רשימה אחרונה – פרק 21

בוב דילן, מה את אומרת. תוציאי קצת עצבים עם פוזיטיבלי פורת' סטריט.

איזה כיף היה לשמוע אותו אז. בלופּ. שבועות. כל כך הרבה חופש וזעם היו בדירה הזאת. ואנחנו, לבד. את מבינה איך זה עובד, עכשיו בחיים לא נוכל שוב לשמוע את השיר הזה מבלי לזכור את זה. זה נדבק, כמו זוג אוהבים רצים להתנפל אחד על השני בשדה התעופה, שירים וזכרונות.

איזה דבר. הצרחות עוד מהדהדות בי מאז, עם כל הערפול שאפף את הימים הראשונים כאן, כל הצרידות והמחנק, כל האושר שהיה כל הזמן בתחתית כל הדברים האחרים. טעם הבירה מאז מתגלגל לי על הלשון. יו ג'סט וונט טו בי און ד'ה סייד ד'טס וינינג! איף יור סו הרט, ואי ד'ן דונט יו שואו איט?! דונט יו אנדרסטנד, איטס נוט מיי פרובלם!!

טוב, על זה לא בא לי, איי ווֹנט יוּ זה זיכרון אחר לגמרי. מה לשים עכשיו.

הנה, הנה. אוי, אלוהים, איך השיר הזה מזכיר את יעל. איך היינו שרות לה אותו בהתחלה, זוכרת. איי ג'סט קנט גט אינאף. כל הזמן רק רצינו לגעת. לא יכולנו להוריד ממנה את העיניים ולא יכולנו להוריד ממנה את הידיים. לא שמענו את זה מאז, אני חושבת. וגם את זה לא נוכל לשמוע שוב בחיים בלי לזכור את החרמנות הזאת, את התשוקה, את יעל. וי סליפ אנד סלייד אז וי פול אינלאב אנד איי ג'סט קנט סים טו גט אינאף…

כשעברנו לכאן מהדירה שלנו ושל הדס, לא חשבת על כלום. במשך שבועות שלמים לא חשבת על כלום, אני חושבת שאלה היו השבועות היפים בחיינו. דחפת שם הכל לארגזים שפרקת כאן ואז טמנת הכל בארונות ובמגירות, הזזת ערימות ממקום למקום בלי להסתכל אפילו. לא רצית לראות. המכתבים, התמונות, כל מה שהיה לנו יחד. לא יכולת לסבול את זה. רק עכשיו, כשארזנו, ראית הכל. מההתחלה שלנו עד הסוף. וכל הזמן ניסית למצוא את העיקר, חיכית לראות למה יתחברו הדברים שאנחנו שומרות, מה יישאר מזה בסוף. שמונה ארגזים ומזוודה.

כי כבד, כבד, זה כבד כל הדברים האלה. נכון, מי באמת צריך כל כך הרבה דברים. לא את כל החיים צריך לסחוב על הגב כל הזמן.

בטח, גם זה היה שם. כל הזמן. תכתבי, עוד כישלון. ה-כישלון בה"א הידיעה, כי עם כסף אף פעם לא הסתדרת. מרוב שתמיד היית כישלון כלכלי מזהיר, מרוב שאף פעם לא עשית מאמץ אמיתי להרוויח מלא כסף, תמיד הרגשת שאין לך סיכוי. שתמיד תצטרכי להילחם על מה שמגיע לך ולספור את השקלים שלך. ואני לא יודעת אם זאת הסיבה, אבל זה בכלל לא משנה, בסופו של דבר נהיית אנטי חומרנית במובן הכי פשטני של המילה. זזת לכיוון ההפוך, לא רצית להתעשר, רצית להתענות. נראה לך הרבה יותר מאתגר, ואת הרי מתה על אתגרים. שרק יתנו לך להזיע.

כל הספרים שלנו, היו יותר מחמש מאות, ואת זרקת וזרקת, השארת לנו עשרים. טעות איומה. את יודעת בדיוק למה. את יושבת כאן עם הרגליים על המזוודה הזאת, מסתכלת עליה כל הערב כמו על גלגל הצלה, מתחבאת לַאמת כמו ילדה מעצבנת. שאת זקוקה לספרים. את אישה של מילים יותר מכל דבר אחר. את אישה של מילים בעברית. כל הספרים האלה, חמש מאות ספרים, זאת הנסענוּת שלך, ככה את מטיילת בעולם. יש אנשים שנצבטים מהמחשבה שימותו מבלי לבקר בניו יורק, בפריז, באלסקה. את נעצבת כשאת חושבת שאולי תמותי לפני שתספיקי לקרוא את כל כרכי "הזמן האבוד", את כל הסיפורים של חוליו קורטאסר, את כל היומנים של וירג'יניה וולף. זה העולם שלך, שם את רוצה לטייל.

הספרייה הזו הייתה החלון המשקיף אל הים שלך, הפתח שלך אל החוץ. היית יושבת מולה כמו מתבוננת בנוף. אחרים יושבים מול מפות ומסמנים מסלולים באצבעות, סיציליה, פלרמו, רומא, מרסיי, ברצלונה. את יושבת מול ספרייך ועינייך מדלגות ביניהם בעונג, כאילו בבת אחת נשקף אלייך כל היופי שעוד צפוי לך, כתבים מן המרתף, המצאת הבדידות, מעוף היונה, מהי פילוסופיה, היינריך קוהן התצלום המושלם. זה האופק שלך, את לא מבינה, מה יישאר לנו בלי זה.

מה, מה יהיה לנו שם. סתם חלון, רגיל, נוף אחר, אבל גם אליו תתרגלי, וגם הוא ייראה לך מתישהו אפור וקודר, ושום דבר לא ידבר אלייך בעברית. את תתרגלי מהר, כמו תמיד, לכל דבר, ואז יבוא הרגע הזה, הנורא, כשהכל שגרה, ואת כמעט שומעת את הטריקה. טראח, ובבת אחת הכל מוגף.

אבל זרקת כמעט הכל כי נתקפת מין תשישות, הכמות העצומה הזו לעומתך בספרייה נראתה לך לועגת לך. נדמה היה שאין לנו סיכוי, שלא נספיק, אז זרקת, לא רצית לראות את זה מולנו. לא יכולת לשאת את הממדים האלה, הרגשת נשברת מתחת לכובד המשא. רצית להסתפק בעשרים המובחרים, זה הרבה פחות מאיים. זה ממלא ארגז אחד בקושי, ואת זה יש לנו עוד סיכוי להספיק. אז למה לאסוף את כל הספרים האלה שכבר לא נקרא בחיים, אמרת לי. כי זה יפה, כי זה עושה רושם על האורחים. כל הזמן נפנופים, נפנופים, נפנופים. אמרת שנמאס לך לנפנף.

ומה הנסיעה הזאת אם לא האמא של כל הנפנופים, אה. אירופה, את תהיי באירופה. החיים יהיו יפים. שקר גדול שמסתיר מתחתיו ערימה ענקית של שקרים קטנים, כמו נמלים רוחשות בקן אפל, אבל באירופה. היכן שהכל מתון ומאופק ואלגנטי, היכן שאנשים מנומסים, היכן שהמבנים מרהיבים, היכן שהחיים יפים. אני לא מאמינה שזרקת לנו את הספרים.

היית משוכנעת שאם ניפטר מהכל, אם נתקלף עד הסוף, תצליחי לגעת בבטן האדמה שלנו. רצית לאבד. כמעט ייחלת להיעלם. התקנאת בנוודים שלא צוברים כי אין להם מקום ואין שום טעם. החיים שלהם קלים, חשבת, תרתי משמע.

היו רגעים שנבהלתי, שאמרתי לעצמי שאם נמשיך להצטמצם ככה נתאבד בסוף כי המסקנה האחרונה שהגיוני להגיע אליה אחרי כזאת הצטמצמות זה המוות, לא, כי שום דבר לא הכרחי, אפילו החיים עצמם, אם מפעילים שיקולים קרים, אם בוחנים את התמונה הגדולה. אבל לא, מסתבר שבריחה זאת גם אופציה.

תדליקי עוד סיגריה, בחייך. צודקת, אבל התמכרות זה כבר סיפור אחר, זה גם סוג של הכרח. נו, תדליקי כבר.

תמיד בסוף הגעגוע הזה, נכון, זוחל כמו נחש לכל הדממות ולכל המנוחות ולכל הנשימות העמוקות. כל הזמן אנחנו מתגעגעות.

רשימה אחרונה – פרק 20

בטח שזה קשור. כן, הכל קשור, אבל זה הכי. זה היה הקש האחרון. הקו האדום. הכול התפוצץ לך בפרצוף.

המכתבים האלה, דחייה אחרי דחייה אחרי דחייה, פיצוץ אחרי פיצוץ אחרי פיצוץ, גמרו אותך. לא כי סירבו לפרסם את הספר, אלא בגלל הלא הזה כל הזמן. שוב ושוב ושוב אמרו לך, לא, לא, לא תודה. את לא כזאת מוכשרת, את לא יכולה לעשות מה שאת רוצה כי לא הכל את יודעת לעשות, את לא, את לא סופרת, את לא סיפור הצלחה. את כישלון. וברגע שוויתרת, ברגע שנכנעת, התחלת להרגיש ששום דבר שיש לך לא שווה. הכל נראה לך כוזב, ניסיון להרגיע את עצמך ולהשתכנע שיש יופי, למרות הכישלון המהדהד, שיש טעם.

עכשיו, העניין הוא, שעמוק בפנים הרגשת הקלה גדולה. משהו שבמשך שנים היה קפוץ, השתחרר. כמו אחרי שאבא מת. כמו אחרי שהדס עזבה. משהו נרגע. וידעת בדיוק מה, אבל סירבת להודות משום מה, ולא נתת לי להתווכח. הייתי צריכה לחכות עד שתחטפי התמוטטות עצבים כדי שאוכל להופיע סוף סוף ולהגיד מה שיש לי להגיד. בכלל, את לא כל כך מקשיבה לי. את לא אוהבת את הסיפור שלי. את לא מוכנה להבין שאני האמת, שאת סתם יציאה קלישאית מפרופורציות. אבל בקיצור, הרגשת מרומה, וגם ידעת שזו את שמרמה אותנו וככה שקעת בעצמך ובחוסר הנחת שלך. סירבת בתוקף להרפות מהקלישאה שלך, מהסיפור המשמים שראינו באינספור סדרות טלוויזיה אמריקניות וסרטים משובטים, ועכשיו את מספרת אותו לעצמך כבר שנים. במקום לנטוש את הכיוון שממילא לא מתאים לך ולבחור בכיוון אחר, הולם, החלטת להעצים את הדרמה, ככה כמו שאת אוהבת, לארוז את החיים שלנו באכזריות ולקחת אותנו מכאן.

שלא לדבר על הלילה הזה. צ'יזבטים מסביב למדורה. החיים שלנו עולים באש ואת מספרת סיפורים.

היית משוכנעת שיעל תציל אותך, שאם רק תסתכלי עליה ותראי איך היא עושה את זה, איך היא חיה את החיים שלה בלי הצגות, בלי ניסיון לעשות רושם, בלי לחפש כל הזמן חלומות גדולים להגשים ודברים לנפנף בהם כמו דגלים, חשבת שאם רק תסתכלי על זה ותתרכזי, זה ידבק בך. שתצליחי גם. אני מנסה כבר שנים להראות לך איך עושים את זה, אבל אני לא מספיק טובה. לא, ברצינות, שום מניפולציה, זה בדיוק מה שאת חושבת, שאני לא מספיק טובה. לא מספיק הרפתקנית, לא מספיק נועזת, לא מספיק פרועה, לא מספיק מגניבה. אז התעלמת ממני, אבל לא הפסקת להביט ביעל. מקרוב, בדקדקנות, לא הפסקת לשאול שאלות, אותה, את עצמך, בחנת את הסדר שבו ארגנה את חפציה, התעניינת בתחומי העניין שלה, הקשבת לה כשדיברה כמו שלא הקשבת לאיש מימייך. מה לא עשית כדי לנסות להשתחרר סוף סוף מהצורך הזה להצליח. בכל הכוח ניסית להשתכנע שזה לא הדבר הכי חשוב בעולם, שלא חייבים למדוד את החיים במונחים של כישלון והצלחה ושלא חייבים בכלל למדוד ולכמת כל הזמן. חשבת שתלמדי ממנה לחיות בשקט, להיות זֵן.

ברור, אף אחד לא זן, אבל ככה ניסחת את זה כי הרגשת שאת חייבת קונטרה קיצונית, כי אצלך זה תמיד היה קיצוני לכיוון השני. הכל בפול ווליום כל הזמן, עד הסוף, יסודי, מוחלט כזה. אף פעם לא ידעת לעגל, להחליק, לוותר. והיית משוכנעת שיעל תלמד אותך.

אבל לא הצליח לך. ולא נתת לי לעזור. לא נתת לי לבוא עדיין.

הכל התחיל פתאום להתקלף, כאילו החיים שלנו נעמדו מולנו במערומיהם והעירום שלהם הביך אותך, נראה לך לא יפה. את זוכרת שהפסיכולוגית אמרה לנו פעם שאנחנו צריכות להתקרב לילדה שהיינו ולחבק אותה, שאנחנו צריכות לאהוב אותה. זה היה הדבר הראשון שנזכרתי בו כשיעל הלכה. בפעם הראשונה אחרי עשר שנים היינו שוב לבד, וזה היה הדבר הראשון שנזכרתי בו. הרגשתי שאת אישה מרה שאני לא רוצה לחבק. נראית לי מעצבנת, עקשנית, ספקנית, שקרנית. לא מאמינה לאף אחד, לשום דבר. מי רוצה לחבק אישה כזאת.

היא הלכה כי אמרת לה ללכת, למה את חושבת שהיא הלכה. למה, את היית נשארת. לא השארת לה ברירה, אבל את יודעת בדיוק כמוה, זה היה סתם. הרסת את זה, סתם. שום סיבה טובה באמת לא הייתה לפרידה הזו.

אל תסתכלי עליי ככה, את רוצה, תתקשרי, לא מאוחר מדי. נו. נו כבר. יא אללה שלך.

טוב, אני חייבת לשים מוזיקה. ידעתי מה אני עושה כשפתחנו את הארגז של הדיסקים. מה שלום חנוך, שנשב פה עכשיו מהורהרות כמו בסרטים שאת אוהבת ונקשיב לאדם בתוך עצמו הוא גר. אין מצב. איך שנים חשבת שהוא שר מכה, זוכרת. לפעמים פותח דלת לקבל מכה. איך יעל צחקה כששמעה אותך שרה את זה, חשבה שזאת בדיחה.

סיפור לשמוע מוזיקה עכשיו, כל שיר מזכיר לנו מישהי אחרת. מה את צוחקת. אין דבר יותר מזכיר ממוזיקה וריחות, נכון. בכל פעם שעוברת לידנו מישהי עם הבושם של הדס או עם הדאודורנט של יעל בא לי להתחבק איתה רק כדי להסניף. זה מכביד לפעמים, כל הזיכרונות, אולי בגלל זה תאוות המחיקה הזאת שלך. אין לך כוח להמשיך לסחוב. אולי בגלל זה ארזת ככה, בלי רחמים, עוברת מחדר לחדר, בצעדים גסים ורחבים, עם ארגז ועם שקית אשפה, ומוחקת. ימים שלמים, עד אמצעי הלילות. זה היה איום ונורא. לי, בסדר, לי זה היה איום ונורא.

אוי, אלוהים, תראי מה יש פה. זה היה הדיסק של האוטו, שירי הנסיעות שלנו. שנות השמונים, מחסן הזיכרונות הכי צפוף שלך. השירים הדבילים האלה היו גורמים לך לבכות לפעמים, משחקים לך בכפתורי הגעגוע והנוסטלגיה כמו איש סאונד מעל הקונסולה הענקית שלו באולפן.

וויאז' וויאז', זוכרת. איך בכית בפעם הראשונה כשהקשבת למילים והבנת אותן. פתאום זה היה אחר, חרב לזיכרון שלך את הצורה. הנחית עלייך ייאוש בעדינות, אבל בבת אחת, כמו התפוצצות בועה. משהו זז, כמו הרעם העמום והתזוזה הקלה בבטן האדמה כשמתחילה רעידה. הרגשת את נבואת הזעם וידעת מיד שהיא נכונה. נבהלת. ואז הקשבת לו עוד פעם ועוד פעם כדי להירגע.

nehttps://www.youtube.com/watch?v=T7YJoGXs2i8

מעל ערי הבירה, מחשבות קטלניות, מבט אל האוקיינוס. לנסוע, לנסוע, ולא לשוב לעולם. הקשבת ובכית. כל הנסיעות על קו החוף, כל השבתות, כל הים הזה, כל הכשהיינו-ילדות. הקשבת ובכית שוב, ושוב ושוב, אולי עשר פעמים. אולי יותר. עד שכל הבכי נגמר לך, עד שרוקנת אותו מהכול, את השיר הזה.

רשימה אחרונה – פרק 19

תגידי, מה, ככה את כותבת. כל הבלבול מוח הזה, זה הסיפור שלך. ספרות פסיכולוגיסטית זה לא קצת פאסה.

ואחר כך מה תעשי עם זה. סתם כותבת. מה את אומרת. ולא מעסיקות אותך מחשבות על מה יהיה עם זה, מה יצא מזה, את לא מדמיינת את הכריכה. לא מאמינה לך. כי אני מכירה אותך, הרי זאת המחלה שלך. את לא מתחילה שום דבר בלי תכנית.

הכי פחדת שנהיה פתטיות, נכון, אלה שכותבות וכותבות ואף אחד לא קורא, וכלום לא קורה.

פחדת שנהיה אבא.

איך שהתחלת להרגיש שזה הכיוון התחיל הייאוש. התחלת לארוז, להסתכל על כל דבר בחיים שלנו ולשאול, צריך או לא צריך. ארגנת את מכירת החיסול שלפני הסגירה כאילו החיים שלנו הם עסק שפשט את הרגל, כי נשארת בלי תכנית. כי הכל אצלך רשימות ומטלות. דברים שכבר עשית ודברים שעוד צריך לעשות, ככה את מחלקת את החיים שלנו. טיפת שקט אין איתך, כלום אי אפשר לעשות סתם, כי מתחשק, בשביל הכיף. אז אל תספרי לי עכשיו שאת כותבת את זה סתם כי בא לך. אין אצלך סתם.

תמיד הייתה לך תכנית. תמיד היה משהו שרצית, תמיד סימנת איזו מטרה, היה לנו אופק. ופתאום כלום. אל תזלזלי במשבר הזה, זה שברון לב נורא. ועוד לא התחלת אפילו להתאושש מזה, בקושי הבנת מה קרה. לא קל להתעשת אחרי שחצי חיים בונים משהו ואז הוא מתמוטט וקורס רגע לפני הסיום. כל מה שאת רואה סביבך כבר חודשים נראה לך כמו ענני אבק ועיי החרבות שלך. את עומדת באמצע ההרס הזה ובקושי מצליחה לנשום מרוב שהגרון שלנו מלא בחול. אין לך מושג מה יהיה איתנו, אין לך מושג מה את רוצה, את לא יודעת לאן ללכת מכאן ובחיים לא הרגשת כל כך אבודה.

ממה את רוצה להתחיל.

אבא תמיד היה הפחד הגדול שלך. ככל שהשנים עברו אחרי שהוא מת הבנת ביתר שאת את תחושת ההחמצה שלו. זה כאילו הוא כאן עכשיו, לא את. ההרגשה הזאת של חיים שלמים שהתפספסו, זה לא שלך. זה שלו. את דווקא עושה את ההיפך, נוטשת כל מיני אשליות לטובת האופי האמיתי שלך, מוותרת בקלות על מה שלא נועד לך. נכון, יש בזה משהו, זו לא את, זו אני. זו אני שמתפכחת, ואת מתעקשת לא לעשות את זה איתי. את מתעקשת לעשות מזה משבר קיומי, להרגיש שפספסת את חייך, לחיות את הדרמה של אבא ולצאת ממנה בחיים. לנסוע מכאן במקום למות. קשה לך להשלים עם מי שאנחנו. אני לא ממש יודעת למה.

הסיפור של אבא היה סיפור פשוט. הוא רצה להצליח והיה מוכן לשלם מחירים, אבל הוא לא היה לבד, היו לו אישה ושני ילדים, והיו דברים שהיא סירבה בכל תוקף לתת לו להקריב. כסף, נו, בטח כסף, הרי רק על כסף דיברו אצלנו בבית. אין יותר זעיר בורגנות מהמקום שגדלנו בו, את הרי כבר יודעת את זה. כשאבא ואמא התחתנו סבא "סידר" אותם, ככה אומרים בבורגנית, דאג שהבת שלו ובעלה יהיו מסודרים. וכל השנים אבא הרגיש שהוא חי על חשבון מישהו אחר. לא היה לו דבר חשוב יותר מלהוכיח שגם לבד הוא מסוגל להסתדר. אבל הוא לא הצליח וזה גמר אותו. ואת משוכנעת שזה גם מה שסִרטן אותו.

הבן אדם עישן כמעט שלוש חפיסות סיגריות ביום ולא העז לעשות שום פעילות גופנית כי הוא היה מהזן הישן של הגברים, אלה שחושבים שאם אתה מוטרד לשנייה מהבריאות שלך אתה קוקסינל. היה מוזנח ועקשן עם תורשה דפוקה שירש מאבא שעישן גם הוא כמו ארובה ומת מזה בגיל 45, בדיוק כמו הבן שלו, תכתבי, תכתבי, אבל לך זה לא מספיק, אמנם יש בזה היגיון בריא, אבל אין בזה צדק פואטי אז את מעדיפה לקנות את הקשקוש הפסיכוסומטי הזה, כאילו בריאות זה לא עניין של מזל, כאילו כל החיים המזוהמים והמעובדים והפלסטיקיים והחסרי מנוחה האלה שלנו הם לא סיבה מספיק טובה למחלה. כאילו באמת הוגן להאמין שכל המחלות האלה, כל הסרטנים האלה ומחלות הלב, זה עניין של נסיבות, שאנשים שרע להם, שהחיים שלהם קשים להם מדי, שהפספוס צורב להם כל הזמן, הגוף שלהם חוטף מחלה. אז כבר שנים את פוחדת להסתרטן ולמות מרוב תחושת החמצה.

תפסיקי כבר לחפש כל הזמן את כוונת המשורר כמו ילדה קטנה בשיעור ספרות. אין משורר ואין כוונה, את לא מבינה.

מה את עושה. להקריא מה. עכשיו את מביימת את כל הסיפור הזה, את רואה, עוד פעם הפוטושופ הזה שלך. בסדר, בסדר, איפה. סוף החלק השלישי… הנה.

"כתבת את שיריך כדי לנסות לעשות רושם ועכשיו אתה מנסה להרשים כשאתה קורע אותם. זה דרמתי מדי, מיותר, לא נחוץ, אתה מייחס להם חשיבות יותר ממה שיש בהם. באותה מידה יכולת לפרסם אותם בספר, אפילו לזכות בקצת מוניטין; העולם היה נראה אותו דבר. עוד תלמד להתייאש יותר בשקט, יותר צנוע, בדממה. כהלכה."

טוב, עכשיו תכתבי שלא משנה מה הנסיבות, כשעוזבים מקבלים פרספקטיבה, זה כן. תכתבי שפרספקטיבה זה דבר נדיר מאוד. תכתבי שבדרך כלל צריך אסונות, אבל נסיעות הן אלטרנטיבה לא רעה.

הנה, רואים מכאן עכשיו את כל השתלשלות הייאוש הזה שלך בתוך המשפחה שלנו, מההתחלה. מהסבים והסבתות עד עכשיו. כמו תינוק הוא נולד וגדל איתנו, הייאוש הזה, ורק עכשיו, לקראת הנסיעה, בימים האחרונים, אני רואה אותו. הכל מתחבר לי.

לְמה את הכי מתגעגעת בזמן האחרון. לסבא ולסבתא, נכון. געגוע כזה שלא מרפה, פועם כל הזמן ברקע, כמו לב, ולפעמים את שמה לב פתאום, מרגישה איך לכמה רגעים חיית לפי הקצב שלו. את מתגעגעת לדירה הקטנה שלהם בגבעתיים, באמצע כצנלסון, עם רעש האוטובוסים והירקן בכניסה לבניין, ועם הצניעות שהייתה שם. את מתגעגעת לזה, זה חסר לך. את מנסה לשחזר את זה אבל לא מצליחה כי אין לך סיכוי, כי כל העולם השתנה והוא לא מאפשר את זה יותר, זה לא מתאים לאתיקה שלו, צניעות. הוא לועג לזה, מסכל את זה, עושה ממך צחוק. ואנחנו גם שייכות לדור שחונך להאמין שמגיע לו הכול. זה האסון שלנו. כי נגיד שזה נכון, השטות הזאת, נגיד שמגיע לנו, מי רוצה את זה. מי צריך כל כך הרבה.

הצניעות התחלפה בתאוות החדש בתוך תרבות השפע, ובתוך כל זה הלכת לאיבוד מרוב הרבה עד שהתייאשת. כמה אפשר לאכול כשלא רעבים. בסוף נחנקים, או מקיאים. כל הזמן הכל עודף. את כותבת איזה קשקוש בגוגל ומקבלת מאות אלפי תוצאות, לכי תמצאי עכשיו מה שהתכוונת אליו בתוך כל האשפה הזאת. ואלה נהיו החיים שלך, ככה כבר שנים, ממיינת אשפה ומחכה למצוא את הלב, את החרצן, את מה שאת מתכוונת אליו. אבל העולם הזה ניצח אותך, הצליח להסיח את דעתך מהעיקר. הפך את החיים שלך לחיטוט בזבל. הבהיל אותך והנה את בורחת.

איך אני זוכרת את הרהיטים שהיו בדירה שלהם, כל החיים עברו עליהם עם אותם רהיטים. שום דבר לא היה חד-פעמי, כמעט הכל היה לתמיד. רק לחשוב על זה מרגיע אותך.

מה לאט לאט, יקירתי, אין עוד הרבה זמן, אמרתי לך כבר מזמן, כשרק צץ לך בראש הרעיון הזה, שאני לא יודעת אם כדאי לעשות את זה דווקא הלילה, שנייה לפני הטיסה. אבל התעקשת.

למה התעקשת באמת. באמת, שאת תתחרטי. נחמד לשמוע, אבל את רצינית. באמת חשבת שיש סיכוי שתתחרטי. את הרי לא מתחרטת אף פעם. טוב, את אף פעם לא לגמרי משוכנעת, אמביוולנטית כל הזמן בגלל רגשי הנחיתות הדפוקים האלה, בטוחה תמיד שרוב הסיכויים שאת טועה, אבל דווקא הפעם היה לך ברור. ולא כי זה נכון, פשוט כי את לא יכולה אחרת.

את היסטרית, את במנוסה. את מרגישה שאת לא מסוגלת להישאר פה עוד דקה. אם יודיעו בבן-גוריון שהטיסה מתעכבת את משוכנעת שתוציאי אותנו מדעתנו באופן סופי. בחיים שלנו לא רצית משהו כמו שאת רוצה עכשיו להסתלק מכאן. ובגלל זה יש לי כאן חתיכת אתגר, אני יודעת, אבל אני אומרת לך, אל תעשי לי את הפרצוף המתנשא הזה, אני מכירה אותו, לא עושה עליי רושם, תקשיבי – אנחנו לא נוסעות לשום מקום, את מבינה. זה הדבר היחיד שישגע אותך באמת.

תפסיקי כבר לנסות להיות מי שאנחנו לא.

בסדר, תעשי מה שאת רוצה, תנסי מה שמתחשק לך, אבל תהיי מספיק בוגרת וכנה ותכירי בגבולות שלך. לא, זה לא נקרא לפרוץ את הגבולות של עצמך, את סתם מנסה להיות מישהי אחרת. אנחנו זקוקות לאחיזה, אנחנו לא בנויות להרפתקאות. ואת יודעת את זה. יש פה כמה יתדות שנעוצים היטב באדמה שלנו ואת מזלזלת בהם, אבל אני אומרת לך, אם תשחררי אותם, אם תרפי מהכל ותעיפי אותנו מכאן, אנחנו נלך לאיבוד בחלל. נישאב לתוך החור השחור של החיים שלנו.

אני לא יודעת למה, באמת, אבל את לא כל כך אוהבת אותנו. את מאוכזבת מאיתנו. והגיע הזמן שתכניסי לך כבר לראש – אַת מי שאַת. נקודה.

רשימה אחרונה – פרק 18

אני פותחת. ככה, כי בא לי לראות אותה.

די. די כבר, זה לא עובד נו, זה אף פעם לא עבד. המחיקה הזאת שלך. איך שמשהו נגמר את רצה לטשטש עקבות, כאילו זה ימחק לנו את הכאב מהמאדרבורד. לא יודעת לחיות עם זכרונות.

איך אני מתגעגעת. ליופי הזה במרחק נגיעה, לקרבה. לניחותא שהייתה איתה.

לענווה הזאת, שלא נופלת בפח האמריקאי, לא קונה את האגו-טריפ-להמונים הזה.

בכל פעם שאת מרגישה את העלבון הצורב הזה כאילו נותרת מאחור וחייך ברחו לך, זה מהדהד בך, המשפט שהיא לחשה לנו פעם כשאמרת שאת רואה את זה בכל פינה, בכל אחד, את האכזבה שכאילו באה עם הגיל, את ההתפשרות, את חוסר שביעות הרצון. אנשים חייבים להפסיק לעוף על עצמם, היא אמרה אז, וראית לה בעיניים את האמת הפשוטה. וזה שקע בך כמו שברי ספינה טרופה, הפריח ענן קטן של חול בקרקעית, התמקם שם, וקפא. רובנו לא מקוריים כל כך, לא נועדנו לגדולות, לא ניזכר זמן רב אחרי מותנו, לא נטביע שום חותם. כל כך אדולסנטי מצדי להיעלב מזה, אמרת לעצמך והטית אותנו לכיוונה, להישען עליה במין שקט ותרני, כשנכנעת סוף סוף לרוח הנעימה שלה. זו שנישבה בך בכל פעם שהבנת שהיא אוהבת אותך ככה, לא כי אולי את מסוגלת ליותר. היא אהבה את החיים שהיו לנו יחד, לא את הפוטנציאל שלהם. זה הרפה בך את הנפש הקפוצה. ובכל פעם שהשענת אותנו עליה ככה באה הרוח שלה ונענעה את שברי הספינה, הזכירה לך, אבל בעדינות, בחמלה.

איך אהבת את זה שהבטנו ערב אחד בשידה באור מנורת הקריאה ואמרת לה, אלוהים אדירים, כמה אבק, והיא מיד הושיטה יד לכבות את האור. ואז החזירה אותה ללטף את הירך שלנו. הכל בשלווה, בלי שמץ שיתוף פעולה עם הבהלה שלך. תמיד היא ידעה להשקיט אותך, להדוף אותך מהאמצע המבעבע להיכן שניתן לראות את התמונה הגדולה, היכן שהפרופורציות מצננות את האובססיות שלך. זה לא ייתכן, שתיבהלי מאבק, אמרה לך וחייכה את שארית המשפט, הרי דוק של אבק זה דבר בלתי נמנע.

יעל יודעת לחיות בכיף, כיף באמת. לא כזה שנראה טוב בפייסבוק, שנשמע מלהיב כשיוצאים לשתות עם חברים ומספרים להם, שעושה רושם, שמגניב. זה לא מעניין אותה, המשחק הזה. היא משחקת משחק יותר מורכב, אמיתי – החיים, לא מה שהם היו יכולים להיות.

ובדיוק בגלל זה התאהבנו בה, כי יש בזה יופי שכובש אותנו. בשל, אנושי, חם, וכל כך נשי.

בדיוק ההיפך מהדס, מוכרת החלומות שלך. תמיד ניסינו איתה איזה חלום רומנטי ואסתטי שרץ לה בראש ושגם אנחנו אימצנו, כמו סרט במצלמת סופר-אייט, שרוט וחורק מרוב יושן ונוסטלגיה. חלמנו איתה. לא חיינו באמת אפילו לרגע. רק שקענו עוד ועוד בתכנונים, של חופשות, של העתיד, של הבית שנקנה, של הארוחה הבאה שנבשל, שקענו בתכנונים כדי להיאחז בציפייה. ישבנו יחד, קבורות במנהרה החשוכה ההיא, ופינטזנו אור במקום לקום על הרגליים, לגשת אל הפתח ולצאת אליו. זה כל מה שעשינו יחד. שנים.

תכתבי, תכתבי את זה. אין לי מושג, לא יודעת איך כותבים צרחה.

לא זרקת את המכתב האחרון שלה, נכון.

רגע, תכתבי, תכתבי את הדבר הזה, את המחלה שלך, את הארגזים המסודרים האלה, כמו באיזה ארכיון לאומי. אמא מגיעה מחר, הכנת לה כסף לַמובילים, ובמעטפה נפרדת המפתח לבעל הבית, ובעוד מעטפה צילום של הדרכון שלך. את אישה חולה. מתכננת, מתייקת, מתעקשת להשליט סדר. אבל תמיד ברגע האמת בקצה כל הסידורים האלה את נתקעת. תמיד אנחנו שם, בכניסה לחיים.

הנה, "אלבומים וניירת", כאן דחפנו את זה. דווקא את זה התעקשת לא לזרוק, אז אִרכּבנו, חשבת שיהיה לזה אותו אפקט. אבל הנה, זה בדיוק ההבדל. תכתבי שאנחנו קוראות את זה עכשיו שוב, בפעם הראשונה אחרי שלוש שנים.

אהבת את זה, את זוכרת, להתכתב איתה. התמכרת לרומנטיקה הזולה והשחוקה הזאת ועכשיו היא רחוקה וזרה וכל מה שנשאר ממנה זה החלום שדיגמנת כמו בובת תצוגה.

ניסיתי כל הזמן להגיד לך שהיא נסחבת איתנו כמו ילד על סקייטבורד שתופס לך את הפגוש. היא רצתה תנועה שתסחב אותה כי לא היה לה כוח להסחיב את עצמה, וזה החמיא לך נורא, להסחיב אישה אחרת. איך הסתבכתן ברמאויות, את בשלה והיא בשלך, זה איום ונורא. מכאן, מעבר לכל הזמן שעבר, זה נראה גרוטסקי ממש.

למה את חושבת שהכל התחיל להתפורר כשכתב היד שלנו התחיל לחזור מכל המו"לים? אל תעשי לה הנחות עכשיו, תודי, היא הייתה מאוכזבת. היא ראתה את הנסיעה שלנו דועכת, ועזבה. הלכה לחפש לה מנוע אחר.

בכל הפעמים האלה שצרחתי לך באוזן שבואי נלך כבר, שרע לנו, שהיא חושבת רק על עצמה, לא רואה אותנו, את היית מתיישבת וכותבת מכתבים. זה כנראה לא ישתנה בנו בחיים. זה, המחשבה הזאת, שהכול אפשר לפתור במילים. הנה, אפילו עכשיו. הלילה הכי בודד בחיים שלנו ותראי אותך, רושמת אותו.

רע לי רע לי מה נעשה מה נעשה מה יהיה. היית כותבת את זה שוב ושוב, בעשרות ניסוחים נרדפים.

לא היה לך אומץ לעזוב, לעמוד מולה ולהגיד, די, תסחבי את עצמך בעצמך, אני הולכת. וללכת. תמיד סתמת לי את הפה, דחפת אותי לפינה, הדבקת את הגב שלי לקיר עם השאלות האלה שלך, מה נעשה אז, עוד פעם לבד, להזכיר לך, שכחת. שכחת כבר איזה סיוט זה היה.

אז נשארנו.

שם נשארנו, עד שבעטו בך. ועכשיו את עוזבת, מאוהבת. למה הכול הפוך אצלך תמיד.

מי ילך אחרייך ככה, כמו יעל, ישלח ידיים, יכבה לך את כל האורות מעל לאבק. מי, תגידי לי. אפילו לי כבר נמאס.

רשימה אחרונה – פרק 17

את חולמת על ריק.

ועוד איך. מראה לי בדמיוננו שטח הפקר שומם של נונשלנט ושל שיכחה, ומספרת לי שלשם צריך לנסוע.

למה? אבל למה את חושבת שאי אפשר לשמור גם את הישן? כמעט שנה שאת לא עושה שום דבר חוץ מלפנות מקום, כאילו החיים הם תחלופה בלתי פוסקת, כאילו לא יהיה לנו שום דבר חדש אם לא תקפידי לקזז אותו עם הישן שהיה לפניו. ואני כבר לא מדברת על המחשבה האינפנטילית שזה אפשרי בכלל, להתחיל מחדש. כי זה לא מציאותי, מעצבנת אחת, אין לזה שום קשר לטבע האנושי. אנחנו כבר בת יותר משלושים, את תל ארכיאולוגי מלא שכבות ואין התחלה חדשה. אפשר להוסיף, אפשר להבריש את החולות, אבל מה זה המחיקה ההיסטרית הזאת, את נורמלית, תגידי לי. לרוקן לנו ככה את החיים, לשבת איתי פה בין ארגזי שאריות, ולספר לי שככה אנחנו מזדקקות, שככה אנחנו מדייקות, שככה ייפסק הבלבול הזה. את לא מצליחה להבחין, מרוב יאוש ומצוקה, בין הדברים שצריך והדברים שאפשר להעיף לפח, אז את זורקת הכל. את זורקת לי הכל לפח.

יעל. את יעל את זורקת לנו לפח. ולזה אין לך שום תירוץ, אפילו לא הסבר. סתם, כי את אובדת עצות ומתה מפחד.

איפה הנייד, יש לי איזו הרגשה. לא יודעת, הרגשה.

כלום, אה. חשק, זה היה חשק. תקווה. אני מתה לשמוע ממנה.

כי יעל אמיתית. אפילו את, הבוגדת שאת, היית אמיתית איתה. מהשנייה הראשונה. ראית לה בעיניים את הכנות הנינוחה והתאהבת באנושיות הצרופה שלה, הפגומה בלי בושה. הצוחקת בקלות, המושכת כתף הזאת, לא שוקעת עמוק מדי. כל כך לא רומנטי. להתאהב באנשים בוגרים זה לא רומנטי בעינייך, תודי, תינוקת, רומנטי זה סיפור אהבה של שתי פסיכיות, נכון, של נשים תלושות, אבודות, נאחזות אחת בשנייה להציל ולהינצל, כל הקשקוש הזה. ככה אנחנו והדס התחלנו. שתי אבודות והוזות, כשהכרנו אותה בתיכון, ילדות דהויות מרוב סרטים אמריקאיים, ואהבנו עצובים כמונו, זה קסם לנו אז.

היא הייתה מדברת המון על התאבדות, זוכרת. זה נורא, הקיטש המורבידי הזה, השם שהיא נתנה לחלום הבריחה שלה לפני ששינתה אותו ל"לנסוע מכאן", אבל אז היה בזה קסם, בעצב הזה התהומי, זה היה כובש. הזדהינו איתה. והיה משהו משותף עמוק נורא.

קשה להסביר. משהו בילדותיות שלנו, בנאיביות, בבדידות, כמו ביצורים שמיימיים, זוכרת את הסצנות הכי יפות בסרט הזה, כשהן היו מתהלכות בתוך הפנטזיות שלהן והייתה תחושה שהדמיון שלהן משותף. ככה, ככה הרגשנו אז עם הדס. פנטזנו איתה בשתיקות ובמבטים את אותו עולם, את אותם חיים. נקשרנו היטב, היה בינינו משהו שלא מניח לי מאז. מודה, מה את רוצה, אני לא כמוך, לא ממהרת להשליך לפח. לא עובר יום שאני לא זוכרת אותה, משוחחת איתה בפנים, בלחש, אני מודה, אף פעם לא הכחשתי. הרי אמרתי לך כבר בהתחלה, בשנייה שהבנתי שזה נגמר, שפרידות זה נורא. נשענו עליה בחיבוק ההוא האחרון, שעד היום אני לא יודעת מה היה בו יותר, כאב או זעם, וידענו שלא ניגע בה ככה שוב לעולם. זה הרגיש משוגע איך שהיא הופרשה פתאום החוצה בבת אחת, נהייתה אישה זרה. הדבר הכי מוזר בעולם. להיפרד.

אבל אחרי כמה חודשים עם יעל פתאום קלטתי שגם איתה אנחנו ככה. יחד. מין התכפלות כזו, כאילו הצמחנו עוד מערכת שלמה של עצבים שחשים דברים חדשים, הדברים של יעל.

הדס אמנם הייתה הראשונה, איתה גילינו את זה, אבל זה נשאר לנו גם אחרי שהיא הלכה, הכישרון הזה לאינטימיות. כי זו לא היא. זה לא מה שהיה לנו איתה, זה אנחנו.

נכון. לא יודעת, הם פשוט שוכנים בנו יחד, תאוות האינטימיות הזאת לצד הפחד.

בגלל אמא, את יודעת. בגלל הפחד שצרב אותה כמו ברזל מלובן משאיר סימן כשאבא נתקף בהרפתקנות ההיא וסיכן כל מה שהיה להם. הפחד הגדול שתאבד הכל. היא העבירה בהסכמתו את כל רכושם הדל שיהיה רשום על שמה למקרה שיום אחד יגיעו מעקלים לגבות ממנו חובות. היא כל כך פחדה מזה, ואמרה לנו תמיד מאז שחשוב שנעמוד על הרגליים, שיהיה לנו משהו משלנו לנחות בו גם אם כל החיבורים שנעשה עם אחרים יתפרקו. זה כל כך חשוב, הייתה אומרת כל הזמן, מפמפמת את זה לעורקי ההתבגרות שלנו כמו באינפוזיה, שתמיד תהיי עצמאית. שלא תהיי תלויה באיש. ותמיד זכרת את המילים האלה, את הפחד הנורא שלה ששכן כמו ריח בכל חדרי הבית שגדלנו בו, הפחד הזה לאבד הכל.

אחרי שנים, בדירות אחרות, המשכת להריח את הפחד הזה בין הקירות. היית מתבוננת מדי פעם בכל מה שצברנו עם הדס וממיינת, זה שלה, זה שלי. את זה אני אקח כשניפרד, את זה היא. חשבת אז שמרוב חרדה לקיומך העצמאי את לא מסוגלת לטשטש מחיצות בינך ובין אחרים, אבל עכשיו את כבר יודעת, נכון, את יודעת שזה לא היה זה, זו הייתה היא. לא רצינו מעולם לטשטש את המחיצות בינינו ובינה. זה אף פעם לא היה הדבר הכי טבעי בעולם, לחיות איתה.

ומשהו קרה לנו אחרי שהיא עזבה, אחרי שהתפרקה עלינו כל תפאורת ההצגה. הייתה מין התבגרות מואצת. היה נדמה שמי שהיינו איתה נשארה הרחק הרחק מאחור, מנופפת לעברנו בשמשה האחורית. זה היה יפה, זה היה מרגש, אבל פעם. זה התחיל להרגיש ישן, לא מכאן. וכל היזכרות בה מאז היא לא מרוב געגוע, רק מתוך הרגל, שלא יהיו לך טעויות. נשברת לנו צלחת בכיור כשאנחנו מדיחות את הכלים ואת שומעת אותה נאנחת בבוז, רוטנת על השלומיאליות שלנו. אנחנו קמות לחפש במילון מילה שאנחנו לא מכירות ואת מרגישה בגב את העיניים שלה מתמלאות הערכה כי אנחנו סקרניות וכל הזמן מנסות ללמוד משהו. אנחנו מתגלגלות על האופניים ביום שמש של עונת מעבר והעצים והרוח והאור מצחצח את הירקון, הכל חם ומנשב ויפה, ואת זוכרת אותה, כי על זה היא חלמה כל הזמן, על רגעים כאלה. את מרגישה אותה עדיין בגוף שלנו כמו איבר כרות, כמו כאב רפאים. אבל אין בך געגוע. מדי פעם את עוד שואלת אותי, אולי נשלח משהו, אולי בכל זאת. כמה מילים, תמונה, אולי נתעניין בשלומה, אבל אני לא מניחה לך להיסחף לדרמה הנוסטלגית הזאת. אני יודעת שזה לראות רוחות. זה לדבר עם מתים.

זה כן, זה בדיוק זה. הכל נשבר, וזה מת. באופן טבעי, לא בכוח כמו שאת הורגת אותי, היא מתה בנו. שום דבר לא חי בזכרונות שלנו ממנה, רק עומד במקום, דוהה, מעלה אבק.

היא הייתה מזמן.

בגיל שלושים וארבע נשים כמו יעל כובשות אותנו. נראות בעינינו חזקות, נבונות. כמו בַספר של דֶבּלין, "העיקר באדם הן העיניים והרגליים. צריך לדעת לראות את העולם, וללכת אליו."

מה החוכמה לפחד ולהתחבא ולפנטז ולחכות ולחכות שיקרה משהו טוב. מי רוצה לחזור לשם. לא אהבתי אותנו ככה. אהבתי אותנו עם יעל, שרואה את חייה והולכת לקראתם, מבינה שאין שום דבר גדול מזה, ושצריך פשוט ללכת אל זה כל הזמן, לחיות את זה כבר, לא לחכות שזה יגיע. אני חושבת שזה נהדר, לחשוב ככה.

וגם את. אין לך מושג עד כמה זה יחסר לך. הדבר המחיה הזה שהתאהבנו בו מהשנייה הראשונה.

מה זה היה. הנייד. כלום.