במסגרת חיפושיי במרחבי הרשת אחר חומר קריאה על מיתוס ה"צמיחה" נתקלתי במאמר של פעיל חברתי בשם ג'פרי קפלן (Jeffrey Kaplan). המאמר סוקר שינויים בענף התעשייה בארה"ב בשלהי שנות ה-20 של המאה הקודמת, ומראה כיצד הביאו לעולם את "בשורת הצריכה". תעשיינים ויצרנים ששלטו אז בכלכלה העולמית ניסחו מחדש את מניפסט התעשייה האמריקנית, וקיבעו תפיסות והרגלים שממשיכים לעצב את שוק העבודה ואת חיי היומיום של רובנו עד היום.
לצד המניפסט הזה מתאר קפלן אפשרות אחרת שהייתה לנו כשתהליך הייצור שוכלל באמצעות מכונות, אפשרות שכחברה בחרנו לוותר עליה – לעבוד פחות, להסתפק בפחות, ליהנות משפע גדול יותר של פנאי, ולכונן חברה שבה מרבית האוכלוסייה פנויה לפעילות משפחתית, קהילתית, פוליטית, תרבותית ויצירתית, במקום לכלות כמעט את כל זמנה בעבודה ובצריכה.
לקראת סיום המאמר, שפורסם לפני כארבע שנים, מצוטטות כמה אמירות אנטי-דמוקרטיות מפי בכירים בממשל ובאקדמיה בארה"ב ומתחדדת הסכנה המאיימת על חברה שמגדירה עצמה כחברה של צרכנים, חברה שניתן לכנות "חברת בּחְרָנים", שבה מקובלת התפיסה המקטינה, המחלישה והדכאנית שלפיה מימוש חופש הבחירה הוא פסגת מיצוי כוחנו האזרחי והפוליטי במדינה דמוקרטית. כשמעודדים אותנו לחשוב ששיא היכולת שלנו לשנות טמון בפתק שאנו משלשלים לתיבת ההצבעה ביום הבחירות או במוצרים שאנו בוחרים לשלוף ממדפי החנויות, נדמה שכל שעלינו לעשות הוא להישען לאחור, לבחון את ההיצע שמניחים לפנינו ולבחור מתוכו, בפאסיביות מוחלטת, מה שנראה לנו הכי טוב. וכשהכול מוצרים – גם עמדות פוליטיות, מחאות חברתיות, תקציבים של מדינות ומדיניות מיסוי, אפשר לסמוך על בעלי האינטרסים המנהלים את המשק שיפעילו את פלוגות הלוביסטים שלהם, את עיתונאי המחמד שלהם ואת "האקדמאים הבלתי-תלויים" שיערכו עבורם "מחקרים אובייקטיביים", וימכרו לנו בדיוק מה שמתאים להם שנקנה.
לאחר שקראתי את המאמר פניתי לבעלי הזכויות, וקיבלתי אישור לפרסם כאן תרגום לעברית של The Gospel of Consumption שפורסם לראשונה בגיליון מאי-יוני 2008 של המגזין האמריקני Orion. המאמר מובא כאן במלואו.
מכוניות פרטיות היו נדירות יחסית בשנת 1919 וכרכרות רתומות לסוסים היו נפוצות עדיין. בשכונות מגורים, פנסי רחוב חשמליים טרם תפסו את מקומם של מרבית פנסי הגז הישנים. ובתוך הבתים, החשמל נותר בעיקר פריט מותרות לאמידים.
עשר שנים בלבד לאחר מכן פני הדברים היו שונים לחלוטין. הרחובות נשלטו על ידי מכוניות וברוב בתי המגורים ניתן היה למצוא נורות חשמליות, מגהצים חשמליים ושואבי אבק. מכונות כביסה, מקררים, מצנמים, מסלסלי שיער, מכשירי "פרקולטור" להכנת קפה, כריות חימום, ומכונות להכנת פופקורן היו בנמצא ברבים מבתיהם של בני המעמד הבינוני-גבוה. ואף על פי שתחנת הרדיו המסחרית הראשונה החלה לשדר רק בשנת 1920, הציבור האמריקני ובו 122,000,000 בני האוכלוסייה הבוגרת רכש 4,438,000 מכשירי רדיו בשנת 1929 בלבד.
אולם למרות הגל הגדול של מוצרי הצריכה החדשים ומה שנראה כתיאבון בריא לצריכתם בקרב הציבור האמיד, התעשיינים היו מודאגים. הם חששו שמא יהיה קשה לשנות את ההרגלים החסכניים שמרבית המשפחות האמריקניות סיגלו לעצמן. ואולי מאיימת אף מזה הייתה העובדה שנראה היה כי היכולת התעשייתית לייצר סחורות מתגברת בקצב מהיר יותר מתחושת הציבור שהוא זקוק להן.
החשש הזה הוביל את צ'רלס קטרינג (Charles Kettering), מנהל מחלקת מחקר בחברת "ג'נרל מוטורס", לפרסם ב-1929 מאמר בכתב-עת תחת הכותרת "שימור תחושת חוסר שביעות הרצון של הצרכן". הוא לא הציע שיצרנים ייצרו מוצרים באיכות ירודה. כמו רבים מעמיתיו הוא הגדיר שינוי אסטרטגי בענף התעשייה האמריקני – מַעבָר מסיפוק צרכים אנושיים בסיסיים ליצירתם של צרכים חדשים.
בריאיון משנת 1927 לכתב העת Nation’s Business שר העבודה ג'יימס ג'. דיוויס (James J.Davis) מספק כמה נתונים להמחשת הבעיה שכונתה ב"ניו יורק טיימס" – רוויית הצורך. דיוויס ציין כי "באפשרותם של מפעלי הטקסטיל במדינה הזו לייצר את כל כמות הבד הדרושה, אם יפעלו במשך שישה חודשים מדי שנה" וכי 14 אחוזים מהמפעלים לייצור נעליים בארה"ב יכולים לייצר נעליים בכמות שתספיק לשנה שלמה. בכתבה נכתב עוד כי "ייתכן שבסופו של דבר ניתן יהיה לספק את הצרכים של אנשי העולם כולו באמצעות שלושה ימי עבודה בשבוע."
בכירים במגזר העסקי כלל לא התלהבו מהאפשרות שהחברה האנושית תפסיק להעמיד במרכזה את ענף ייצור הסחורות. מבחינתם, המכונות החדשות שנועדו "לחסוך בעבודה" לא ייצגו חזון של שחרור, אלא איימו על מעמדם במוקדי הכוח. ג'ון א. אדגרטון (John E. Edgerton), נשיא איגוד היצרנים האמריקני, הגיב בצורה אופיינית כשהכריז: "אני בעד כל מה שיעשה את העבודה לדבר משמח יותר, אך אני מתנגד לכל מה שיפחית מחשיבותה. יש לשים את הדגש על עבודה – עוד עבודה ועבודה טובה יותר." לטענתו "אין דבר שמניב רדיקליזם יותר מאומללות, פרט לפנאי."
בשלהי שנות ה-20 של המאה העשרים האליטה העסקית והפוליטית בארה"ב מצאה דרך לנטרל את האיום הכפול של קיפאון בצמיחה הכלכלית לצד רדיקליזציה בקרב מעמד הפועלים. היה אז יועץ תעשייה שכינה את הפתרון הזה בשם "בשורת הצריכה" – הרעיון שניתן לשכנע אנשים שלא משנה כמה יש להם, זה לא מספיק. "הוועדה לשינויים כלכליים מהעת האחרונה" שכינס הנשיא הרברט הובר (Herbert Hoover) בשנת 1929 תיארה את התוצאות והפליגה בשבחן – "באמצעות פרסום וכלים אחרים לקידום מכירות… ניתנה דחיפה משמעותית לייצור, וכך השתחרר הון שבנסיבות אחרות היה נותר בחשבונות סגורים." הם חגגו את פריצת הדרך הרעיונית – "מבחינה כלכלית אנו ניצבים בפני שדה פתוח חסר גבולות; שהרי ישנם רצונות חדשים שיסללו את הדרך עד אין סוף לרצונות חדשים מהם באותה מהירות שבה אלה יבואו על סיפוקם."
כיום "עבודה ועוד עבודה" היא הדרך המקובלת לעשות בה דברים. במין היפוך, השיפורים שנעשו מאז שנות ה-20 בציוד המכני שנועד לחסוך בעבודה העצימו את המגמה הזאת של "עבודה ועוד עבודה". מכונות יכולות להביא לחיסכון בעבודה, אך רק אם הן מושבתות כשיש לנו כמות מספקת ממה שבכוחן לייצר. במילים אחרות, המכונות מציעות לנו אפשרות לעבוד פחות, אפשרות שכחברה בחרנו לא לנצל. תחת זאת, אפשרנו לבעלי המכונות האלה להגדיר את מטרתן: לא הפחתת כמות העבודה, אלא "הגדלת התפוקה" – ואיתה ההכרח לצרוך למעשה כל מה שהמכונות מסוגלות לייצר.
מימיו הראשונים של עידן הצרכנות היו מבקרים. אחד המשפיעים ביותר מביניהם היה ארתור דהלברג (Arthur Dahlberg) שספרו משנת 1932 Jobs, Machines, and Capitalism היה מוכר היטב בקרב מעצבי המדיניות ונבחרי הציבור בוושינגטון. דהלברג הכריז כי "הכישלון לקצר את יום העבודה… הוא גורם מכריע באופן הקצבת ההזדמנויות שלנו, בכמות העודפת של מפעלי תעשייה, בבזבוז העצום של התחרות, בפרסום שלנו המפעיל לחץ רב [ו] באימפריאליזם הכלכלי שלנו." מכיוון שאחוז ניכר מהתוצרת התעשייתית כבר לא נועד לספק צרכים אנושיים חומריים, יום עבודה של ארבע שעות היה הכרחי, לטענתו, כדי למנוע מהחברה להפוך לחומרנית במידה הרסנית. לדבריו, בכך שאיננו מקצרים את יום העבודה גם לאחר שכל צרכינו החומריים נענו, מניע הרווח נעשה "גם המחולל וגם המספק צרכים רוחניים." שהרי כשאין למניע הרווח לאן לפנות, "הוא עוטף את הסבונים שלנו באריזות נאות ומנסה לשכנע אותנו שזו הישועה לנשמתנו."
למשך זמן מה, הייתה חלופה. בשנת 1930 חברת "קלוגס", יצרנית דגני הבוקר המובילה בעולם, הכריזה כי כל עובדיה, שמספרם עמד על כ-1,500, יעברו ליום עבודה בן שש שעות במקום שמונה שעות. נשיא החברה לואיס בראון והבעלים ו. ק. קלוג (W. K. Kellogg) ציינו שאם החברה תעבוד "בארבע משמרות בנות שש שעות… במקום בשלוש משמרות בנות שמונה שעות, ניתן יהיה לספק עבודה ולשלם משכורות ל-300 משפחות נוספות בבאטל קריק."
אלה היו חדשות טובות לפועלים בתקופה שבה המדינה החלה שוקעת במהירות ב"שפל הגדול". אולם כפי שמסביר בנג'מין הניקאט (Benjamin Hunnicutt) בספרו Kellogg’s Six-Hour Day, בראון וקלוג לא רצו רק להציל משרות. הם קיוו להוכיח ש"סחר חופשי בסחורות, בשירותים ובעבודה בשוק החופשי לא מוכרח לבוא לידי ביטוי בצרכנות קלת דעת או בניצול אינסופי של אנשים ושל משאבים טבעיים." תחת זאת, "פועלים ייהנו מחופש בזכות עלייה הדרגתית בשכרם וקיצוץ בשעות עבודתם לטובת החירות האחרונה המובטחת להם בהכרזת העצמאות האמריקנית – רדיפת האושר."
חשוב להדגיש, חברת "קלוגס" לא התכוונה להפסיק להניב רווחים. מנהלי החברה טענו שגברים ונשים יעבדו ביעילות רבה יותר במשמרות קצרות יותר, ושאם מספר העובדים יגדל, כוח הצריכה הכללי בקהילה יגבר וכך תתאפשר קנייה של יותר סחורות, וביניהן גם דגני בוקר.
יום עבודה קצר יותר היה אמנם כרוך בקיצוץ שכר העובדים, אבל בחברת "קלוגס" העלו את תעריף המשכורת לשעה כדי לקזז את ההפסד באופן חלקי, וכמו כן, העניקו בונוסים לפי תפוקה כדי לעודד את העובדים להתאמץ. הפסקת הצהריים בוטלה בהנחה שהעובדים יעדיפו לסיים את עבודתם במשמרת המקוצרת ולעזוב את מקום העבודה מוקדם ככל שניתן. ב"מכתב אישי" לעובדים הצביע בראון על "ההכנסה המנטאלית" הגלומה "בהנאה מהסביבה הביתית, ממקום העבודה, מהשכנים, ומהנאות אחרות בחייכם שקשה יותר לתרגמם לדולרים ולסנטים." פנאי רב יותר, הוא קיווה, יוביל ל"סטנדרטים גבוהים יותר בבתי הספר ובחיים האזרחיים" ואלה ייטיבו עם חברת "קלוגס" בכך שיאפשרו לה "להעסיק עובדים שחיים בקהילה המורכבת בעיקרה מבתים טובים."
זה היה חזון מפתה, וזה עבד. חברת "קלוגס" נהנתה משגשוג ואף יותר מכך – עיתונאים מכתבי-עת כמו Forbes ו-Business Week דיווחו כי הרוב המכריע של עובדי החברה שמחו על המעבר ליום עבודה קצר. כתב אחד תיאר "הרבה גננוּת וייפּוּי הקהילה, עיסוק בספורט ותחביבים… ספריות הזוכות לחסות ולתמיכה, והרקע המנטאלי של אותם עובדים בני מזל… שנהיה עשיר יותר."
סקר שנערך אז מטעם משרד העבודה האמריקני לצד ראיונות שערך הניקאט עם עובדים לשעבר אישרו את תמונת המצב הזו. הסוקרים מטעם הממשל ציינו כי "הובעה מידה מועטה של חוסר שביעות רצון מהמשכורות הנמוכות כתוצאה מהקיצוץ בשעות העבודה, אף על פי שברוב המקרים הירידה ברמת ההשתכרות הייתה משמעותית." מרואיין אחד דיבר על "יותר זמן בבית עם המשפחה." מרואיין אחר נזכר: "יכולתי ללכת הביתה, והיה לי זמן לעבוד בגינה שלי." אחת המרואיינות ציינה שהמשמרת בת השש שעות אפשרה לבעלה "לבלות עם ארבעה בנים בגילים שבהם זה היה חשוב."
השעות הנוספות האלה הרחק ממקום העבודה אפשרו גם לחלק מהאנשים לעסוק בדברים שייתכן כי אחרת לא היו יכולים לעשות. הניקאט מספר כיצד בתום הריאיון איתה החלה אישה בת שמונים לדבר על פינג-פונג. "היינו נפגשים. היה לנו שולחן פינג-פונג וכל בני המשפחה שלי היו מגיעים לארוחת ערב וכל מיני דברים, וכולנו היינו משחקים פינג-פונג." בסופו של דבר זכתה אותה מרואיינת באליפות המדינה.
נשים רבות ניצלו את שעות הפנאי הנוספות לעיסוק במלאכות הבית, אבל אפילו במקרים כאלה, הן בחרו לרוב במלאכות ששילבו את כל בני המשפחה, כמו שימור מזון, למשל. אחת מהן סיפרה כיצד שימור המזון בבית נעשה "פרויקט משפחתי" ש"כולנו נהנינו ממנו", ובין היתר, הבנים שלה ש"נפתחו ודיברו בחופשיות." כפי שהניקאט מנסח זאת, שימור מזון נעשה "אמצעי למשהו חשוב יותר משימור מזון. סיפורים, בדיחות, הקנטות, ויכוחים, הוראות מעשיות, שירים, מכאובים ובעיות נעשו משותפים לכולם. הדיסציפלינה המודרנית של עבודה מנוכרת נזנחה לטובת סוג ישן… וחברותי יותר של עבודה משותפת."
אלה היו רכיביה של אקולוגיה אנושית שבה אלפי אינטראקציות קטנות, כמעט בלתי נראות, בין בני משפחה, ידידים ושכנים יוצרות מבנה מורכב שתומך בחיים החברתיים בדומה מאוד לתמיכה שמספקת שכבת הקרקע העליונה לקיומנו הביולוגי. כשאנו מאפשרים למי מאיתנו להתרושש, בין אם מתוך תאוות בצע או מרוב הפרזה, אנו מסכנים את הישרדותנו בטווח הארוך.
מצב הביש המודרני בו אנו מצויים הוא דוגמה לכך. בשנת 2005 ממוצע ההוצאות של משק בית בארה"ב (בחישוב מותאם לאינפלציה של הדולר) היה גדול פי 12 מאותו ממוצע בשנת 1929, שעה שממוצע ההוצאות על מוצרים שאורח חייהם ארוך יחסית – דברים גדולים כמו מכוניות ומכשירי חשמל – היה גבוה פי 32. בשנת 2000 זוג נשוי ממוצע עם ילדים עבד כמעט 500 שעות בשנה יותר מאשר בשנת 1979. ולפי דו"חות הבנק הפדרלי, בשנת 2004 ובשנת 2005 ההוצאות של יותר מ-40 אחוזים מהמשפחות האמריקניות היו גדולות מההכנסות שלהן. משק הבית הממוצע שקוע בחוב של 18,654 דולרים שאינו כולל משכנתה, והיחס בין חוב והכנסה למשק בית הגיע לרמת שיא והכפיל את עצמו בערך בשני העשורים האחרונים.
אנו עובדים עד כדי טירוף, פשוטו כמשמעו, רק כדי שנוכל לצרוך כל מה שהמכונות שלנו מסוגלות לייצר.
אולם היינו יכולים לעבוד ולהוציא הרבה פחות, ועדיין לחיות בנוחות. בשנת 1991 כמות הסחורות והשירותים שהופקו בכל שעת עבודה היו כפולים מכפי שהיו ב-1948. ב-2006 המספר הזה גדל ב-30 אחוזים נוספים. במילים אחרות, אם כחברה היינו מקבלים החלטה קולקטיבית להסתפק בכמויות שייצרנו ושצרכנו לפני 17 שנים, היינו יכולים לקצץ בשבוע העבודה המקובל של 40 שעות עבודה ולקצרו ל-5.3 שעות עבודה ביום, או ל-2.7 שעות לו היינו מוכנים לחזור לרמות של 1948. כבר ב-1948 היינו המדינה העשירה ביותר בעולם ורוב מדינות העולם לא הצליחו להדביק אותנו אז.
במקום להגשים את חיי החברה העשירים שחזון חברת "קלוגס" הציע לנו, רוששנו את הקהילות האנושיות שלנו באמצעות זן של חומרנות שמותיר אותנו בבידוד יחסי מבני משפחתנו, מחברינו ומשכנינו. פשוט אין לנו זמן בשבילם. בניגוד לסבים של הסבים שלנו שהעבירו את הזמן, אנחנו מבזבזים אותו. מתבונן מהצד עשוי להסיק שאנו לכודים במין קללה משונה, מין מלך מידאס בן זמננו, שמגעו הופך כל דבר למוצר שבנוי סביב שבב.
מובן שלא כולם יכולים לקחת חלק שווה בהילולת הקניות. מיליוני אמריקנים עובדים שעות ארוכות בשכר עוני שעה שרבים אחרים כלל אינם מצליחים למצוא מקומות עבודה. עם זאת, כפי שמפרסמים יודעים היטב, העוני אינו חיסון נגד בשורת הצריכה.
בינתיים, השפעת הבשורה התפשטה הרבה מעבר למדינת מוצאה. רוב הבגדים, מכשירי הווידיאו, הרהיטים, הצעצועים והסחורות האחרות שאמריקנים קונים כיום מיוצרות במדינות מרוחקות, לרוב על ידי אנשים שאינם משתכרים כיאות ועובדים בתנאי סדנאות יזע. את חומרי הגלם למרבית המוצרים הללו משיגים באמצעות הרס יערות או כרייה בשיטת strip mine (פיצוץ פני השטח ושימוש במחפרים) או כל אמצעי הרסני אחר של מיצוי משאבי טבע. כאן בבית, הפעילות העסקית מתמקדת בעיצוב המוצרים הללו, במימון תהליכי הייצור שלהם, בשיווקם ובמנִיית הרווחים.
חזונו של קלוג, למרות האהדה שזכה לה בקרב עובדי החברה, נהנה מתמיכה מועטה בין עמיתיו, בכירי המגזר העסקי. אולם ספרו של דהלברג השפיע מאוד על הסנטור (ומי שעתיד היה להיות שופט בבית המשפט העליון) הוגו בלאק, שבשנת 1933 הציע לחייב על פי חוק שבוע עבודה בן 30 שעות. אף על פי שתחילה נראה היה שרוזוולט תומך בהצעתו של בלאק, לא עבר זמן רב והוא צידד ברוב אנשי העסקים שהתנגדו להצעה. במקום קידום הצעת החוק, רוזוולט יזם סדרת שינויי מדיניות שהובילו לשבוע העבודה המקובל בן 40 שעות המוכר לנו, פחות או יותר, גם כיום.
עד שהצעת החוק של בלאק הגיעה להצבעה בקונגרס, נביאי בשורת הצריכה הספיקו לפתח את הטקטיקות ואת הטכניקות שלהם כבר שני עשורים לפחות, אך ככל ש"השפל הגדול" העמיק, הלך הרוח הציבורי נעשה לא חד-משמעי במקרה הטוב, בכל הנוגע לתפקידם של תאגידי הענק. איגודי עובדים צברו עוד ועוד תמיכה ציבורית ולגיטימיות חוקית וממשל רוזוולט, במסגרת תוכנית ה"ניו דיל" שקידם, החל ליישם רגולציה שלטונית של התעשייה בקנה מידה חסר תקדים. רבים מבעלי התאגידים ראו ב"ניו דיל" איום משמעותי. ג'יימס א. אמרי (James A. Emery), יועץ ראשי באיגוד היצרנים האמריקני (NAM) פרסם "קריאה למאבק" נגד "כבלי הרגולציה חסרת ההיגיון" ונגד "מעמסת המסים השוברת את גבינו" ותיאר את דוקטרינות ה"ניו דיל" כ"יצורים מהחלל החיצון הפולשים אל תוך המחשבה הלאומית שלנו."
בתגובה, אליטת התעשיינים שהייתה מיוצגת על ידי NAM ובה חברת "ג'נרל מוטורס", יצרניות הפלדה הגדולות, "ג'נרל פודס", "דוּפּונט" וחברות אחרות החליטה לקדם מסע תעמולה משלה. תזכיר פנימי שהופץ בקרב חברי איגוד היצרנים קרא "למכור מחדש לאזרח האמריקני הממוצע את היתרונות והרווחים שניתן ליהנות מהם בכלכלה תחרותית." NAM יצאה במסע יחסי ציבור נרחב אותו כינתה "הדרך האמריקנית". כפי שתיאר זאת פרוטוקול אחת מפגישות האיגוד, מטרת מסע התעמולה הייתה לקשור בין "יוזמה חופשית כפי שהיא נתפסת בתודעה הציבורית ובין חופש הדיבור, חופש העיתונות וחופש הדת כחלקים בלתי נפרדים מהדמוקרטיה."
רעיון הצריכה לא היה רק רכיב מרכזי במסע התעמולה; הוא גם עוצב מחדש במונחים פוליטיים. עלון מסע התעמולה שהופץ על ידי סוכנות הפרסום "ג'. וולטר תומפסון" סיפר לקוראיו שבמסגרת "קפיטליזם בבעלות פרטית, ה צרכן, ה אזרח הוא הבוס," וש"הוא לא מוכרח לחכות ליום הבחירות כדי להצביע, או להתכנסות חבר השופטים בבית המשפט כדי למסור את גזר הדין שלו. הצרכן 'מצביע' בכל פעם שהוא קונה פריט מסוים ומעדיף אותו על פני פריט אחר."
לדברי אדוארד ברניז (Edward Bernays), אחד המייסדים של תחום יחסי הציבור ומאדריכלי "הדרך האמריקנית", אפשרויות הבחירה בתאי ההצבעה דומות לאלה שבחנויות הכלבו; בשני המקרים על ההיצע להיות מורכב ממבחר מוגבל של הצעות שנקבעות בקפדנות על ידי מה שברניז כינה "ממשל בלתי נראה" של מומחים ליחסי ציבור ואנשי פרסום שעובדים מטעם מובילי המגזר העסקי. ברניז טען כי ב"חברה דמוקרטית" אנחנו, ועלינו להיות, "נשלטים, כשמוחותינו… מעוצבים, טעמינו מתגבשים ורעיונותינו מוצעים לנו בעיקר על ידי אנשים שלא שמענו עליהם מעולם."
איגוד היצרנים גיבש רשת ארצית של קבוצות פעולה כדי לוודא שהעלון מבית היוצר של סוכנות הפרסום "ג'. וולטר תומפסון" וחומר דומה לו יימצאו בספריות ובתוכניות לימודים בבתי ספר ברחבי המדינה. במסגרת מסע התעמולה גם התפרסמו כתבות מועדפות בעיתונים (לרוב תוך ציטוט אנשי אקדמיה "בלתי תלויים" ששילמו להם מאחורי הקלעים) והופקו כתבי עת פופולאריים וסרטונים שנועדו לילדים ולמבוגרים וזכו לשמות כמו "לבנות אמריקנים טובים יותר", "העסקים של העם האמריקני מוכרים" ו"אמריקה צועדת קדימה".
אולי ההצלחה הגדולה ביותר של יחסי הציבור במסע התעמולה של "הדרך האמריקנית" היה היריד העולמי שנערך בעיר ניו יורק בשנת 1939. מנהל יחסי הציבור של היריד כינה אותו "תוכנית יחסי הציבור הגדולה ביותר בתולדות התעשייה," כזו שתיאבק במה שכינה "תעמולת ה'ניו דיל'". משפט המפתח של היריד היה "בונים את עולם המחר", וזה בהחלט היה פורום שבו תאגידים אמריקנים עיצבו, פשוטו כמשמעו, את העתיד אותו היו נחושים ליצור. המפורסמת מבין התערוכות שהוצגו ביריד הייתה תערוכת Futurama של חברת "ג'נרל מוטורס" שהשתרעה על פני 3,250 מ"ר ובה סיירו המבקרים ב"דמוקרסיטי" – מטרופולין ובה כבישים מהירים רבי-נתיבים שהובילו את אזרחיה מבתיהם באזורי הכפר אל משרותיהם בגורדי השחקים שגדשו את העיר המרכזית הזו.
למרות היקפו ומפגניו המרהיבים, מסע התעמולה ל"דרך האמריקנית" לא עורר תמיכה נלהבת מיידית ונרחבת בתאגידים האמריקנים או בחזון העתיד התאגידי. אולם הוא הניח את התשתית האידיאולוגית לשינויים שהתחוללו לאחר מלחמת העולם השנייה, שינויים שהיו ראשיתה של מה שמקובל עדיין לכנות "החברה שאחרי המלחמה" – post war society.
המלחמה החזירה אנשים לעבודה במספרים שה"ניו דיל" לא התקרבה אליהם מעולם, והתעורר פחד ממשי שהאבטלה תכה שוב עם תום המלחמה. עובדי חברת "קלוגס" עבדו 48 שעות בשבוע בימי המלחמה ומרביתם היו מוכנים לשוב ליום עבודה בן שש שעות ולשבוע עבודה בן 30 שעות. רובם יכלו לעשות זאת למשך זמן מה, אבל ו. ק. קלוג ולואיס בראון העבירו את החברה לידי הנהלה חדשה בשנת 1937.
המנהלים החדשים ראו לנגד עיניהם רק עלויות הכרוכות ביום עבודה בן שש שעות, אך לא את היתרונות הגלומים בו, וכמעט מיד לאחר תום המלחמה פתחו במסע תעמולה שנועד לסכל את המעבר ליום עבודה קצר יותר. ההנהלה הציעה לעובדים מערך מפתה של תמריצים כספיים אם יסכימו לעבור ליום עבודה בן שמונה שעות. אולם בהצבעה שנערכה ב-1946, 77 אחוזים מהגברים ו-87 אחוזים מהנשים הביעו רצון לחזור לשבוע עבודה בן 30 שעות ולא 40. בבחירה הזו הם בחרו גם בירידה דרמתית למדי בהכנסותיהם לעומת רמת ההכנסה הגבוהה מלאכותית שהייתה להם בימי המלחמה.
החברה בתגובה נקטה באסטרטגיית התשה והציעה הסכמים מיוחדים לכל מחלקה שכללו תמיכה משמעותית במי שיבחר לעבוד שמונה שעות ביום, בעיקר לגברים המיומנים ביותר מבין העובדים. בתרבות האמריקנית של אותם ימי פוסט-מלחמה ופוסט-שפל-כלכלי, האסטרטגיה הזו זכתה להצלחה ניכרת. אבל לא כולם שיתפו פעולה. בחברת "קלוגס" היה מספר גדול, אך כזה שהידלדל אט-אט, של אנשים שהניקאט מכנה אותם Mavericks (כינוי לבעלי דעות עצמאיות ולא שמרניות). אותה חבורה התנגדה להנהגת יום עבודה ארוך. הם התקבצו בכמה מחלקות שבהן הצליחו לשמר יום עבודה בן שש שעות עד שהחברה ביטלה אותו אחת ולתמיד בשנת 1985.
ה"מווריקים" דחו את טענות החברה, האיגוד ורבים מעמיתיהם, שלפיהן הכסף הנוסף שיכולים היו להרוויח במשמרת בת שמונה שעות היה שווה את המאמץ. למרות ההבדל העצום במצב הסוציו-אקונומי בין השנים 1930 ו-1980, השפה שבה השתמשו אותם "מווריקים" כדי להסביר את העובדה שהם מעדיפים יום עבודה בן שש שעות הייתה כמעט זהה לזו שהשתמשו בה עובדי "קלוגס" 50 שנים קודם לכן. אישה אחת שהייתה מודאגת משעות העבודה הרבות של בנה אמרה, "אין לו פנאי לחיות, לבקר קרובי משפחה ולבלות במחיצתם, ולעשות דברים אחרים שהוא אוהב מאוד לעשות."
כמה אנשים התייחסו לקשר בין שעות עבודה ארוכות וצרכנות. אדם אחד אמר, "הסתדרתי טוב מאוד, אז לא הייתה כל סיבה שאעבוד יותר זמן מכפי שהייתי מוכרח." הוא הוסיף, "כולם חשבו שהם יתעשרו כשהסכימו לעבוד שמונה שעות ביום לפי תנאי ההסכם שהוצע להם, אבל זה ממש לא שינה משהו בצורה משמעותית… חלקם מיהרו לקנות מכוניות ולא הרוויחו הרבה מהעסקה הזו כי המכוניות גזלו את הכסף שנוסף לשכרם."
ה"מווריקים", מודעים היטב לעובדה שיום עבודה ארוך יותר פירושו פחות משרות, כינו את האנשים שרצו לעבוד במשמרות בנות שמונה שעות בתוספת שעות נוספות "חזירי עבודה". "פיטרו עובדים ב'קלוגס'," אישה אחת ציינה, "שעה שחלק מהעובדים עבדו כמויות אדירות של שעות נוספות – זה פשוט לא הוגן." אחרת ציטטה את ההיסטוריון ארנולד טוינבי (Arnold Toynbee) שאמר, "נחלוק בנטל העבודה או שנדאג למחוסרי העבודה."
תושבי ארה"ב בשנות ה-30 מוכות המיתון, כשלרשותם מה שנראה לנו כיום רמה נמוכה מאוד של מוצרים, בחרו ברצון לעבוד פחות שעות מאותן סיבות שבגללן חלק מילדיהם ונכדיהם עשו זאת בשנות ה-80: לפנות יותר זמן לעצמם ולבני משפחותיהם. יש לנו אפשרות, כחברה, לעשות בחירה דומה גם כיום. אך לא נוכל לעשות זאת כיחידים. ה"מווריקים" בחברת "קלוגס" עמדו על שלהם במשך שנים אל מול לחצי החברה והלחץ החברתי שהופעל עליהם, אך בסופו של דבר, המשק לא אפשר להם לבחור לעבוד פחות ולצרוך פחות. הסיבה לכך פשוטה – הבחירה הזו מנוגדת בבסיסה ליסודות המשק עצמו, לפחות לפי המבנה שלו כיום. הגברים והנשים שהגו את יצירת החברה הצרכנית הבינו שלקחו על עצמם משימה פוליטית, ותנועה פוליטית רבת עוצמה תצטרך לקום ולפעול כדי לשנות את המגמה הנוכחית.
לגרסתו של ברניז ל"חברה דמוקרטית" שבה הכרעות פוליטיות משווקות לצרכנים, יש כיום חסידים רבים. דוגמה לכך היא הערה של אנדרו קארד (Andrew Card), ראש סגל הבית הלבן בתקופת נשיאותו של ג'ורג' ו. בוש. כשנשאל מדוע המתין הממשל כמה חודשים לפני שהציג את טיעוניו בעניין המלחמה נגד עיראק השיב קארד, "לא חושפים לציבור מוצר חדש בחודש אוגוסט." ובשנת 2004, אחד התיאורטיקנים המובילים בארה"ב בתחום התיאוריות המשפטיות, השופט הפדרלי ריצ'רד פוזנר, הכריז כי "דמוקרטיה של נציגים… כרוכה בחלוקה בין שולטים ונשלטים" כשהראשונים הם "המעמד המושל" וכל הנותרים מיישמים צורה של "ריבונות הצרכן" במרחב הפוליטי באמצעות "הכוח לא לקנות מוצר מסוים. בידיהם הכוח לבחור, אך לא הכוח ליצור."
לעתים מופיעות עמדות אנטי-דמוקרטיות בוטות אף יותר במסמכי העבודה של צוותי חשיבה בכירים. דוגמה אחת כזו היא תרומתו של החוקר הבולט בתחום מדעי המדינה מאוני' "הרווארד", סמואל הנטינגטון (Samuel Huntington), לדו"ח "הוועדה המשולשת" בנושא "משבר הדמוקרטיה" משנת 1975. הנטינגטון מזהיר מפני "עודף דמוקרטיה" בהצהירו כי "מערכת פוליטית דמוקרטית מחייבת לרוב מידה מסוימת של אדישות ושל חוסר מעורבות מצדם של חלק מהאזרחים והקבוצות." הנטינגנטון מציין כי "קבוצות משולי החברה, כמו במקרה של השחורים, למשל, נעשות כעת שותפות מלאות במערכת הפוליטית" וכך מציבות "סכנת עומס יתר על המערכת הפוליטית" וחותרות תחת סמכותה.
לפי השקפה אליטיסטית זו, בני האדם בלתי יציבים ובּוּרים מכדי לממש שלטון עצמי. "פשוטי העם", הנתפסים כאמצעי ייצור במקומות עבודתם וכצרכנים בבתיהם, נדרשים למלא את התפקידים שנקבעו להם כדי לשמור על יציבות חברתית. פוזנר, למשל, התבטא בזלזול כלפי הצעה לקיים "יום שיח ושיג לאומי" בטענה שזו "הפחתה קטנה אך לא חסרת חשיבות בכמות העבודה היצרנית." בדברים אלה הוא ממשיך את דרכו האידיאולוגית של אחד ממובילי המגזר העסקי שהזהיר פן מיתון הציווי "עוד עבודה ועבודה טובה יותר" יוליד "רדיקליזם".
כבר בשנת 1835, פועלים ששבתו בבוסטון במאבק למען קיצור יום העבודה הכריזו כי הם זקוקים לזמן הרחק ממקום העבודה כדי להיות אזרחים טובים: "יש לנו זכויות ויש חובות שעלינו למלא כאזרחי ארה"ב וכחברים בחברה האמריקנית." כפי שפועלים אלה הבינו היטב, בכל דמוקרטיה בעלת משמעות דרושים אזרחים ששואבים ממנה כוח ליצור ואז ליצור מחדש את הממשל שלהם, ולא כאלה שמהווים רק מסת מצביעים שנדחקת לשוליים עד שכל שהיא עושה הוא לבחור מתוך היצע שמוגש לה על ידי שליטים "בלתי נראים". אזרחות דורשת מחויבות להקדיש זמן ותשומת לב, מחויבות שלא מתאפשרת כשאנשים עזובים לנפשם במחזוריות מואצת והולכת של עבודה וצריכה.
אנו יכולים לשבור את המחזוריות הזו בכך שנכבה את המכונות שלנו כשהן מסיימות לייצר מספיק ממה שנחוץ לנו. אם נעשה זאת, תהיה לנו הזדמנות ליצור מחדש קהילות בריאות כמו אלה שהחלו לצוץ כש"קלוגס" הנהיגו יום עבודה בן שש שעות, קהילות שבהן רווחה אנושית היא השיקול המכריע ולא מרותן של המכונות ושל בעליהן. אנו יכולים ליצור חברה שבה לאנשים יש זמן לשחק יחד וגם לעבוד יחד, זמן לפעילות פוליטית למען האינטרסים המשותפים להם, וזמן להתווכח בשאלה מה הם אותם אינטרסים. שילוב פורה כזה של מערכות יחסים אנושיות חיוני ליצירת חברות אנושיות בריאות, שבתורן חיוניות לקיומו של כוכב לכת בר-קיימא.
אם אנו רוצים להציל את כדור הארץ עלינו להציל גם את עצמנו מעצמנו. נוכל להתחיל בכך שנחלוק בעבודה וגם בעושר. ייתכן מאוד שנגלה כי יש מספיק משניהם לכולם.
מינימליסטית wannabe 