עיתונאי המחמד שלהם ואת "האקדמאים הבלתי-תלויים" שיערכו עבורם "מחקרים אובייקטיביים", וימכרו לנו בדיוק מה שמתאים להם שנקנה.

לאחר שקראתי את המאמר פניתי לבעלי הזכויות, וקיבלתי אישור לפרסם כאן תרגום לעברית של The Gospel of Consumption שפורסם לראשונה בגיליון מאי-יוני 2008 של המגזין האמריקני Orion. המאמר מובא כאן במלואו.

מכוניות פרטיות היו נדירות יחסית בשנת 1919 וכרכרות רתומות לסוסים היו נפוצות עדיין. בשכונות מגורים, פנסי רחוב חשמליים טרם תפסו את מקומם של מרבית פנסי הגז הישנים. ובתוך הבתים, החשמל נותר בעיקר פריט מותרות לאמידים.

עשר שנים בלבד לאחר מכן פני הדברים היו שונים לחלוטין. הרחובות נשלטו על ידי מכוניות וברוב בתי המגורים ניתן היה למצוא נורות חשמליות, מגהצים חשמליים ושואבי אבק. מכונות כביסה, מקררים, מצנמים, מסלסלי שיער, מכשירי "פרקולטור" להכנת קפה, כריות חימום, ומכונות להכנת פופקורן היו בנמצא ברבים מבתיהם של בני המעמד הבינוני-גבוה. ואף על פי שתחנת הרדיו המסחרית הראשונה החלה לשדר רק בשנת 1920, הציבור האמריקני ובו 122,000,000 בני האוכלוסייה הבוגרת רכש 4,438,000 מכשירי רדיו בשנת 1929 בלבד.

אולם למרות הגל הגדול של מוצרי הצריכה החדשים ומה שנראה כתיאבון בריא לצריכתם בקרב הציבור האמיד, התעשיינים היו מודאגים. הם חששו שמא יהיה קשה לשנות את ההרגלים החסכניים שמרבית המשפחות האמריקניות סיגלו לעצמן. ואולי מאיימת אף מזה הייתה העובדה שנראה היה כי היכולת התעשייתית לייצר סחורות מתגברת בקצב מהיר יותר מתחושת הציבור שהוא זקוק להן.

החשש הזה הוביל את צ'רלס קטרינג (Charles Kettering), מנהל מחלקת מחקר בחברת "ג'נרל מוטורס", לפרסם ב-1929 מאמר בכתב-עת תחת הכותרת "שימור תחושת חוסר שביעות הרצון של הצרכן". הוא לא הציע שיצרנים ייצרו מוצרים באיכות ירודה. כמו רבים מעמיתיו הוא הגדיר שינוי אסטרטגי בענף התעשייה האמריקני – מַעבָר מסיפוק צרכים אנושיים בסיסיים ליצירתם של צרכים חדשים.

בריאיון משנת 1927 לכתב העת Nation’s Business שר העבודה ג'יימס ג'. דיוויס (James J.Davis) מספק כמה נתונים להמחשת הבעיה שכונתה ב"ניו יורק טיימס" – רוויית הצורך. דיוויס ציין כי "באפשרותם של מפעלי הטקסטיל במדינה הזו לייצר את כל כמות הבד הדרושה, אם יפעלו במשך שישה חודשים מדי שנה" וכי 14 אחוזים מהמפעלים לייצור נעליים בארה"ב יכולים לייצר נעליים בכמות שתספיק לשנה שלמה. בכתבה נכתב עוד כי "ייתכן שבסופו של דבר ניתן יהיה לספק את הצרכים של אנשי העולם כולו באמצעות שלושה ימי עבודה בשבוע."

בכירים במגזר העסקי כלל לא התלהבו מהאפשרות שהחברה האנושית תפסיק להעמיד במרכזה את ענף ייצור הסחורות. מבחינתם, המכונות החדשות שנועדו "לחסוך בעבודה" לא ייצגו חזון של שחרור, אלא איימו על מעמדם במוקדי הכוח. ג'ון א. אדגרטון (John E. Edgerton), נשיא איגוד היצרנים האמריקני, הגיב בצורה אופיינית כשהכריז: "אני בעד כל מה שיעשה את העבודה לדבר משמח יותר, אך אני מתנגד לכל מה שיפחית מחשיבותה. יש לשים את הדגש על עבודה – עוד עבודה ועבודה טובה יותר." לטענתו "אין דבר שמניב רדיקליזם יותר מאומללות, פרט לפנאי."

בשלהי שנות ה-20 של המאה העשרים האליטה העסקית והפוליטית בארה"ב מצאה דרך לנטרל את האיום הכפול של קיפאון בצמיחה הכלכלית לצד רדיקליזציה בקרב מעמד הפועלים. היה אז יועץ תעשייה שכינה את הפתרון הזה בשם "בשורת הצריכה" – הרעיון שניתן לשכנע אנשים שלא משנה כמה יש להם, זה לא מספיק. "הוועדה לשינויים כלכליים מהעת האחרונה" שכינס הנשיא הרברט הובר (Herbert Hoover) בשנת 1929 תיארה את התוצאות והפליגה בשבחן – "באמצעות פרסום וכלים אחרים לקידום מכירות… ניתנה דחיפה משמעותית לייצור, וכך השתחרר הון שבנסיבות אחרות היה נותר בחשבונות סגורים." הם חגגו את פריצת הדרך הרעיונית – "מבחינה כלכלית אנו ניצבים בפני שדה פתוח חסר גבולות; שהרי ישנם רצונות חדשים שיסללו את הדרך עד אין סוף לרצונות חדשים מהם באותה מהירות שבה אלה יבואו על סיפוקם."

כיום "עבודה ועוד עבודה" היא הדרך המקובלת לעשות בה דברים. במין היפוך, השיפורים שנעשו מאז שנות ה-20 בציוד המכני שנועד לחסוך בעבודה העצימו את המגמה הזאת של "עבודה ועוד עבודה". מכונות  יכולות להביא לחיסכון בעבודה, אך רק אם הן מושבתות כשיש לנו כמות מספקת ממה שבכוחן לייצר. במילים אחרות, המכונות מציעות לנו אפשרות לעבוד פחות, אפשרות שכחברה בחרנו לא לנצל. תחת זאת, אפשרנו לבעלי המכונות האלה להגדיר את מטרתן: לא הפחתת כמות העבודה, אלא "הגדלת התפוקה" – ואיתה ההכרח לצרוך למעשה כל מה שהמכונות מסוגלות לייצר.

מימיו הראשונים של עידן הצרכנות היו מבקרים. אחד המשפיעים ביותר מביניהם היה ארתור דהלברג (Arthur Dahlberg) שספרו משנת 1932 Jobs, Machines, and Capitalism היה מוכר היטב בקרב מעצבי המדיניות ונבחרי הציבור בוושינגטון. דהלברג הכריז כי "הכישלון לקצר את יום העבודה… הוא גורם מכריע באופן הקצבת ההזדמנויות שלנו, בכמות העודפת של מפעלי תעשייה, בבזבוז העצום של התחרות, בפרסום שלנו המפעיל לחץ רב [ו] באימפריאליזם הכלכלי שלנו." מכיוון שאחוז ניכר מהתוצרת התעשייתית כבר לא נועד לספק צרכים אנושיים חומריים, יום עבודה של ארבע שעות היה הכרחי, לטענתו, כדי למנוע מהחברה להפוך לחומרנית במידה הרסנית. לדבריו, בכך שאיננו מקצרים את יום העבודה גם לאחר שכל צרכינו החומריים נענו, מניע הרווח נעשה "גם המחולל וגם המספק צרכים רוחניים." שהרי כשאין למניע הרווח לאן לפנות, "הוא עוטף את הסבונים שלנו באריזות נאות ומנסה לשכנע אותנו שזו הישועה לנשמתנו."

למשך זמן מה, הייתה חלופה. בשנת 1930 חברת "קלוגס", יצרנית דגני הבוקר המובילה בעולם, הכריזה כי כל עובדיה, שמספרם עמד על כ-1,500, יעברו ליום עבודה בן שש שעות במקום שמונה שעות. נשיא החברה לואיס בראון והבעלים ו. ק. קלוג (W. K. Kellogg) ציינו שאם החברה תעבוד "בארבע משמרות בנות שש שעות… במקום בשלוש משמרות בנות שמונה שעות, ניתן יהיה לספק עבודה ולשלם משכורות ל-300 משפחות נוספות בבאטל קריק."

אלה היו חדשות טובות לפועלים בתקופה שבה המדינה החלה שוקעת במהירות ב"שפל הגדול". אולם כפי שמסביר בנג'מין הניקאט (Benjamin Hunnicutt) בספרו Kellogg’s Six-Hour Day, בראון וקלוג לא רצו רק להציל משרות. הם קיוו להוכיח ש"סחר חופשי בסחורות, בשירותים ובעבודה בשוק החופשי לא מוכרח לבוא לידי ביטוי בצרכנות קלת דעת או בניצול אינסופי של אנשים ושל משאבים טבעיים." תחת זאת, "פועלים ייהנו מחופש בזכות עלייה הדרגתית בשכרם וקיצוץ בשעות עבודתם לטובת החירות האחרונה המובטחת להם בהכרזת העצמאות האמריקנית – רדיפת האושר."

חשוב להדגיש, חברת "קלוגס" לא התכוונה להפסיק להניב רווחים. מנהלי החברה טענו שגברים ונשים יעבדו ביעילות רבה יותר במשמרות קצרות יותר, ושאם מספר העובדים יגדל, כוח הצריכה הכללי בקהילה יגבר וכך תתאפשר קנייה של יותר סחורות, וביניהן גם דגני בוקר.

יום עבודה קצר יותר היה אמנם כרוך בקיצוץ שכר העובדים, אבל בחברת "קלוגס" העלו את תעריף המשכורת לשעה כדי לקזז את ההפסד באופן חלקי, וכמו כן, העניקו בונוסים לפי תפוקה כדי לעודד את העובדים להתאמץ. הפסקת הצהריים בוטלה בהנחה שהעובדים יעדיפו לסיים את עבודתם במשמרת המקוצרת ולעזוב את מקום העבודה מוקדם ככל שניתן. ב"מכתב אישי" לעובדים הצביע בראון על "ההכנסה המנטאלית" הגלומה "בהנאה מהסביבה הביתית, ממקום העבודה, מהשכנים, ומהנאות אחרות בחייכם שקשה יותר לתרגמם לדולרים ולסנטים." פנאי רב יותר, הוא קיווה, יוביל ל"סטנדרטים גבוהים יותר בבתי הספר ובחיים האזרחיים" ואלה ייטיבו עם חברת "קלוגס" בכך שיאפשרו לה "להעסיק עובדים שחיים בקהילה המורכבת בעיקרה מבתים טובים."

זה היה חזון מפתה, וזה עבד. חברת "קלוגס" נהנתה משגשוג ואף יותר מכך – עיתונאים מכתבי-עת כמו Forbes ו-Business Week דיווחו כי הרוב המכריע של עובדי החברה שמחו על המעבר ליום עבודה קצר. כתב אחד תיאר "הרבה גננוּת וייפּוּי הקהילה, עיסוק בספורט ותחביבים… ספריות הזוכות לחסות ולתמיכה, והרקע המנטאלי של אותם עובדים בני מזל… שנהיה עשיר יותר."

סקר שנערך אז מטעם משרד העבודה האמריקני לצד ראיונות שערך הניקאט עם עובדים לשעבר אישרו את תמונת המצב הזו. הסוקרים מטעם הממשל ציינו כי "הובעה מידה מועטה של חוסר שביעות רצון מהמשכורות הנמוכות כתוצאה מהקיצוץ בשעות העבודה, אף על פי שברוב המקרים הירידה ברמת ההשתכרות הייתה משמעותית." מרואיין אחד דיבר על "יותר זמן בבית עם המשפחה." מרואיין אחר נזכר: "יכולתי ללכת הביתה, והיה לי זמן לעבוד בגינה שלי." אחת המרואיינות ציינה שהמשמרת בת השש שעות אפשרה לבעלה "לבלות עם ארבעה בנים בגילים שבהם זה היה חשוב."

השעות הנוספות האלה הרחק ממקום העבודה אפשרו גם לחלק מהאנשים לעסוק בדברים שייתכן כי אחרת לא היו יכולים לעשות. הניקאט מספר כיצד בתום הריאיון איתה החלה אישה בת שמונים לדבר על פינג-פונג. "היינו נפגשים. היה לנו שולחן פינג-פונג וכל בני המשפחה שלי היו מגיעים לארוחת ערב וכל מיני דברים, וכולנו היינו משחקים פינג-פונג." בסופו של דבר זכתה אותה מרואיינת באליפות המדינה.

נשים רבות ניצלו את שעות הפנאי הנוספות לעיסוק במלאכות הבית, אבל אפילו במקרים כאלה, הן בחרו לרוב במלאכות ששילבו את כל בני המשפחה, כמו שימור מזון, למשל. אחת מהן סיפרה כיצד שימור המזון בבית נעשה "פרויקט משפחתי" ש"כולנו נהנינו ממנו", ובין היתר, הבנים שלה ש"נפתחו ודיברו בחופשיות." כפי שהניקאט מנסח זאת, שימור מזון נעשה "אמצעי למשהו חשוב יותר משימור מזון. סיפורים, בדיחות, הקנטות, ויכוחים, הוראות מעשיות, שירים, מכאובים ובעיות נעשו משותפים לכולם. הדיסציפלינה המודרנית של עבודה מנוכרת נזנחה לטובת סוג ישן… וחברותי יותר של עבודה משותפת."

אלה היו רכיביה של אקולוגיה אנושית שבה אלפי אינטראקציות קטנות, כמעט בלתי נראות, בין בני משפחה, ידידים ושכנים יוצרות מבנה מורכב שתומך בחיים החברתיים בדומה מאוד לתמיכה שמספקת שכבת הקרקע העליונה לקיומנו הביולוגי. כשאנו מאפשרים למי מאיתנו להתרושש, בין אם מתוך תאוות בצע או מרוב הפרזה, אנו מסכנים את הישרדותנו בטווח הארוך.

מצב הביש המודרני בו אנו מצויים הוא דוגמה לכך. בשנת 2005 ממוצע ההוצאות של משק בית בארה"ב (בחישוב מותאם לאינפלציה של הדולר) היה גדול פי 12 מאותו ממוצע בשנת 1929, שעה שממוצע ההוצאות על מוצרים שאורח חייהם ארוך יחסית – דברים גדולים כמו מכוניות ומכשירי חשמל – היה גבוה פי 32. בשנת 2000 זוג נשוי ממוצע עם ילדים עבד כמעט 500 שעות בשנה יותר מאשר בשנת 1979. ולפי דו"חות הבנק הפדרלי, בשנת 2004 ובשנת 2005 ההוצאות של יותר מ-40 אחוזים מהמשפחות האמריקניות היו גדולות מההכנסות שלהן. משק הבית הממוצע שקוע בחוב של 18,654 דולרים שאינו כולל משכנתה, והיחס בין חוב והכנסה למשק בית הגיע לרמת שיא והכפיל את עצמו בערך בשני העשורים האחרונים.

אנו עובדים עד כדי טירוף, פשוטו כמשמעו, רק כדי שנוכל לצרוך כל מה שהמכונות שלנו מסוגלות לייצר.

אולם היינו יכולים לעבוד ולהוציא הרבה פחות, ועדיין לחיות בנוחות. בשנת 1991 כמות הסחורות והשירותים שהופקו בכל שעת עבודה היו כפולים מכפי שהיו ב-1948. ב-2006 המספר הזה גדל ב-30 אחוזים נוספים. במילים אחרות, אם כחברה היינו מקבלים החלטה קולקטיבית להסתפק בכמויות שייצרנו ושצרכנו לפני 17 שנים, היינו יכולים לקצץ בשבוע העבודה המקובל של 40 שעות עבודה ולקצרו ל-5.3 שעות עבודה ביום, או ל-2.7 שעות לו היינו מוכנים לחזור לרמות של 1948. כבר ב-1948 היינו המדינה העשירה ביותר בעולם ורוב מדינות העולם לא הצליחו להדביק אותנו אז.

במקום להגשים את חיי החברה העשירים שחזון חברת "קלוגס" הציע לנו, רוששנו את הקהילות האנושיות שלנו באמצעות זן של חומרנות שמותיר אותנו בבידוד יחסי מבני משפחתנו, מחברינו ומשכנינו. פשוט אין לנו זמן בשבילם. בניגוד לסבים של הסבים שלנו שהעבירו את הזמן, אנחנו מבזבזים אותו. מתבונן מהצד עשוי להסיק שאנו לכודים במין קללה משונה, מין מלך מידאס בן זמננו, שמגעו הופך כל דבר למוצר שבנוי סביב שבב.

מובן שלא כולם יכולים לקחת חלק שווה בהילולת הקניות. מיליוני אמריקנים עובדים שעות ארוכות בשכר עוני שעה שרבים אחרים כלל אינם מצליחים למצוא מקומות עבודה. עם זאת, כפי שמפרסמים יודעים היטב, העוני אינו חיסון נגד בשורת הצריכה.

בינתיים, השפעת הבשורה התפשטה הרבה מעבר למדינת מוצאה. רוב הבגדים, מכשירי הווידיאו, הרהיטים, הצעצועים והסחורות האחרות שאמריקנים קונים כיום מיוצרות במדינות מרוחקות, לרוב על ידי אנשים שאינם משתכרים כיאות ועובדים בתנאי סדנאות יזע. את חומרי הגלם למרבית המוצרים הללו משיגים באמצעות הרס יערות או כרייה בשיטת strip mine (פיצוץ פני השטח ושימוש במחפרים) או כל אמצעי הרסני אחר של מיצוי משאבי טבע. כאן בבית, הפעילות העסקית מתמקדת בעיצוב המוצרים הללו, במימון תהליכי הייצור שלהם, בשיווקם ובמנִיית הרווחים.

חזונו של קלוג, למרות האהדה שזכה לה בקרב עובדי החברה, נהנה מתמיכה מועטה בין עמיתיו, בכירי המגזר העסקי. אולם ספרו של דהלברג השפיע מאוד על הסנטור (ומי שעתיד היה להיות שופט בבית המשפט העליון) הוגו בלאק, שבשנת 1933 הציע לחייב על פי חוק שבוע עבודה בן 30 שעות. אף על פי שתחילה נראה היה שרוזוולט תומך בהצעתו של בלאק, לא עבר זמן רב והוא צידד ברוב אנשי העסקים שהתנגדו להצעה. במקום קידום הצעת החוק, רוזוולט יזם סדרת שינויי מדיניות שהובילו לשבוע העבודה המקובל בן 40 שעות המוכר לנו, פחות או יותר, גם כיום.

עד שהצעת החוק של בלאק הגיעה להצבעה בקונגרס, נביאי בשורת הצריכה הספיקו לפתח את הטקטיקות ואת הטכניקות שלהם כבר שני עשורים לפחות, אך ככל ש"השפל הגדול" העמיק, הלך הרוח הציבורי נעשה לא חד-משמעי במקרה הטוב, בכל הנוגע לתפקידם של תאגידי הענק. איגודי עובדים צברו עוד ועוד תמיכה ציבורית ולגיטימיות חוקית וממשל רוזוולט, במסגרת תוכנית ה"ניו דיל" שקידם, החל ליישם רגולציה שלטונית של התעשייה בקנה מידה חסר תקדים. רבים מבעלי התאגידים ראו ב"ניו דיל" איום משמעותי. ג'יימס א. אמרי (James A. Emery), יועץ ראשי באיגוד היצרנים האמריקני (NAM) פרסם "קריאה למאבק" נגד "כבלי הרגולציה חסרת ההיגיון" ונגד "מעמסת המסים השוברת את גבינו" ותיאר את דוקטרינות ה"ניו דיל" כ"יצורים מהחלל החיצון הפולשים אל תוך המחשבה הלאומית שלנו."

בתגובה, אליטת התעשיינים שהייתה מיוצגת על ידי NAM ובה חברת "ג'נרל מוטורס", יצרניות הפלדה הגדולות, "ג'נרל פודס", "דוּפּונט" וחברות אחרות החליטה לקדם מסע תעמולה משלה. תזכיר פנימי שהופץ בקרב חברי איגוד היצרנים קרא "למכור מחדש לאזרח האמריקני הממוצע את היתרונות והרווחים שניתן ליהנות מהם בכלכלה תחרותית." NAM יצאה במסע יחסי ציבור נרחב אותו כינתה "הדרך האמריקנית". כפי שתיאר זאת פרוטוקול אחת מפגישות האיגוד, מטרת מסע התעמולה הייתה לקשור בין "יוזמה חופשית כפי שהיא נתפסת בתודעה הציבורית ובין חופש הדיבור, חופש העיתונות וחופש הדת כחלקים בלתי נפרדים מהדמוקרטיה."

רעיון הצריכה לא היה רק רכיב מרכזי במסע התעמולה; הוא גם עוצב מחדש במונחים פוליטיים. עלון מסע התעמולה שהופץ על ידי סוכנות הפרסום "ג'. וולטר תומפסון" סיפר לקוראיו שבמסגרת "קפיטליזם בבעלות פרטית, ה צרכן, ה אזרח הוא הבוס," וש"הוא לא מוכרח לחכות ליום הבחירות כדי להצביע, או להתכנסות חבר השופטים בבית המשפט כדי למסור את גזר הדין שלו. הצרכן 'מצביע' בכל פעם שהוא קונה פריט מסוים ומעדיף אותו על פני פריט אחר."

לדברי אדוארד ברניז (Edward Bernays), אחד המייסדים של תחום יחסי הציבור ומאדריכלי "הדרך האמריקנית", אפשרויות הבחירה בתאי ההצבעה דומות לאלה שבחנויות הכלבו; בשני המקרים על ההיצע להיות מורכב ממבחר מוגבל של הצעות שנקבעות בקפדנות על ידי מה שברניז כינה "ממשל בלתי נראה" של מומחים ליחסי ציבור ואנשי פרסום שעובדים מטעם מובילי המגזר העסקי. ברניז טען כי ב"חברה דמוקרטית" אנחנו, ועלינו להיות, "נשלטים, כשמוחותינו… מעוצבים, טעמינו מתגבשים ורעיונותינו מוצעים לנו בעיקר על ידי אנשים שלא שמענו עליהם מעולם."

איגוד היצרנים גיבש רשת ארצית של קבוצות פעולה כדי לוודא שהעלון מבית היוצר של סוכנות הפרסום "ג'. וולטר תומפסון" וחומר דומה לו יימצאו בספריות ובתוכניות לימודים בבתי ספר ברחבי המדינה. במסגרת מסע התעמולה גם התפרסמו כתבות מועדפות בעיתונים (לרוב תוך ציטוט אנשי אקדמיה "בלתי תלויים" ששילמו להם מאחורי הקלעים) והופקו כתבי עת פופולאריים וסרטונים שנועדו לילדים ולמבוגרים וזכו לשמות כמו "לבנות אמריקנים טובים יותר", "העסקים של העם האמריקני מוכרים" ו"אמריקה צועדת קדימה".

אולי ההצלחה הגדולה ביותר של יחסי הציבור במסע התעמולה של "הדרך האמריקנית" היה היריד העולמי שנערך בעיר ניו יורק בשנת 1939. מנהל יחסי הציבור של היריד כינה אותו "תוכנית יחסי הציבור הגדולה ביותר בתולדות התעשייה," כזו שתיאבק במה שכינה "תעמולת ה'ניו דיל'". משפט המפתח של היריד היה "בונים את עולם המחר", וזה בהחלט היה פורום שבו תאגידים אמריקנים עיצבו, פשוטו כמשמעו, את העתיד אותו היו נחושים ליצור. המפורסמת מבין התערוכות שהוצגו ביריד הייתה תערוכת Futurama של חברת "ג'נרל מוטורס" שהשתרעה על פני 3,250 מ"ר ובה סיירו המבקרים ב"דמוקרסיטי" – מטרופולין ובה כבישים מהירים רבי-נתיבים שהובילו את אזרחיה מבתיהם באזורי הכפר אל משרותיהם בגורדי השחקים שגדשו את העיר המרכזית הזו.

למרות היקפו ומפגניו המרהיבים, מסע התעמולה ל"דרך האמריקנית" לא עורר תמיכה נלהבת מיידית ונרחבת בתאגידים האמריקנים או בחזון העתיד התאגידי. אולם הוא הניח את התשתית האידיאולוגית לשינויים שהתחוללו לאחר מלחמת העולם השנייה, שינויים שהיו ראשיתה של מה שמקובל עדיין לכנות "החברה שאחרי המלחמה" – post war society.

המלחמה החזירה אנשים לעבודה במספרים שה"ניו דיל" לא התקרבה אליהם מעולם, והתעורר פחד ממשי שהאבטלה תכה שוב עם תום המלחמה. עובדי חברת "קלוגס" עבדו 48 שעות בשבוע בימי המלחמה ומרביתם היו מוכנים לשוב ליום עבודה בן שש שעות ולשבוע עבודה בן 30 שעות. רובם יכלו לעשות זאת למשך זמן מה, אבל ו. ק. קלוג ולואיס בראון העבירו את החברה לידי הנהלה חדשה בשנת 1937.

המנהלים החדשים ראו לנגד עיניהם רק עלויות הכרוכות ביום עבודה בן שש שעות, אך לא את היתרונות הגלומים בו, וכמעט מיד לאחר תום המלחמה פתחו במסע תעמולה שנועד לסכל את המעבר ליום עבודה קצר יותר. ההנהלה הציעה לעובדים מערך מפתה של תמריצים כספיים אם יסכימו לעבור ליום עבודה בן שמונה שעות. אולם בהצבעה שנערכה ב-1946, 77 אחוזים מהגברים ו-87 אחוזים מהנשים הביעו רצון לחזור לשבוע עבודה בן 30 שעות ולא 40. בבחירה הזו הם בחרו גם בירידה דרמתית למדי בהכנסותיהם לעומת רמת ההכנסה הגבוהה מלאכותית שהייתה להם בימי המלחמה.

החברה בתגובה נקטה באסטרטגיית התשה והציעה הסכמים מיוחדים לכל מחלקה שכללו תמיכה משמעותית במי שיבחר לעבוד שמונה שעות ביום, בעיקר לגברים המיומנים ביותר מבין העובדים. בתרבות האמריקנית של אותם ימי פוסט-מלחמה ופוסט-שפל-כלכלי, האסטרטגיה הזו זכתה להצלחה ניכרת. אבל לא כולם שיתפו פעולה. בחברת "קלוגס" היה מספר גדול, אך כזה שהידלדל אט-אט, של אנשים שהניקאט מכנה אותם Mavericks (כינוי לבעלי דעות עצמאיות ולא שמרניות). אותה חבורה התנגדה להנהגת יום עבודה ארוך. הם התקבצו בכמה מחלקות שבהן הצליחו לשמר יום עבודה בן שש שעות עד שהחברה ביטלה אותו אחת ולתמיד בשנת 1985.

ה"מווריקים" דחו את טענות החברה, האיגוד ורבים מעמיתיהם, שלפיהן הכסף הנוסף שיכולים היו להרוויח במשמרת בת שמונה שעות היה שווה את המאמץ. למרות ההבדל העצום במצב הסוציו-אקונומי בין השנים 1930 ו-1980, השפה שבה השתמשו אותם "מווריקים" כדי להסביר את העובדה שהם מעדיפים יום עבודה בן שש שעות הייתה כמעט זהה לזו שהשתמשו בה עובדי "קלוגס" 50 שנים קודם לכן. אישה אחת שהייתה מודאגת משעות העבודה הרבות של בנה אמרה, "אין לו פנאי לחיות, לבקר קרובי משפחה ולבלות במחיצתם, ולעשות דברים אחרים שהוא אוהב מאוד לעשות."

כמה אנשים התייחסו לקשר בין שעות עבודה ארוכות וצרכנות. אדם אחד אמר, "הסתדרתי טוב מאוד, אז לא הייתה כל סיבה שאעבוד יותר זמן מכפי שהייתי מוכרח." הוא הוסיף, "כולם חשבו שהם יתעשרו כשהסכימו לעבוד שמונה שעות ביום לפי תנאי ההסכם שהוצע להם, אבל זה ממש לא שינה משהו בצורה משמעותית… חלקם מיהרו לקנות מכוניות ולא הרוויחו הרבה מהעסקה הזו כי המכוניות גזלו את הכסף שנוסף לשכרם."

ה"מווריקים", מודעים היטב לעובדה שיום עבודה ארוך יותר פירושו פחות משרות, כינו את האנשים שרצו לעבוד במשמרות בנות שמונה שעות בתוספת שעות נוספות "חזירי עבודה". "פיטרו עובדים ב'קלוגס'," אישה אחת ציינה, "שעה שחלק מהעובדים עבדו כמויות אדירות של שעות נוספות – זה פשוט לא הוגן." אחרת ציטטה את ההיסטוריון ארנולד טוינבי (Arnold Toynbee) שאמר, "נחלוק בנטל העבודה או שנדאג למחוסרי העבודה."

תושבי ארה"ב בשנות ה-30 מוכות המיתון, כשלרשותם מה שנראה לנו כיום רמה נמוכה מאוד של מוצרים, בחרו ברצון לעבוד פחות שעות מאותן סיבות שבגללן חלק מילדיהם ונכדיהם עשו זאת בשנות ה-80: לפנות יותר זמן לעצמם ולבני משפחותיהם. יש לנו אפשרות, כחברה, לעשות בחירה דומה גם כיום. אך לא נוכל לעשות זאת כיחידים. ה"מווריקים" בחברת "קלוגס" עמדו על שלהם במשך שנים אל מול לחצי החברה והלחץ החברתי שהופעל עליהם, אך בסופו של דבר, המשק לא אפשר להם לבחור לעבוד פחות ולצרוך פחות. הסיבה לכך פשוטה – הבחירה הזו מנוגדת בבסיסה ליסודות המשק עצמו, לפחות לפי המבנה שלו כיום. הגברים והנשים שהגו את יצירת החברה הצרכנית הבינו שלקחו על עצמם משימה פוליטית, ותנועה פוליטית רבת עוצמה תצטרך לקום ולפעול כדי לשנות את המגמה הנוכחית.

לגרסתו של ברניז ל"חברה דמוקרטית" שבה הכרעות פוליטיות משווקות לצרכנים, יש כיום חסידים רבים. דוגמה לכך היא הערה של אנדרו קארד (Andrew Card), ראש סגל הבית הלבן בתקופת נשיאותו של ג'ורג' ו. בוש. כשנשאל מדוע המתין הממשל כמה חודשים לפני שהציג את טיעוניו בעניין המלחמה נגד עיראק השיב קארד, "לא חושפים לציבור מוצר חדש בחודש אוגוסט." ובשנת 2004, אחד התיאורטיקנים המובילים בארה"ב בתחום התיאוריות המשפטיות, השופט הפדרלי ריצ'רד פוזנר, הכריז כי "דמוקרטיה של נציגים… כרוכה בחלוקה בין שולטים ונשלטים" כשהראשונים הם "המעמד המושל" וכל הנותרים מיישמים צורה של "ריבונות הצרכן" במרחב הפוליטי באמצעות "הכוח לא לקנות מוצר מסוים. בידיהם הכוח לבחור, אך לא הכוח ליצור."

לעתים מופיעות עמדות אנטי-דמוקרטיות בוטות אף יותר במסמכי העבודה של צוותי חשיבה בכירים. דוגמה אחת כזו היא תרומתו של החוקר הבולט בתחום מדעי המדינה מאוני' "הרווארד", סמואל הנטינגטון (Samuel Huntington), לדו"ח "הוועדה המשולשת" בנושא "משבר הדמוקרטיה" משנת 1975. הנטינגטון מזהיר מפני "עודף דמוקרטיה" בהצהירו כי "מערכת פוליטית דמוקרטית מחייבת לרוב מידה מסוימת של אדישות ושל חוסר מעורבות מצדם של חלק מהאזרחים והקבוצות." הנטינגנטון מציין כי "קבוצות משולי החברה, כמו במקרה של השחורים, למשל, נעשות כעת שותפות מלאות במערכת הפוליטית" וכך מציבות "סכנת עומס יתר על המערכת הפוליטית" וחותרות תחת סמכותה.

לפי השקפה אליטיסטית זו, בני האדם בלתי יציבים ובּוּרים מכדי לממש שלטון עצמי. "פשוטי העם", הנתפסים כאמצעי ייצור במקומות עבודתם וכצרכנים בבתיהם, נדרשים למלא את התפקידים שנקבעו להם כדי לשמור על יציבות חברתית. פוזנר, למשל, התבטא בזלזול כלפי הצעה לקיים "יום שיח ושיג לאומי" בטענה שזו "הפחתה קטנה אך לא חסרת חשיבות בכמות העבודה היצרנית." בדברים אלה הוא ממשיך את דרכו האידיאולוגית של אחד ממובילי המגזר העסקי שהזהיר פן מיתון הציווי "עוד עבודה ועבודה טובה יותר" יוליד "רדיקליזם".

כבר בשנת 1835, פועלים ששבתו בבוסטון במאבק למען קיצור יום העבודה הכריזו כי הם זקוקים לזמן הרחק ממקום העבודה כדי להיות אזרחים טובים: "יש לנו זכויות ויש חובות שעלינו למלא כאזרחי ארה"ב וכחברים בחברה האמריקנית." כפי שפועלים אלה הבינו היטב, בכל דמוקרטיה בעלת משמעות דרושים אזרחים ששואבים ממנה כוח ליצור ואז ליצור מחדש את הממשל שלהם, ולא כאלה שמהווים רק מסת מצביעים שנדחקת לשוליים עד שכל שהיא עושה הוא לבחור מתוך היצע שמוגש לה על ידי שליטים "בלתי נראים". אזרחות דורשת מחויבות להקדיש זמן ותשומת לב, מחויבות שלא מתאפשרת כשאנשים עזובים לנפשם במחזוריות מואצת והולכת של עבודה וצריכה.

אנו יכולים לשבור את המחזוריות הזו בכך שנכבה את המכונות שלנו כשהן מסיימות לייצר מספיק ממה שנחוץ לנו. אם נעשה זאת, תהיה לנו הזדמנות ליצור מחדש קהילות בריאות כמו אלה שהחלו לצוץ כש"קלוגס" הנהיגו יום עבודה בן שש שעות, קהילות שבהן רווחה אנושית היא השיקול המכריע ולא מרותן של המכונות ושל בעליהן. אנו יכולים ליצור חברה שבה לאנשים יש זמן לשחק יחד וגם לעבוד יחד, זמן לפעילות פוליטית למען האינטרסים המשותפים להם, וזמן להתווכח בשאלה מה הם אותם אינטרסים. שילוב פורה כזה של מערכות יחסים אנושיות חיוני ליצירת חברות אנושיות בריאות, שבתורן חיוניות לקיומו של כוכב לכת בר-קיימא.

אם אנו רוצים להציל את כדור הארץ עלינו להציל גם את עצמנו מעצמנו. נוכל להתחיל בכך שנחלוק בעבודה וגם בעושר. ייתכן מאוד שנגלה כי יש מספיק משניהם לכולם.

קפיטליזם סימן שאלה

שפע סימן שאלה (עאלק סימן קריאה)

רוב הבדיחות על חשבונם של צמחונים וטבעונים עבשות כביסקוויטים דאשתקד. לא הייתי טורחת לכתוב פוסט שלם בגלל בדיחה אחת, האחרונה ששמעתי, אלמלא הייתה נשמעת לי כמו סימפטום ומעוררת בי מחשבות על בדיחה אחרת, אבל דומה – שטיפת המוח האמריקנית שההתפכחות ממנה חוגגת יומולדת שנה. יאפ, המחאה הזאת.

"יש כל כך הרבה אפשרויות בעולם, לוותר על אחת מהן מתוך בחירה זה מצחיק."

מישהי אמרה את זה לא מזמן לד' בשיחה שגלשה לטבעונות. מישהי שחושבת שלא לרצות משהו מכל מה שאפשר לרצות, זה מצחיק. מישהי שלפי ההיגיון הפשטני הזה שלה, אם אני יכולה לדהור ברחובות רכובה על אופנוע הארלי או אופני "פיקסי" אופנתיים ואני מעדיפה את אופני ההרים הישנים שלי, אני מצחיקה, ואם אני יכולה לקנות 20 קילו תפוחים, אבל אני מסתפקת בקילו אחד, זה קורע. וכן הלאה וכיו"ב, אינספור דוגמאות. וכל זה תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שאת רוב הדברים שרוב האנשים בעולם הזה רוצים, הם לא יכולים להרשות לעצמם. לא באמת.

האמירה הזו שלעיל משתייכת לאחד משני המחנות הגדולים שביניהם מתחלקים מרבית המסתלבטים על צמחונים ועל טבעונים – במחנה האחד נמצאים אלה שחושבים שכל מי שבחר לא לאכול בשר הוא צדקן יהיר ויפה נפש שחושב שהוא טוב מאחרים, מוסרי ונאור והומני מהם, ואולי זה נכון במקרים מסוימים, אבל אם לדבר בשם עצמי בלבד, אני פשוט כבר לא יכולה, במצפון שקט, לאכול בשר, ומצפון לא שקט מוציא לי את התיאבון. זה הכול. אז עם ליצנים מהסוג הזה פחות קשה לי להתמודד, כי הם והפסיכולוגיה-בשקל של בדיחות הקרש הקלישאיות וחסרות הסובלנות שלהם נשכחים במהרה.

אבל המחנה השני, זה שהשתייכתי אליו עד לא מזמן, זה שהבלוג הזה מתעד את הניסיון שלי להיחלץ ממנו, הוא המחנה של אלה שלא רק שאינם מאמינים שלפעמים פחות זה יותר, הם מאמינים בקנאות שאפילו רק טיפה פחות זה איום ונורא. זה המחנה של מי שקונה את השטיק האמריקני שמתעקש לשכנע אותנו שאנחנו מדהימים, שאין עלינו, שהכול מגיע לנו, שמימוש עצמי ומיצוי החיים האלה מתבטאים בלרצות, לרצות הרבה, ואז לרצות יותר ולרצות את זה כל הזמן. וגם למהר ולקנות כל מה שאנחנו רוצים, מיד, בלי לדחות סיפוקים, כי לחסוך ולקנות אחר כך זה לתבוסתנים, לקמצנים, לאנשים שהקיק שלהם הוא לשבת מדי פעם עם ניירת מלאה מספרים, לעשות חישובים, לתכנן את ההוצאות, לחשב מאזנים… צ'עמם. אנחנו צעירים מלאי חיים ותאוות, מגניבים, ספונטנים, הרפתקנים, ואנחנו הולכים על זה. מדחיקים את העו"ש ואת הזיקנה שלנו, קונים בתשלומים, מגהצים את כרטיס האשראי כל עוד מסכימים לקבל אותו. אלה החיים הטובים.

אשליית השפע. יש, כביכול, שפע של אפשרויות, שפע של הזדמנויות, ועלינו רק לבחור ביניהן. אבל השפע הזה, המיוחצן היטב, לא אמיתי. רוב האנשים לא יכולים להרשות לעצמם ליהנות ממנו, לא באמת. מי שקונה דירה ומשלם עליה משכנתה במשך עשרים וחמש או עשר שנים או אפילו שנה, לא יכול להרשות לעצמו לקנות דירה. מי שקונה דירה במזומן, רק זה מישהו שיכול להרשות לעצמו דירה משלו. מי שיכול לקנות אוטו במזומן יכול לומר שידו משגת אוטו. מי שקונה אוכל, בגדים, מכשירים חשמליים, ביטוחים, בפחות משני תשלומים, מי שיכול לרכוש משהו בלי לגלגל את ההוצאה לחודש הבא, רק הוא יכול לומר שידו משגת, אבל אורח החיים הזה – מינוס בבנק, אשראי ותשלומים, אורח חיים שנראה לרובנו טבעי כמו השמש בצהריים, כי אנחנו לא מכירים אחר מלבדו, זה לא שפע אמיתי, זה שפע מדומה. רק קומץ אנשים חיים במזומן, כי יש להם המון כסף. סך הכנסותיהם גבוה מסך ההוצאות החודשיות שלהם. רוב אוכלוסיית העולם לא חיה ככה, היא חיה על חשבון הכנסות עתידיות, בחודשים הבאים, ולרוב, גם בשנים הבאות.

אופציית החיסכון לא מיוחצנת באותה אובססיביות. ריביות שבנקים מציעים על פקדונות הן לרוב מגוחכות וכך משקפות היטב את מעמד קונספט החיסכון במערכת כלכלית שבה מעודדים אותנו לעשות בדיוק את ההפך: לקחת עוד ועוד הלוואות, לשקוע בחובות עתירי ריביות, לקנות כל שטות באשראי ובתשלומים. אם במקום לשלם משכנתה ב-25 השנים הקרובות אחסוך את הכסף הזה, יכול להיות שבעוד 25 שנים אוכל להרשות לעצמי דירה, להרשות לעצמי באמת, לא בכאילו, אבל למי בכלל נשאר כסף לחיסכון כשהמחיה הבסיסית לא מפסיקה להתייקר בלי שום תיאום עם השכר, וגם אילו יכולתי, בחברה הישגית כמו זו שאנו חיים בה, שלא מפסיקים לדבר בה על צמיחה כאילו היא ערך עליון ונחלת הכלל, זה שיא העולב, לחסוך. זו חוצפה, זו חבלה במשק. צריך לחיות את הרגע, לכלות מה שיש וגם מה שאין. ומה שיהיה יהיה. כי לנשום זה לא לחיות, כידוע, ולפנק-לפנק-לפנק, ומגיע לי הטוב ביותר ומגיע לך הטוב ביותר וכל זה.

וכאילו לא די בעצם האשלייה, יחצני השפע גם מקפידים לייצר את התחושה שמי שלא ממצה את השפע המדומה הזה, מי שלא לוקח כי יש, הוא לוזר. אורזים אותו, את השפע עאלק הזה, בנייר מבריק של בריאות ושל אושר, של מימוש עצמי ושל הרפתקנות, וזה אמור להיות התרכיז, טעם החיים, המתנה שלנו לעצמנו – הדברים שאנו יכולים לקנות הם האושר שלנו, אורח החיים הבריא שלנו, שמחת החיים שלנו, ההנאה. ובתוך כל זה יוצרים מין מיסוך בינינו, המקפידים ליהנות מהשפע המוצע לנו, ובין מי שמספק לנו אותו – העבדים המנוצלים המייצרים את כל הגאדג'טים שאנחנו צורכים, תופרים את הבגדים שאנחנו לובשים, בונים את הבניינים שלנו, סוללים את הכבישים שלנו, מאבטחים את הקניונים שלנו ומנקים את הבתים ואת הרחובות שלנו ואין להם אפילו שמץ של סיכוי ליהנות מהשפע הזה אי פעם אם המודל הכלכלי יישאר כפי שהוא – כזה שמיטיב אך ורק עם הקומץ שמעצב אותו ומנהל אותו לתועלתו האישית.

את כל זה מקפידים באדיקות ובבריונות להסתיר מפנינו כדי שהשפע ייראה מזהיר ומגניב ורומנטי. ואמיתי, כמובן, כאילו הוא באמת גם שלנו. כאילו אם רק נרצה, ונעבוד מספיק קשה, נוכל להרשות לעצמנו יום אחד מה שהבכירים בוול-סטריט יכולים להרשות לעצמם. ורובנו קונים את הקלישאה המקושקשת הזו.

ומרביתנו, כמו זו המצוטטת בפתח הפוסט, אלה שמהללים את השיטה ש-@$#^%#$%^ אותם ונאנקים בתוך שלולית זיעה מרוב מאמץ לשחק לפי הכללים שלה, נאלצים לעבוד במקומות עבודה שהיינו שמחים לעזוב, אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו כי שוק העבודה לא מציע לנו שום משרה בתחומי העניין וההתמחות שלנו, ושכרנו נשחק, אבל זה מה יש, וגם על זה מצפים מאיתנו להגיד תודה, כי לא התמזל מזלנו להתברג במקצוע הנכון, ולפחות אנחנו לא מחוסרי עבודה, ואנחנו גם נאלצים לעבוד המון שעות במשרה מלאה אחת לפחות כי אחרת לא נסגור את החודש, וזה מותיר לנו מעט מאוד פנאי, וקדחת העבודה, מרוב אדרנלין או מרוב חרדה או מרוב הדחקה, מייצרת אצלנו איזו אמונה שאוטוטו נגיע רחוק, שעלינו על הדרך הנכונה, רק להיות קצת יותר חרוצים, קצת יותר עקשנים, ואנחנו שם.

רובנו מסרבים בתוקף להודות שהשיטה רקובה, ולא רק זה, לא פעם אנחנו מגינים עליה בחירוף נפש כי להודות שאינך יכול להרשות לעצמך משהו מכל השפע שהעולם הזה מציע, להודות שקשה לך, שאתה נאבק על קיומך ומשווה מחירים ומכבה את האור כשאתה יוצא מהחדר, זה לצאת לוזר, להיות במאסף, להשתרך בקצה האחורי של הטור הכל-אמריקאי הזה, של אנשים שצועדים לעבר ההצלחה. אז כולנו נותנים לצועדים בראש להכתיב את סדר העדיפויות, לקבוע מה המקצועות הנחשבים ביותר, השווים הכי הרבה, מה כללי המשחק, מה צודק, מה הגון והאינטרסים של מי זקוקים להגנה (של בעלי ההון, כמובן, אחרת ידירו רגליהם מהארץ ואנחנו נינטש וגורלנו יהיה רע ומר, כך מספרים לנו). מעטים מעזים להתייצב מול הטענות המוטחות בנו, "יא עצלנים! תעבדו גם בשלוש עבודות אם צריך! תחסכו במקום לקנות אייפונים ולפטופים, תפסיקו לאכול בחוץ, תפסיקו לטייל בחו"ל!" ומשיבים שזה כבר מזמן לא עניין של צניעות וחסכנות, זה מזמן לא עניין של הסתפקות במועט, זו פשוט משימה בלתי אפשרית בעולם הזה, שנהיה כאן, לרצות קצת. אפילו המעט ההכרחי (קורת גג, חשמל, מים, תחבורה) יקר בטירוף והשכר, כמובן, לא מתעדכן בהתאם. שלא לדבר על זה שהסתפקות במועט בעולם שיש כל כך הרבה ממה ליהנות בו (עאלק, כאמור) זה תמהוני, לא אתי אפילו, ולא מוסרי. זה מעכב את הצמיחה. זאת בדיחה.

גם לא מכבדים אותי בפירות וגם מצפים ממני לקנות באשראי כדי להניע את הכלכלה שלהם. ואני מצחיקה.

ואחרי ששמעתי מד' על היציאה הזאת נזכרתי בכל מיני דברים שאמרו אנשים שצמחונות מצחיקה אותם, שלא לדבר על טבעונות, נזכרתי בפרצופים שנמרחו אז על פניהם, ותהיתי מי פה המתנשא, מי חושב שהוא טוב יותר ממי, ולפי איזה היגיון להיות מינימליסטית wannabe זה יותר מצחיק ונלעג מלהיות עשירה בכאילו.

קפיטליזם סימן שאלה

לא של מישהו אחר. שלנו.

"בתחום המזון, הצטברו במועצה לצרכנות תלונות שנוגעות בין השאר להעלאות מחירים סמויות באמצעות הטעיות במבצעים, הקטנת תכולת האריזות בעוד שהמחיר עליהן נותר כשהיה, חיובים בקופות במחירים גבוהים מהמוצג על גבי המוצרים, סימון כוזב של מחיר לפי יחידת מידה (המחיר ל-100 גרם או מ"ל), היעדר סימוני מחירים על מוצרים רבים, ואף סילוק צרכנים הרושמים את מחירי המוצרים כדי להשוות מחירים."

מתוך כתבה במוסף "דה מרקר", 12 במארס 2012, על זינוק במספר התלונות שנרשמו במועצה לצרכנות ב-2011.

"בספרה 'מה לאכול: איך לבחור מזון נכון ובריא במבוכי הסופרמרקט המודרני' בוחנת מריון נסל, פרופ' לתזונה, את שוק המזון בארצות הברית בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21 ומתארת אותו בכלל ואת הסופרמרקטים בפרט כמלחמה אכזרית על תודעתם ותשומת לבם של הצרכנים, וגם על נשמתם ועל בריאותם. במלחמה זו האוכל המעובד הוא נשק להשמדת המונים, יצרניו הם סוחרי נשק, המפרסמים והמשווקים הם אסטרטגים ומצביאים, ואילו הצרכנים משמשים גם צאן לטבח וגם משתפי פעולה. לא פחות."

מתוך ספרה של רחל טלשיר "השיטה הסודית, 100 כללים פשוטים לאכילה בריאה", הוצאת כתר 2012

(אני שיחקתי בבובות וד', אנימטורית הבית, עשתה מזה סרטון)

והנה דוגמה לחנות שכבר פועלת בלונדון ומשמשת מודל לחנויות קואופרטיביות שכבר פועלות בספרד וביפן:

*** גילוי נאות: ב-22 ביולי 2013 הודעתי על פרישתי ועל הפסקת חברותי בקואופרטיב "שלנו" לאור ההבנה שאיני שותפה עוד לדרך ניהול הקואופרטיב, ואף חשוב מזה, לאור חוסר שביעות רצוני המתמשך מתוצאות הפעילות, או ליתר דיוק, היעדרן.

הפרישה מקואופרטיב "שלנו" לא הייתה התנערות מהרעיונות העומדים בבסיסו, בהם אני עדיין מאמינה, אף שאני מודה שציניות וחשדנות בכל הנוגע לרעיון הקהילתיות החלו להתרבות בי. רעיון יכול להצליח בדיוק במידה שבה האנשים שמנסים לממש אותו רוצים בהצלחתו יותר מבכל דבר אחר (תהילה, רווח אישי, תועלת אישית, קידום אישי וכיו"ב).

קפיטליזם סימן שאלה

הקואופרטיב כאלטרנטיבה לריצה לכנסת

לפני כשבוע ישבתי עם ד' במסעדה בדרום תל אביב. לידנו התיישב גבר עם עיתון אותו היום וקרא כותרת על דפני ליף שפונתה מדירתה השכורה וביקשה לארגן הפגנה במוצאי שבת. "בכל פעם שהבחורה הזאת מפונה מאיזו דירה, כל המדינה עוברת טלטלה." הוא מלמל בארשת רצינית לכיוון הבחורה שישבה לצידו, וד' צחקה בקול. "סליחה", אמרה לו כשהפנה לעברה מבט מופתע. "זה היה מצחיק."

הנימה המלודרמתית המבוהלת של הדאחקה הזאת הזכירה לי קצת את הציניות הזחוחה בתגובה השלטונית למהפכה שהחלה כאן לפני כחצי שנה. במקום להתפנות סוף סוף לסוגיות הבוערות בחיי היום-יום של אזרחי המדינה, הסתערו המחוקקים על סוגיות לאומניות ומיהרו לנופף בדגלי ההפחדה המוכרים לעייפה של שליטים ושל ממשלות שאין להם מושג ירוק איך לטפל בבעיות האמיתיות. זה היה פחות מצחיק.

בחודשים ובשבועות האחרונים מרבים להספיד את המחאה. להסתלבט על סמליה ועל הישגיה, לבוז לנאיביות של מחולליה, לגחך לנוכח אזכוריה כאילו הייתה טרנד חולף שכבר יצא מהאופנה והוא פאסה-קומפוזה. אבל אם מעמיקים מעט מתחת לפני השטח, לא קשה להבחין בה. היא אמנם לא מרוחה על כל שערי העיתונים ואתרי החדשות, היא כבר לא מוציאה מאות אלפים לרחובות והיא לא שפוכה בשדרות רוטשילד כפיצוץ הגדול ביותר בתולדות המוביל הארצי. אבל מי שבוחר להתייחס למהפכה הזו רק דרך הסמלים שיצרה לה התקשורת, ולשפוט אותה רק לפי הממדים של הפגנות שנקשרות בשמה ושל כותרות בעיתונים, עושה לה רדוקציה מעוותת ומפספס את עיקרה בקילומטר בערך.

מספיק נאמר ונכתב כבר על הישגיה ארוכי הטווח של המחאה החברתית (בארץ ובמקומות נוספים בעולם) שרחוקה עדיין מלהסתיים. השינוי שהיא חוללה ומוסיפה לחולל הוא שינוי עומק הדרגתי בתפיסת המצב הכלכלי והחברתי, בתחושות של בדידות וייאוש וסולידריות ורצון לשנות אל מול הרצון לעזוב, בהרגלי הצריכה, במידת המודעות וההדחקה, ובסדרי עדיפויות שמתארגנים מחדש לפחות בקרב חלק מהאזרחים, ואולי תהיה להם השפעה על תוצאות הבחירות הקרובות לכנסת. אולי לפחות על אחוז ההצבעה.

אחד הרעיונות שעלו, בין רבים אחרים, במהלך ימי המחאה הראשונים, היה רעיון השקיפות. רבים מוטרדים מכך שבעידן הנוכחי שבו אמצעי הכוח העיקרי שיש לאדם הוא כספו, ארגונים עסקיים רבים, גופים ציבוריים ואינספור חסמים ביורוקרטיים מעמעמים את נתיבי הכסף היוצא מכיסו של האזרח ומקשים עליו לדעת מה יעדו הסופי של הכסף הזה – מי מרוויח אותו, מי נהנה מפירותיו, היכן הוא מושקע. רעיון הקואופרטיב – גוף שיתופי שמאפשר לחבריו לקדם מיזמים חברתיים לפי השקפתם, עשה סוג של קאמבק והציע אלטרנטיבה עסקית מעט יותר קורצת משלל חברות ותאגידים שמטרתם היחידה היא מקסום רווחיהם של בעלי המניות.

אתמול השתתפתי בחוג בית אצל גילה, אמא שלי. כשהתקשרתי אליה לפני כמה שבועות לספר לה על כתבה שקראתי בעיתון, הצלחתי להלהיב אותה אפילו יותר מהצפוי. הידיעה על קואופרטיב "שלנו" כמעט הפילה אותה מהכיסא. הדברים שקראה שם, ובהמשך גם באתר הבית של הקואופרטיב, היו בסיס אידיאולוגי ומעשי שהיא מחפשת כבר שנים להשתלב בו כדי ליישם בפועל את תפיסת עולמה, כדי להשתמש בכסף כדלק לפעילות חברתית ולא סתם ככלי למינוף או ליצירת עוד כסף.

ג'קי גורן רוזנבלום וחנן כהן. ממייסדי קואופרטיב "שלנו"

בגלגולם המיושן, קואופרטיבים הם בפשטות חברות בבעלות עובדיהן. כל אחד מהעובדים מחזיק במניה של החברה, יש לו זכות הצבעה שווה בבחירת הוועד המנהל והוא זכאי גם ליהנות מרווחי החברה המתחלקים באופן שווה בין עובדיה. בגלגול המודרני יותר, המותאם למציאות הכלכלית והתרבותית הנוכחית, קואופרטיב הוא איגוד שמבקש להיטיב לא רק עם החברים בו, אלא גם עם הסביבה ועם הקהילה, בכך שהוא מייצר אלטרנטיבה שמאפשרת צרכנות בעלת ערך מוסף – השקיפות שקואופרטיבים מחוייבים לה מאפשרת לכל חבר בהם לדעת לאן הולך הכסף שלו, לשלוט באפיקי ההשקעה וכך לעצב בפועל מודל כלכלי שאינו חזירי-אגואיסטי. קואופרטיב מציב לעצמו דרישות רחבות יותר מ"מקסום רווחים" – המנטרה של כל חברה עסקית – ופועל תוך שמירה מירבית על הסביבה הטבעית ועל האתיקה והמוסר בתחום יחסי העבודה בתוכו ובתוך הגופים שעמם הוא משתף פעולה בפעילות השוטפת. יתרה מכך, רווחי הקואופרטיב לא מושקעים באג"ח או במט"ח כדי לייצר לחברים בו עוד ועוד הון פרטי, אלא מתועלים לקידום פרויקטים שתואמים את השקפתם האידיאולוגית של חברי הקואופרטיב ומאפשרים להם לפעול, להוות מנוע כלכלי-חברתי, כשהמטרות החברתיות הן-הן מטרת הפעילות, והכסף, ככורח המציאות שאנו חיים בה, הוא רק הכלי למימוש היעדים.

האכסיומה הקפיטליסטית המודרנית שהתקבעה בתודעתם של רבים, מביני דבר כהדיוטות, שלפיה ארגון עסקי מחויב בראש ובראשונה לשורה התחתונה של הרווח, אינה עמוד האש של הקואופרטיב. בפעילות העסקית של קואופרטיב יש מוטיבציה ערכית, ותכלית הרווחיות שלו אינה למלא כיסים וחשבונות בנק של אנשים פרטיים, אלא לאפשר לו לפעול מבלי להיות תלוי בתרומות, בבעלי הון אינטרסנטים ובגופים ציבוריים מסואבים.

קואופרטיבים רבים קמו בשנים האחרונות בארץ ובעולם. המגוון רחב מאוד, החל מקואופרטיבים קטנים דוגמת זה וכלה בארגוני גג גדולים דוגמת EACB – איגוד הבנקים הקואופרטיביים האירופי שנוסד בשנת 1970 מתוך מטרה לקדם כלכלה שיש בה אחריות חברתית, קשר ישיר עם הלקוחות ומחוייבות להשקעה ארוכת טווח.

נציגי קואופרטיב "שלנו" שהגיעו לשוחח איתנו עשו זאת, כמו את שאר המלאכה שהם עוסקים בה בחודשים האחרונים למען קידום הרעיון שהם מאמינים בו בכל לבם, בהתנדבות. איש גם לא יכול להבטיח להם שמאמציהם ישאו פרי. והיכולת הזו של אנשים בעלי ניסיון חיים עשיר ורקע מרשים בתחומי שוק ההון והפרסום להאמין ברעיון חברתי היא אחד הפירות היפים ביותר, לדעתי, שהצמיחה המהפכה הזאת. לא מדובר בילדי פרחים – חבורת האנשים שעומדת מאחורי קואופרטיב "שלנו" יודעת דבר או שניים על המציאות הכלכלית ועל כוחות השוק הפועלים בה, אבל האמונה והמסירות שלהם לרעיון שהם מקדמים הצליחו לשכנע אפילו את הספקן הכי חשדן שהיה נוכח אתמול בחוג הבית. הרצון ליצור עתיד טוב יותר, לעצב חברה סולידרית יותר, גרגרנית פחות, ולטפח חשיבה סביבתית וחברתית לטווח ארוך, כל אלה נראים לי כמו ההשקעה הכי נבונה והוגנת בעולם, וכשמאחורי כל המילים היפות האלה והרעיונות האנושיים האלה עומדים אנשים מעשיים וחרוצים שמוכנים להשקיע מזמנם וממרצם כדי לקדם אותם בלי כל תמורה מובטחת, אני נשבעת שזה מחזק בי את האמונה בבני האדם. ודאי שקניתי מניה בקואופרטיב (בעלות 1,000 ש"ח). אם יש משהו שלדעתי ראוי להשקיע בו, הרי שזה בדיוק זה – צורך אמיתי בחברה הוגנת ואנושית שאפשר לחיות בה במידה של שקט נפשי בלי לחוש כל הזמן את הקוטביות האיומה שג'קי גורן רוזנבלום התייחסה אליה כשאמרה שבכל פעם שהיא קונה משהו בארץ היא מרגישה אחת מהשתיים – או שיצאה פראיירית או שדפקה מישהו אחר. זה ממש לא חייב להיות ככה, מהקונספציה הזו מוכרחים להשתחרר.

גורן רוזנבלום. "אנחנו אנשים ריאליים. קבענו לעצמנו לוח זמנים להשגת יעדים של גיוס חברים, ואם זה לא יצליח, נסגור את העסק. אבל לפחות נדע שעשינו כל מה שיכולנו כדי לגרום לזה לקרות."

היתרון של קואופרטיב לעומת חברה בע"מ טמון באג'נדה החברתית שלו. קואופרטיב, בניגוד לחברה עסקית, אינו חותר לצמיחה לשם צמיחה וההצלחה שלו לא נמדדת ברווחים שגורפים חבריו, אלא בכך שהוא מאפשר להם הישג הרבה יותר משמעותי ובר-קיימא מפלוס בעובר-ושב: היכולת לנקוט עמדה ולהתייצב מאחוריה, לשים את הכסף איפה שהפה. וכל עוד האג'נדה החברתית אכן עומדת יציבה, ומובילה בפור ענק, בראש רשימת היעדים של הקואופרטיב, הוא יכול להיות גוף מיטיב רב עוצמה. אבל בדיוק באותה מידה, אם תאוות בצע לצד ראייה תועלתנית וקצרת טווח משתלטות על האג'נדה, מוטב לעשות מה שעשו לא מעט קואופרטיבים ישראליים בעבר, ולהירשם כחברה בע"מ. כמו שאמר לנו דן חיימוביץ, גם הוא ממייסדי "שלנו", מה שהביא לחיסולם של קואופרטיבים שכבר קמו ונפלו במקומות שונים בעולם היה תאוות הבצע של חלק מחבריהם. ואז הוסיפה טובה שפוטהיים מוועדת המינהל של הקואופרטיב, בחיוך מעט קודר, "ככה הגענו עד הלום." החזירות של רבים מאיתנו הביאה אותנו למקום הזה שממנו בדיוק צמחה המהפכה ואותו אנחנו מבקשים לעזוב, מקום שבו תאוות בצע אנוכית ותחושה של מלחמת קיום מתמדת מצליחות לדרוס הכל – זכויות עובדים, הגינות, צניעות, התחשבות, חשיבה על העתיד וסולידריות. ואם מוותרים לרגע על הציניות ומרשים לאמונה, לא נאיבית, פרקטית, אבל אמונה, להיכנס לתמונה, אפשר בקלות לראות בקואופרטיב דרך ללכת בה אל מקום קצת פחות דורסני, הרסני ומנוכר.

לא כל מי שרוצה בשינוי ומעוניין לקדם אותו ולהשפיע מתאים לריצה לכנסת ולפעילות פוליטית במובן הצר ביותר של המילה, אבל נדמה שחברות בקואופרטיב היא אלטרנטיבה לגמרי לא רעה. ויסלחו לי כל המלעיזים והספקנים והמבקרים המבוהלים, אבל תחי המהפכה. לגמרי תחי.

 

*** גילוי נאות: ב-22 ביולי 2013 הודעתי על פרישתי ועל הפסקת חברותי בקואופרטיב "שלנו" לאור ההבנה שאיני שותפה עוד לדרך ניהול הקואופרטיב, ואף חשוב מזה, לאור חוסר שביעות רצוני המתמשך מתוצאות הפעילות, או ליתר דיוק, היעדרן.

הפרישה מקואופרטיב "שלנו" לא הייתה התנערות מהרעיונות העומדים בבסיסו, בהם אני עדיין מאמינה, אף שאני מודה שציניות וחשדנות בכל הנוגע לרעיון הקהילתיות החלו להתרבות בי. רעיון יכול להצליח בדיוק במידה שבה האנשים שמנסים לממש אותו רוצים בהצלחתו יותר מבכל דבר אחר (תהילה, רווח אישי, תועלת אישית, קידום אישי וכיו"ב).

רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 5

"השביל בו יום יום את עוברת עיף." בדיוק ככה. השביל-בו-יום-יום-את-עוברת-עיף היה תיאור מדויק של מה שהרגשנו מאותו בוקר נורא במשרד. אבל הפרשנות שלי הייתה שונה משלך. זאת אומרת שאת השתוקקת לנטוש את השביל המותש הזה, להחליפו באחר כמה שיותר מהר. כאילו שבילים כאלה הם דגמים של אייפון, ואת איזו גאדג'ט-פריק בורגנית בחנות של אפּל ביום השקת הדגם החדש, אייפון 9000. התחלת מיד לארוז, להיפרד. ואני רציתי להישאר. להמשיך ללכת בשביל שלנו, סבלנית, אחרת. לא רציתי לזנוח אותו, רק המחשבה הזאת שברה לי את הלב. ככה, כי הייתה הרגשה עגומה שמרוב שמאלפים אותנו לרצות ולדחוף ולהרחיק לכת, אנחנו מזניחות את הדברים הקרובים, האינטימיים, אלה שהולמים אותנו כל כך. נמשכות לאיזו זרות מצוחצחת, מסתורית, חדשה, וסולדות מכל המוּכּר המהוה כאילו זה מובן מאליו, שיש לנו שביל ששומר את צעדינו.

נזכרתי פתאום בסיפור עם השניצל, זוכרת. בטח שאת זוכרת. השניצל שהטמנת בשקית האשפה כשלא ידעת כבר מה לעשות עם כל האוכל הזה. לא יודעת, אולי כי זו החלקה הכי יפה בשביל שלנו, השנים האלה, כשהיינו קטנות. ואין דבר שמזכיר לי אותן יותר מחוף בוגרשוב. והשניצלים של סבתא.

בכל קיץ בחופש הגדול היינו מבלות שם שבוע שלם, בדירה של סבא וסבתא בגבעתיים עם ערן. היינו ישנות בחדר העבודה של סבא, על המיטה שהייתה פעם של אמא, בין מכונת הכתיבה ומכונת החישוב שעמדו על שולחן הכתיבה שלו מכוסות בחיפויי ניילון שחורים, ומכונת התפירה של זינגר שעמדה בפינת החדר השנייה וסבתא הייתה תופרת בה תחפושות ומכפלות במכנסיים שלנו. בכל בוקר, איך שהיינו פוקחות את העיניים, היא הייתה נעמדת מולנו עם הסינר שלה והריח הזה, ריח המטבח שלה, עוף מבושל ולחם קלוי, ושואלת מה נרצה לצהריים ליד הבשר, אורז או צ'יפס. תמיד היא הייתה מכינה את אותם הדברים, אבל זה היה כל כך טעים. השניצלים שלה היו מעדן מלכים. קטנים כאלה, רכים, שעות הייתה עומדת במטבח מעל נתחי העוף עם הסכין ומוציאה מהם את כל הגידים והשומן, מנקה את הבשר. אבל אף פעם לא היה לך סיכוי מול כל האוכל הזה. תמיד זה היה מאבק לקראת סוף הארוחה כשאמרת עוד פעם ועוד פעם שדי, די, את כבר שבעה, את לא רוצה יותר. את מלאה. לפעמים היא אפילו הייתה נעמדת לידנו עם הסיר, זוכרת, מעבירה ממנו לצלחת כף גדושה של אורז או פירה על כל מזלג שהיינו מעמיסות ומכניסות לפה. מקזזת כל ביס ולא משאירה לנו סיכוי, לא נותנת לצלחת שלנו להתרוקן. את ממש פחדת, פחדת מהאוכל הזה. פחדת מהרגע שבו תצטרכי להפסיק ולא יתנו לך, פחדת שהאוכל יכריע אותך. בדיוק כמו עכשיו. מאביסים אותך כל הזמן כאילו ההאכלה שלך זה הדבר הכי חשוב בעולם. ואת בכלל לא רעבה, אבל לאף אחד לא אכפת.

בקיצור, היא שמה לנו בצלחת איזה ארבעה שניצלים קטנים כאלה, או חמישה, או שבע-מאות, מי זוכר, אבל כשנשאר לנו שם אחד אחרון הרגשת שאת פשוט לא יכולה יותר, שאת לא מסוגלת לאכול את השניצל הזה. היא הייתה במטבח ואת הבטת סביב בחשש, הסתכלת בערן מטביע צ'יפסים בשלולית הקטשופ שהייתה לו בצלחת ואז שולף אותם בחזרה, וידאת שהוא לא רואה. ידעת שאת הולכת לעשות משהו נורא אפילו שלא ממש הבנת למה, ואז לקחת את המפית שלך, עטפת בה את השניצל והחבאת אותו בכף היד מאחורי הגב. בת תשע היית, אולי בת עשר. והיית מפוחדת. הלכת למטבח עם הצלחת כאילו באת לשים אותה בכיור, ובדרך, מאחורי הגב שלה, כשחשבת שהיא לא שמה לב, הטמנת את השניצל הזה העטוף במפית בתוך שקית האשפה הקטנה שהייתה תמיד תלויה על דלת המרפסת. והלכת משם נושמת לרווחה. הרגשת שהצליח לך, שארוחת הצהריים הזאת מאחורייך. חזרת לשולחן וכעבור כמה דקות היא הופיעה ובחיים לא נשכח את המבט שהיה לה בעיניים. עיני התכלת שלה תמיד נראו סהרוריות כאילו רואות תמיד את לפני שנים, את האסון, אבל כשהיא באה עם השניצל הזה ביד המבט הקבוע רטט לה בָכחול. אני לא יודעת איך היא ידעה, אולי הריחה, אולי תמיד נהגה לחטט בשקית הזאת, לוודא שאין שם אוכל, את יודעת, הרגל. היא שאלה מה עשית. למה זרקת את השניצל. ואת הרגשת שהיא שואלת אותנו משהו נורא, הרגשת שעשינו דבר איום ונורא. ובאיזו תושייה ענית לה מיד, הוא נפל, השניצל נפל לי על הרצפה ואי אפשר היה לאכול אותו. והיא חייכה מין חיוך כזה, ממזרי אבל גם מובס, כאילו לא מאמינה לך אבל לא מתכוונת להתווכח.

ואני משוכנעת שזה היה בגללי, זאת הייתי אני. אם זה היה תלוי בך, היית נחנקת מרוב שניצלים, תודי. אני שכנעתי אותך לשים אותו בפח. תמיד ניסיתי לסמן לנו את הקצוות, תחמתי לנו אֵת איפה שכדאי לנו להיות, ידעתי היכן שביעות הרצון שלנו. כל החיים ניסיתי לשכנע אותך לזרוק מה שלא צריך, לחפף היכן שאפשר, לעקוף, לקצר, שיהיה קל להתפנות לעיקר. אבל את רצית קשֵה, להזיע, רק ככה הרגשת ראויה. השד יודע לְמה. כשגררתי אותך למשרדי מזכירות החוג ולא הנחתי לך עד שביטלנו את ההרשמה לכל הקורסים בחוג למדעי המדינה, היה נדמה לי שנפטרנו ממך. שעכשיו נלמד ספרות בנחת ושתפסיקי סוף סוף לשאול את עצמנו כל הזמן מה נעשה עם זה מה נעשה עם זה. חשבתי שתפסיקי לתכנן לנו את החיים בלי הרף, לחפש לנו אפיקי השקעה נכונים כאילו אנחנו איזה נייר ערך מחורבן ולא בן אדם. אבל את עקשנית את, לא שחררת. נשארת עם האמביציה החלולה הזאת שרק מייזעת ומייזעת אותנו על ריק כמו אופניים בחדר כושר. מחטבים, אבל לא מסיעים לשום מקום. כי את מתעסקת בשטויות. מעצבת ומודדת ומהרהרת ומתכננת ורושמת במקום לעשות משהו, לחיות אותנו כבר, להסתער קדימה במקום לחכות כל הזמן. יו, איך אני מתה לסיגריה.

רשימה אחרונה - נובלה בהמשכים

רשימה אחרונה – פרק 2

מה אני עושה כאן, תהית, אני כבר בת שלושים ושלוש. וכל מה שיש לי, כל הדבר הזה, חיי, איך זה יכול להיות.

רוקנת את כוס המים בלגימה ארוכה, נכנסת לשירותים לשטוף מפנייך את הזיעה ולקרצף מידייך את האבק השחור שדבק בהן כששלפת את הקוץ מצמיג האופניים ו– לא, אל תכתבי הסתכלת במראה ונתקפת בהלה או הבחנת בניצני המשבר בזוויות העיניים, את יודעת שזה קשקוש. שום דרמה לא התחוללה מול המראה. תכתבי שניגבת את המצח ואת הצוואר בנייר הגס והעכור ששלפת במין תשישות רפה מהמתקן, סידרת את השיער ויצאת משם. המחשבות החלו להתרוצץ כשכבר צעדת במסדרון. את אף פעם לא מהרהרת מול מראות, בטח לא בשירותים של המשרד. צעדת במסדרון מתענגת על התחושה הזאת שאת אוהבת, כשכל השרירים פועמים בך אחרי הרכיבה, ונזכרת בחלום שחלמת, המסדרונות בבית הספר התיכון וריח הגיר ומסלול הריצה מסביב למגרש, את כל הבנים את עקפת. כשהתעוררת מהחלום הזה ונזכרת שאת בת שלושים ושלוש זה נראה לך מוזר.

אני כבר בת שלושים ושלוש. אישה בת שלושים ושלוש, אמרת לעצמך ונזכרת, לא במחשבה, בפקעת תחושות שמסעירה את גופך עד שהוא גבה גלי, כל תוכך מתרומם על משב מפעם ואז נוחת בחזרה בעכשיו, תמיד בצביטת כאב בשכמות ובצוואר, היכן שנאספים המתחים שלך. יש לך הרבה זכרונות כאלה, שאת לא יודעת, רק מרגישה, כאילו במרכזך שוכנת מי שהיית ומפעם לפעם היא מרעידה אותך, הולמת ומנערת את כל הקירות והדלתות המוגפות בהדים שצעקתה משאירה לך, מה את עושה לי, לאן הבאת אותי, איך שכחת, איך שכחת. נזכרת איך הסתכלת אליהם פעם מלמטה, אל בני השלושים ושלוש. אבא ואמא, החברים שלהם, חבורת בני השלושים ומשהו בסדרת הטלוויזיה שאהבת. עד היום הפתיח שלה מזכיר לך כשהוא מתנגן ברדיו במכונית. לא יודעת מה, מזכיר לך משהו ששכחת. כמו בשיר של לאונרד כהן, לא יכולה לשכוח, אבל לא זוכרת מה. כל כך רצית אז להיות בגילם. רצית להגיע לשם. והנה אני שם, חשבת במסדרון, אבל זה לא כאן. זה נשאר שם. החיים שלי אי שם ואני כמו שרשרת בגלגל שיניים חלוד, לא מצליחה להעביר הילוך. לא מצליחה לנסוע לעברם. חיים של אחרים נראים לך תמיד מובנים מאליהם, נחיים בשעטה, בשכנוע עמוק, כאילו רק את מתלבטת עדיין, בגיל שלושים ושלוש. את לא מרגישה מה שראית בגיל הזה כשהיית ילדה, את לא מרגישה את ההחלטיות, את הידיעה הפנימית. שום דבר לא מובן לך מאליו. ושום דבר לא נדלק בי כבר שנים, חשבת, מתענגת עדיין על המתח בשרירים ועל האור הזוהר שעוד נשאר זכור מהחלום, אבל רק שוליו, פאתו. הקצֵה. שום דבר לא נדלק בי. רק כביית טורים ארוכים של תאורות מהדהדת בי כמו אולם אירועים בסוף הערב כששרת עובר על כל המתגים, מכבה, מכבה, מכבה.

חזרת למקום שלך והתיישבת והתכוננת להתחיל לעבוד מבלי לשער אפילו איזה אסון עומד להתרגש עלייך באמצע היום, נכון. תודי שזה היה אסון. אסון, אסון, כי בבוקר הזה, ברגעים האלה שבהם צפית בדבר הזה שהיה התגלמות כל מה שמחריד אותך – פרסומת חלולה וענקית כמו צפלין אימתני משיט לוגואים וסלוגנים בשׁמייך, שם החלה התבוסתנות הזאת, שם איבדת את העשתונות. ומרוב חוסר אונים, מרוב תחושת נרדפוּת, הסתערת על כל הסיכוי שעוד נשאר לנו כמו מחבלת מתאבדת ורצת לפוצץ הכל. דרכון אירופי היה הדבר היחיד שעניין אותך פתאום, כאילו זה הפתרון. כאילו זו התשובה לכל השאלות. טמבלית. בסדר, בסדר. נו, תכתבי.

תזמנת כתוביות לסרט תיעודי על חבורת אמני שוליים משנות השבעים. ג'ים ג'רמוש ודבי הארי וסטיב בושמי סיפרו לך על ימים פרועים, על אמנות, על מרדנות, על הכוח הזה של אנשים צעירים, נלהבים, לעשות מה שהם רוצים, והם הזכירו לך את סדרי העדיפויות שהיו לך ואז התעוותו לך, את תאוות העשייה שדעכה לך, את העיקר שהיה פעם בוהק ונעים למגע ותפור לפי מידותייך ומאז התרפט ודהה והתפורר ביומיומייך, נזכרת בכל הדברים שמתרפים בך כבר שנים כמו שריר של ספורטאית עבר. תכתבי שהתעוררת לחיים מול הסרט הזה, הרגשת חוזרת לעצמך, נדמה היה פתאום שלא ויתרת עדיין.

ואז הסרט נגמר, ורשמת את השם שלך על דף העבודה וסימנת וי במשבצת המתאימה וניגשת להניח את הדף על שולחנה של מנהלת המחלקה, פוסעת לך במסדרונות מהורהרת ומעוּדדת כמו מי שנזכרה פתאום בסיבה טובה לעצמה, ואז חזרת ומשכת מהטריי עוד דף. ולאט לאט, תוך שאת מבינה מה את עושה, התחיל כל הגוף שלך להתמלא הקאה כאילו מנסה לרוץ החוצה. רצית שתבוא סופה משתוללת, שתלפּוֹת אותך ותתלוש אותך ותתיז אותך אל אי שומם שאיש עוד לא גילה ואז תשאיר אותך שם להירגע. רצית שישתנה הכל בבת אחת. איך הלב שלנו דפק, איך הסתובב לנו הראש, כמעט נמרחנו שם על הקירות כמו על דפנות צנטריפוגה. ובשיא הסיבוב, בשיא הרעש המחריש אוזניים של פטישי הדופק ברקות, בשיא הבחילה, כשכמעט הקאת על המקלדת, התיישבתי לידך על השטיח. הסתכלת עליי המומה. ניסית להתרכז, להמשיך לעבוד. זוכרת את זה, זוכרת איך הסתכלת עליי, כאילו לא ראית אותי עשרים שנה. מה שנכון, פחות או יותר.

לא סוטה, נזכרת. אל תחזירי אותי, אל תפריעי. אני לא מִתרסנת כמוך כל הזמן מרוב פחד להסיח לעצמי את הדעת השד יודע ממה, אני קרן לייזר. באתי לרסק לך את כל הסכרים. נגמרו ימי המי-מנוחות שלך, מעכשיו הכל שצף קצף. תתרגלי.

בקיצור, איפה היינו. אה, כן. בסך הכל ארבע או חמש דקות, נכון, לא יותר. מאחורי הקלעים של צילומי סדרת אינטרנט פרסומית לאיזה בנק. שכחנו איזה. ובעודך מתמללת כל מי שדיבר שם הרגשת את הזעם הזה שבגללו את לא רואה טלוויזיה ולא גולשת באתרי חדשות, נמלטת כל הזמן מכל מה שמדיף את הריח המסמם הזה, הנקי והחריף, של פרסומות. הרגשת את הזעם על זה שכל הזמן מוכרים לך משהו. כל הזמן את צריכה להתגונן ולהזכיר לעצמך ששום דבר לא חסר לך. כמו קצף בזווית הפה הזעם הזה תפח בך, נערם. סדרה, עלילה, דמויות, הפקה שלמה, כדי לשווק כרטיס הטבות. תוכן שיווקי היא קראה לזה, המפיקה הצעירה, נפיחת חשיבות עצמית, ואת לא האמנת שאת מקשיבה לה וכותבת את המילים שהיא אומרת, לא האמנת שאת נותנת לזה יד, לעושק הילדים הזה. רק לפני רגע דיברו אלייך מאותו המסך אנרכיסטים משולי החברה והתרבות שביקשו פעם, בצעירותם, להתסיס ולהעיר אנשים ישֵנים, והנה עכשיו מסתערים עלייך מפיקים ואנשי פרסום שעושים הכל כדי להרדים להרדים להרדים את השכל, אומרים בלי טיפת בושה שהם מצלמים סדרת אינטרנט פרסומית, קוראים לזה תוכן ומדברים על זה בגאווה כאילו יש בזה משהו חוץ מאוויר חם, כאילו זה מכובד ונאצל, לשכנע ילדים שהכי חשוב להיות מגניב ואופנתי ונהנתן.

הרגשת שאנשים איבדו את הבושה, איבדו את הראש, את האחריות המוסרית והחברתית, את היצירתיות, את העומק. הרגשת שהחיים עברו להתנהל במין קיום דו-ממדי משוכלל ומדומה ומלאכותי שרק משקפי הפרסום המכוערים גורמים לו להיראות אמיתי. בוּם! בא אלייך ישר לַפּנים.