קפיטליזם סימן שאלה

בשׂורת הצריכה

במסגרת חיפושיי במרחבי הרשת אחר חומר קריאה על מיתוס ה"צמיחה" נתקלתי במאמר של פעיל חברתי בשם ג'פרי קפלן (Jeffrey Kaplan). המאמר סוקר שינויים בענף התעשייה בארה"ב בשלהי שנות ה-20 של המאה הקודמת, ומראה כיצד הביאו לעולם את "בשורת הצריכה". תעשיינים ויצרנים ששלטו אז בכלכלה העולמית ניסחו מחדש את מניפסט התעשייה האמריקנית, וקיבעו תפיסות והרגלים שממשיכים לעצב את שוק העבודה ואת חיי היומיום של רובנו עד היום.

לצד המניפסט הזה מתאר קפלן אפשרות אחרת שהייתה לנו כשתהליך הייצור שוכלל באמצעות מכונות, אפשרות שכחברה בחרנו לוותר עליה – לעבוד פחות, להסתפק בפחות, ליהנות משפע גדול יותר של פנאי, ולכונן חברה שבה מרבית האוכלוסייה פנויה לפעילות משפחתית, קהילתית, פוליטית, תרבותית ויצירתית, במקום לכלות כמעט את כל זמנה בעבודה ובצריכה.

לקראת סיום המאמר, שפורסם לפני כארבע שנים, מצוטטות כמה אמירות אנטי-דמוקרטיות מפי בכירים בממשל ובאקדמיה בארה"ב ומתחדדת הסכנה המאיימת על חברה שמגדירה עצמה כחברה של צרכנים, חברה שניתן לכנות "חברת בּחְרָנים", שבה מקובלת התפיסה המקטינה, המחלישה והדכאנית שלפיה מימוש חופש הבחירה הוא פסגת מיצוי כוחנו האזרחי והפוליטי במדינה דמוקרטית. כשמעודדים אותנו לחשוב ששיא היכולת שלנו לשנות טמון בפתק שאנו משלשלים לתיבת ההצבעה ביום הבחירות או במוצרים שאנו בוחרים לשלוף ממדפי החנויות, נדמה שכל שעלינו לעשות הוא להישען לאחור, לבחון את ההיצע שמניחים לפנינו ולבחור מתוכו, בפאסיביות מוחלטת, מה שנראה לנו הכי טוב. וכשהכול מוצרים – גם עמדות פוליטיות, מחאות חברתיות, תקציבים של מדינות ומדיניות מיסוי, אפשר לסמוך על בעלי האינטרסים המנהלים את המשק שיפעילו את פלוגות הלוביסטים שלהם, את עיתונאי המחמד שלהם ואת "האקדמאים הבלתי-תלויים" שיערכו עבורם "מחקרים אובייקטיביים", וימכרו לנו בדיוק מה שמתאים להם שנקנה.

לאחר שקראתי את המאמר פניתי לבעלי הזכויות, וקיבלתי אישור לפרסם כאן תרגום לעברית של The Gospel of Consumption שפורסם לראשונה בגיליון מאי-יוני 2008 של המגזין האמריקני Orion. המאמר מובא כאן במלואו.

מכוניות פרטיות היו נדירות יחסית בשנת 1919 וכרכרות רתומות לסוסים היו נפוצות עדיין. בשכונות מגורים, פנסי רחוב חשמליים טרם תפסו את מקומם של מרבית פנסי הגז הישנים. ובתוך הבתים, החשמל נותר בעיקר פריט מותרות לאמידים.

עשר שנים בלבד לאחר מכן פני הדברים היו שונים לחלוטין. הרחובות נשלטו על ידי מכוניות וברוב בתי המגורים ניתן היה למצוא נורות חשמליות, מגהצים חשמליים ושואבי אבק. מכונות כביסה, מקררים, מצנמים, מסלסלי שיער, מכשירי "פרקולטור" להכנת קפה, כריות חימום, ומכונות להכנת פופקורן היו בנמצא ברבים מבתיהם של בני המעמד הבינוני-גבוה. ואף על פי שתחנת הרדיו המסחרית הראשונה החלה לשדר רק בשנת 1920, הציבור האמריקני ובו 122,000,000 בני האוכלוסייה הבוגרת רכש 4,438,000 מכשירי רדיו בשנת 1929 בלבד.

אולם למרות הגל הגדול של מוצרי הצריכה החדשים ומה שנראה כתיאבון בריא לצריכתם בקרב הציבור האמיד, התעשיינים היו מודאגים. הם חששו שמא יהיה קשה לשנות את ההרגלים החסכניים שמרבית המשפחות האמריקניות סיגלו לעצמן. ואולי מאיימת אף מזה הייתה העובדה שנראה היה כי היכולת התעשייתית לייצר סחורות מתגברת בקצב מהיר יותר מתחושת הציבור שהוא זקוק להן.

החשש הזה הוביל את צ'רלס קטרינג (Charles Kettering), מנהל מחלקת מחקר בחברת "ג'נרל מוטורס", לפרסם ב-1929 מאמר בכתב-עת תחת הכותרת "שימור תחושת חוסר שביעות הרצון של הצרכן". הוא לא הציע שיצרנים ייצרו מוצרים באיכות ירודה. כמו רבים מעמיתיו הוא הגדיר שינוי אסטרטגי בענף התעשייה האמריקני – מַעבָר מסיפוק צרכים אנושיים בסיסיים ליצירתם של צרכים חדשים.

בריאיון משנת 1927 לכתב העת Nation’s Business שר העבודה ג'יימס ג'. דיוויס (James J.Davis) מספק כמה נתונים להמחשת הבעיה שכונתה ב"ניו יורק טיימס" – רוויית הצורך. דיוויס ציין כי "באפשרותם של מפעלי הטקסטיל במדינה הזו לייצר את כל כמות הבד הדרושה, אם יפעלו במשך שישה חודשים מדי שנה" וכי 14 אחוזים מהמפעלים לייצור נעליים בארה"ב יכולים לייצר נעליים בכמות שתספיק לשנה שלמה. בכתבה נכתב עוד כי "ייתכן שבסופו של דבר ניתן יהיה לספק את הצרכים של אנשי העולם כולו באמצעות שלושה ימי עבודה בשבוע."

בכירים במגזר העסקי כלל לא התלהבו מהאפשרות שהחברה האנושית תפסיק להעמיד במרכזה את ענף ייצור הסחורות. מבחינתם, המכונות החדשות שנועדו "לחסוך בעבודה" לא ייצגו חזון של שחרור, אלא איימו על מעמדם במוקדי הכוח. ג'ון א. אדגרטון (John E. Edgerton), נשיא איגוד היצרנים האמריקני, הגיב בצורה אופיינית כשהכריז: "אני בעד כל מה שיעשה את העבודה לדבר משמח יותר, אך אני מתנגד לכל מה שיפחית מחשיבותה. יש לשים את הדגש על עבודה – עוד עבודה ועבודה טובה יותר." לטענתו "אין דבר שמניב רדיקליזם יותר מאומללות, פרט לפנאי."

בשלהי שנות ה-20 של המאה העשרים האליטה העסקית והפוליטית בארה"ב מצאה דרך לנטרל את האיום הכפול של קיפאון בצמיחה הכלכלית לצד רדיקליזציה בקרב מעמד הפועלים. היה אז יועץ תעשייה שכינה את הפתרון הזה בשם "בשורת הצריכה" – הרעיון שניתן לשכנע אנשים שלא משנה כמה יש להם, זה לא מספיק. "הוועדה לשינויים כלכליים מהעת האחרונה" שכינס הנשיא הרברט הובר (Herbert Hoover) בשנת 1929 תיארה את התוצאות והפליגה בשבחן – "באמצעות פרסום וכלים אחרים לקידום מכירות… ניתנה דחיפה משמעותית לייצור, וכך השתחרר הון שבנסיבות אחרות היה נותר בחשבונות סגורים." הם חגגו את פריצת הדרך הרעיונית – "מבחינה כלכלית אנו ניצבים בפני שדה פתוח חסר גבולות; שהרי ישנם רצונות חדשים שיסללו את הדרך עד אין סוף לרצונות חדשים מהם באותה מהירות שבה אלה יבואו על סיפוקם."

כיום "עבודה ועוד עבודה" היא הדרך המקובלת לעשות בה דברים. במין היפוך, השיפורים שנעשו מאז שנות ה-20 בציוד המכני שנועד לחסוך בעבודה העצימו את המגמה הזאת של "עבודה ועוד עבודה". מכונות  יכולות להביא לחיסכון בעבודה, אך רק אם הן מושבתות כשיש לנו כמות מספקת ממה שבכוחן לייצר. במילים אחרות, המכונות מציעות לנו אפשרות לעבוד פחות, אפשרות שכחברה בחרנו לא לנצל. תחת זאת, אפשרנו לבעלי המכונות האלה להגדיר את מטרתן: לא הפחתת כמות העבודה, אלא "הגדלת התפוקה" – ואיתה ההכרח לצרוך למעשה כל מה שהמכונות מסוגלות לייצר.

מימיו הראשונים של עידן הצרכנות היו מבקרים. אחד המשפיעים ביותר מביניהם היה ארתור דהלברג (Arthur Dahlberg) שספרו משנת 1932 Jobs, Machines, and Capitalism היה מוכר היטב בקרב מעצבי המדיניות ונבחרי הציבור בוושינגטון. דהלברג הכריז כי "הכישלון לקצר את יום העבודה… הוא גורם מכריע באופן הקצבת ההזדמנויות שלנו, בכמות העודפת של מפעלי תעשייה, בבזבוז העצום של התחרות, בפרסום שלנו המפעיל לחץ רב [ו] באימפריאליזם הכלכלי שלנו." מכיוון שאחוז ניכר מהתוצרת התעשייתית כבר לא נועד לספק צרכים אנושיים חומריים, יום עבודה של ארבע שעות היה הכרחי, לטענתו, כדי למנוע מהחברה להפוך לחומרנית במידה הרסנית. לדבריו, בכך שאיננו מקצרים את יום העבודה גם לאחר שכל צרכינו החומריים נענו, מניע הרווח נעשה "גם המחולל וגם המספק צרכים רוחניים." שהרי כשאין למניע הרווח לאן לפנות, "הוא עוטף את הסבונים שלנו באריזות נאות ומנסה לשכנע אותנו שזו הישועה לנשמתנו."

למשך זמן מה, הייתה חלופה. בשנת 1930 חברת "קלוגס", יצרנית דגני הבוקר המובילה בעולם, הכריזה כי כל עובדיה, שמספרם עמד על כ-1,500, יעברו ליום עבודה בן שש שעות במקום שמונה שעות. נשיא החברה לואיס בראון והבעלים ו. ק. קלוג (W. K. Kellogg) ציינו שאם החברה תעבוד "בארבע משמרות בנות שש שעות… במקום בשלוש משמרות בנות שמונה שעות, ניתן יהיה לספק עבודה ולשלם משכורות ל-300 משפחות נוספות בבאטל קריק."

אלה היו חדשות טובות לפועלים בתקופה שבה המדינה החלה שוקעת במהירות ב"שפל הגדול". אולם כפי שמסביר בנג'מין הניקאט (Benjamin Hunnicutt) בספרו Kellogg’s Six-Hour Day, בראון וקלוג לא רצו רק להציל משרות. הם קיוו להוכיח ש"סחר חופשי בסחורות, בשירותים ובעבודה בשוק החופשי לא מוכרח לבוא לידי ביטוי בצרכנות קלת דעת או בניצול אינסופי של אנשים ושל משאבים טבעיים." תחת זאת, "פועלים ייהנו מחופש בזכות עלייה הדרגתית בשכרם וקיצוץ בשעות עבודתם לטובת החירות האחרונה המובטחת להם בהכרזת העצמאות האמריקנית – רדיפת האושר."

חשוב להדגיש, חברת "קלוגס" לא התכוונה להפסיק להניב רווחים. מנהלי החברה טענו שגברים ונשים יעבדו ביעילות רבה יותר במשמרות קצרות יותר, ושאם מספר העובדים יגדל, כוח הצריכה הכללי בקהילה יגבר וכך תתאפשר קנייה של יותר סחורות, וביניהן גם דגני בוקר.

יום עבודה קצר יותר היה אמנם כרוך בקיצוץ שכר העובדים, אבל בחברת "קלוגס" העלו את תעריף המשכורת לשעה כדי לקזז את ההפסד באופן חלקי, וכמו כן, העניקו בונוסים לפי תפוקה כדי לעודד את העובדים להתאמץ. הפסקת הצהריים בוטלה בהנחה שהעובדים יעדיפו לסיים את עבודתם במשמרת המקוצרת ולעזוב את מקום העבודה מוקדם ככל שניתן. ב"מכתב אישי" לעובדים הצביע בראון על "ההכנסה המנטאלית" הגלומה "בהנאה מהסביבה הביתית, ממקום העבודה, מהשכנים, ומהנאות אחרות בחייכם שקשה יותר לתרגמם לדולרים ולסנטים." פנאי רב יותר, הוא קיווה, יוביל ל"סטנדרטים גבוהים יותר בבתי הספר ובחיים האזרחיים" ואלה ייטיבו עם חברת "קלוגס" בכך שיאפשרו לה "להעסיק עובדים שחיים בקהילה המורכבת בעיקרה מבתים טובים."

זה היה חזון מפתה, וזה עבד. חברת "קלוגס" נהנתה משגשוג ואף יותר מכך – עיתונאים מכתבי-עת כמו Forbes ו-Business Week דיווחו כי הרוב המכריע של עובדי החברה שמחו על המעבר ליום עבודה קצר. כתב אחד תיאר "הרבה גננוּת וייפּוּי הקהילה, עיסוק בספורט ותחביבים… ספריות הזוכות לחסות ולתמיכה, והרקע המנטאלי של אותם עובדים בני מזל… שנהיה עשיר יותר."

סקר שנערך אז מטעם משרד העבודה האמריקני לצד ראיונות שערך הניקאט עם עובדים לשעבר אישרו את תמונת המצב הזו. הסוקרים מטעם הממשל ציינו כי "הובעה מידה מועטה של חוסר שביעות רצון מהמשכורות הנמוכות כתוצאה מהקיצוץ בשעות העבודה, אף על פי שברוב המקרים הירידה ברמת ההשתכרות הייתה משמעותית." מרואיין אחד דיבר על "יותר זמן בבית עם המשפחה." מרואיין אחר נזכר: "יכולתי ללכת הביתה, והיה לי זמן לעבוד בגינה שלי." אחת המרואיינות ציינה שהמשמרת בת השש שעות אפשרה לבעלה "לבלות עם ארבעה בנים בגילים שבהם זה היה חשוב."

השעות הנוספות האלה הרחק ממקום העבודה אפשרו גם לחלק מהאנשים לעסוק בדברים שייתכן כי אחרת לא היו יכולים לעשות. הניקאט מספר כיצד בתום הריאיון איתה החלה אישה בת שמונים לדבר על פינג-פונג. "היינו נפגשים. היה לנו שולחן פינג-פונג וכל בני המשפחה שלי היו מגיעים לארוחת ערב וכל מיני דברים, וכולנו היינו משחקים פינג-פונג." בסופו של דבר זכתה אותה מרואיינת באליפות המדינה.

נשים רבות ניצלו את שעות הפנאי הנוספות לעיסוק במלאכות הבית, אבל אפילו במקרים כאלה, הן בחרו לרוב במלאכות ששילבו את כל בני המשפחה, כמו שימור מזון, למשל. אחת מהן סיפרה כיצד שימור המזון בבית נעשה "פרויקט משפחתי" ש"כולנו נהנינו ממנו", ובין היתר, הבנים שלה ש"נפתחו ודיברו בחופשיות." כפי שהניקאט מנסח זאת, שימור מזון נעשה "אמצעי למשהו חשוב יותר משימור מזון. סיפורים, בדיחות, הקנטות, ויכוחים, הוראות מעשיות, שירים, מכאובים ובעיות נעשו משותפים לכולם. הדיסציפלינה המודרנית של עבודה מנוכרת נזנחה לטובת סוג ישן… וחברותי יותר של עבודה משותפת."

אלה היו רכיביה של אקולוגיה אנושית שבה אלפי אינטראקציות קטנות, כמעט בלתי נראות, בין בני משפחה, ידידים ושכנים יוצרות מבנה מורכב שתומך בחיים החברתיים בדומה מאוד לתמיכה שמספקת שכבת הקרקע העליונה לקיומנו הביולוגי. כשאנו מאפשרים למי מאיתנו להתרושש, בין אם מתוך תאוות בצע או מרוב הפרזה, אנו מסכנים את הישרדותנו בטווח הארוך.

מצב הביש המודרני בו אנו מצויים הוא דוגמה לכך. בשנת 2005 ממוצע ההוצאות של משק בית בארה"ב (בחישוב מותאם לאינפלציה של הדולר) היה גדול פי 12 מאותו ממוצע בשנת 1929, שעה שממוצע ההוצאות על מוצרים שאורח חייהם ארוך יחסית – דברים גדולים כמו מכוניות ומכשירי חשמל – היה גבוה פי 32. בשנת 2000 זוג נשוי ממוצע עם ילדים עבד כמעט 500 שעות בשנה יותר מאשר בשנת 1979. ולפי דו"חות הבנק הפדרלי, בשנת 2004 ובשנת 2005 ההוצאות של יותר מ-40 אחוזים מהמשפחות האמריקניות היו גדולות מההכנסות שלהן. משק הבית הממוצע שקוע בחוב של 18,654 דולרים שאינו כולל משכנתה, והיחס בין חוב והכנסה למשק בית הגיע לרמת שיא והכפיל את עצמו בערך בשני העשורים האחרונים.

אנו עובדים עד כדי טירוף, פשוטו כמשמעו, רק כדי שנוכל לצרוך כל מה שהמכונות שלנו מסוגלות לייצר.

אולם היינו יכולים לעבוד ולהוציא הרבה פחות, ועדיין לחיות בנוחות. בשנת 1991 כמות הסחורות והשירותים שהופקו בכל שעת עבודה היו כפולים מכפי שהיו ב-1948. ב-2006 המספר הזה גדל ב-30 אחוזים נוספים. במילים אחרות, אם כחברה היינו מקבלים החלטה קולקטיבית להסתפק בכמויות שייצרנו ושצרכנו לפני 17 שנים, היינו יכולים לקצץ בשבוע העבודה המקובל של 40 שעות עבודה ולקצרו ל-5.3 שעות עבודה ביום, או ל-2.7 שעות לו היינו מוכנים לחזור לרמות של 1948. כבר ב-1948 היינו המדינה העשירה ביותר בעולם ורוב מדינות העולם לא הצליחו להדביק אותנו אז.

במקום להגשים את חיי החברה העשירים שחזון חברת "קלוגס" הציע לנו, רוששנו את הקהילות האנושיות שלנו באמצעות זן של חומרנות שמותיר אותנו בבידוד יחסי מבני משפחתנו, מחברינו ומשכנינו. פשוט אין לנו זמן בשבילם. בניגוד לסבים של הסבים שלנו שהעבירו את הזמן, אנחנו מבזבזים אותו. מתבונן מהצד עשוי להסיק שאנו לכודים במין קללה משונה, מין מלך מידאס בן זמננו, שמגעו הופך כל דבר למוצר שבנוי סביב שבב.

מובן שלא כולם יכולים לקחת חלק שווה בהילולת הקניות. מיליוני אמריקנים עובדים שעות ארוכות בשכר עוני שעה שרבים אחרים כלל אינם מצליחים למצוא מקומות עבודה. עם זאת, כפי שמפרסמים יודעים היטב, העוני אינו חיסון נגד בשורת הצריכה.

בינתיים, השפעת הבשורה התפשטה הרבה מעבר למדינת מוצאה. רוב הבגדים, מכשירי הווידיאו, הרהיטים, הצעצועים והסחורות האחרות שאמריקנים קונים כיום מיוצרות במדינות מרוחקות, לרוב על ידי אנשים שאינם משתכרים כיאות ועובדים בתנאי סדנאות יזע. את חומרי הגלם למרבית המוצרים הללו משיגים באמצעות הרס יערות או כרייה בשיטת strip mine (פיצוץ פני השטח ושימוש במחפרים) או כל אמצעי הרסני אחר של מיצוי משאבי טבע. כאן בבית, הפעילות העסקית מתמקדת בעיצוב המוצרים הללו, במימון תהליכי הייצור שלהם, בשיווקם ובמנִיית הרווחים.

חזונו של קלוג, למרות האהדה שזכה לה בקרב עובדי החברה, נהנה מתמיכה מועטה בין עמיתיו, בכירי המגזר העסקי. אולם ספרו של דהלברג השפיע מאוד על הסנטור (ומי שעתיד היה להיות שופט בבית המשפט העליון) הוגו בלאק, שבשנת 1933 הציע לחייב על פי חוק שבוע עבודה בן 30 שעות. אף על פי שתחילה נראה היה שרוזוולט תומך בהצעתו של בלאק, לא עבר זמן רב והוא צידד ברוב אנשי העסקים שהתנגדו להצעה. במקום קידום הצעת החוק, רוזוולט יזם סדרת שינויי מדיניות שהובילו לשבוע העבודה המקובל בן 40 שעות המוכר לנו, פחות או יותר, גם כיום.

עד שהצעת החוק של בלאק הגיעה להצבעה בקונגרס, נביאי בשורת הצריכה הספיקו לפתח את הטקטיקות ואת הטכניקות שלהם כבר שני עשורים לפחות, אך ככל ש"השפל הגדול" העמיק, הלך הרוח הציבורי נעשה לא חד-משמעי במקרה הטוב, בכל הנוגע לתפקידם של תאגידי הענק. איגודי עובדים צברו עוד ועוד תמיכה ציבורית ולגיטימיות חוקית וממשל רוזוולט, במסגרת תוכנית ה"ניו דיל" שקידם, החל ליישם רגולציה שלטונית של התעשייה בקנה מידה חסר תקדים. רבים מבעלי התאגידים ראו ב"ניו דיל" איום משמעותי. ג'יימס א. אמרי (James A. Emery), יועץ ראשי באיגוד היצרנים האמריקני (NAM) פרסם "קריאה למאבק" נגד "כבלי הרגולציה חסרת ההיגיון" ונגד "מעמסת המסים השוברת את גבינו" ותיאר את דוקטרינות ה"ניו דיל" כ"יצורים מהחלל החיצון הפולשים אל תוך המחשבה הלאומית שלנו."

בתגובה, אליטת התעשיינים שהייתה מיוצגת על ידי NAM ובה חברת "ג'נרל מוטורס", יצרניות הפלדה הגדולות, "ג'נרל פודס", "דוּפּונט" וחברות אחרות החליטה לקדם מסע תעמולה משלה. תזכיר פנימי שהופץ בקרב חברי איגוד היצרנים קרא "למכור מחדש לאזרח האמריקני הממוצע את היתרונות והרווחים שניתן ליהנות מהם בכלכלה תחרותית." NAM יצאה במסע יחסי ציבור נרחב אותו כינתה "הדרך האמריקנית". כפי שתיאר זאת פרוטוקול אחת מפגישות האיגוד, מטרת מסע התעמולה הייתה לקשור בין "יוזמה חופשית כפי שהיא נתפסת בתודעה הציבורית ובין חופש הדיבור, חופש העיתונות וחופש הדת כחלקים בלתי נפרדים מהדמוקרטיה."

רעיון הצריכה לא היה רק רכיב מרכזי במסע התעמולה; הוא גם עוצב מחדש במונחים פוליטיים. עלון מסע התעמולה שהופץ על ידי סוכנות הפרסום "ג'. וולטר תומפסון" סיפר לקוראיו שבמסגרת "קפיטליזם בבעלות פרטית, ה צרכן, ה אזרח הוא הבוס," וש"הוא לא מוכרח לחכות ליום הבחירות כדי להצביע, או להתכנסות חבר השופטים בבית המשפט כדי למסור את גזר הדין שלו. הצרכן 'מצביע' בכל פעם שהוא קונה פריט מסוים ומעדיף אותו על פני פריט אחר."

לדברי אדוארד ברניז (Edward Bernays), אחד המייסדים של תחום יחסי הציבור ומאדריכלי "הדרך האמריקנית", אפשרויות הבחירה בתאי ההצבעה דומות לאלה שבחנויות הכלבו; בשני המקרים על ההיצע להיות מורכב ממבחר מוגבל של הצעות שנקבעות בקפדנות על ידי מה שברניז כינה "ממשל בלתי נראה" של מומחים ליחסי ציבור ואנשי פרסום שעובדים מטעם מובילי המגזר העסקי. ברניז טען כי ב"חברה דמוקרטית" אנחנו, ועלינו להיות, "נשלטים, כשמוחותינו… מעוצבים, טעמינו מתגבשים ורעיונותינו מוצעים לנו בעיקר על ידי אנשים שלא שמענו עליהם מעולם."

איגוד היצרנים גיבש רשת ארצית של קבוצות פעולה כדי לוודא שהעלון מבית היוצר של סוכנות הפרסום "ג'. וולטר תומפסון" וחומר דומה לו יימצאו בספריות ובתוכניות לימודים בבתי ספר ברחבי המדינה. במסגרת מסע התעמולה גם התפרסמו כתבות מועדפות בעיתונים (לרוב תוך ציטוט אנשי אקדמיה "בלתי תלויים" ששילמו להם מאחורי הקלעים) והופקו כתבי עת פופולאריים וסרטונים שנועדו לילדים ולמבוגרים וזכו לשמות כמו "לבנות אמריקנים טובים יותר", "העסקים של העם האמריקני מוכרים" ו"אמריקה צועדת קדימה".

אולי ההצלחה הגדולה ביותר של יחסי הציבור במסע התעמולה של "הדרך האמריקנית" היה היריד העולמי שנערך בעיר ניו יורק בשנת 1939. מנהל יחסי הציבור של היריד כינה אותו "תוכנית יחסי הציבור הגדולה ביותר בתולדות התעשייה," כזו שתיאבק במה שכינה "תעמולת ה'ניו דיל'". משפט המפתח של היריד היה "בונים את עולם המחר", וזה בהחלט היה פורום שבו תאגידים אמריקנים עיצבו, פשוטו כמשמעו, את העתיד אותו היו נחושים ליצור. המפורסמת מבין התערוכות שהוצגו ביריד הייתה תערוכת Futurama של חברת "ג'נרל מוטורס" שהשתרעה על פני 3,250 מ"ר ובה סיירו המבקרים ב"דמוקרסיטי" – מטרופולין ובה כבישים מהירים רבי-נתיבים שהובילו את אזרחיה מבתיהם באזורי הכפר אל משרותיהם בגורדי השחקים שגדשו את העיר המרכזית הזו.

למרות היקפו ומפגניו המרהיבים, מסע התעמולה ל"דרך האמריקנית" לא עורר תמיכה נלהבת מיידית ונרחבת בתאגידים האמריקנים או בחזון העתיד התאגידי. אולם הוא הניח את התשתית האידיאולוגית לשינויים שהתחוללו לאחר מלחמת העולם השנייה, שינויים שהיו ראשיתה של מה שמקובל עדיין לכנות "החברה שאחרי המלחמה" – post war society.

המלחמה החזירה אנשים לעבודה במספרים שה"ניו דיל" לא התקרבה אליהם מעולם, והתעורר פחד ממשי שהאבטלה תכה שוב עם תום המלחמה. עובדי חברת "קלוגס" עבדו 48 שעות בשבוע בימי המלחמה ומרביתם היו מוכנים לשוב ליום עבודה בן שש שעות ולשבוע עבודה בן 30 שעות. רובם יכלו לעשות זאת למשך זמן מה, אבל ו. ק. קלוג ולואיס בראון העבירו את החברה לידי הנהלה חדשה בשנת 1937.

המנהלים החדשים ראו לנגד עיניהם רק עלויות הכרוכות ביום עבודה בן שש שעות, אך לא את היתרונות הגלומים בו, וכמעט מיד לאחר תום המלחמה פתחו במסע תעמולה שנועד לסכל את המעבר ליום עבודה קצר יותר. ההנהלה הציעה לעובדים מערך מפתה של תמריצים כספיים אם יסכימו לעבור ליום עבודה בן שמונה שעות. אולם בהצבעה שנערכה ב-1946, 77 אחוזים מהגברים ו-87 אחוזים מהנשים הביעו רצון לחזור לשבוע עבודה בן 30 שעות ולא 40. בבחירה הזו הם בחרו גם בירידה דרמתית למדי בהכנסותיהם לעומת רמת ההכנסה הגבוהה מלאכותית שהייתה להם בימי המלחמה.

החברה בתגובה נקטה באסטרטגיית התשה והציעה הסכמים מיוחדים לכל מחלקה שכללו תמיכה משמעותית במי שיבחר לעבוד שמונה שעות ביום, בעיקר לגברים המיומנים ביותר מבין העובדים. בתרבות האמריקנית של אותם ימי פוסט-מלחמה ופוסט-שפל-כלכלי, האסטרטגיה הזו זכתה להצלחה ניכרת. אבל לא כולם שיתפו פעולה. בחברת "קלוגס" היה מספר גדול, אך כזה שהידלדל אט-אט, של אנשים שהניקאט מכנה אותם Mavericks (כינוי לבעלי דעות עצמאיות ולא שמרניות). אותה חבורה התנגדה להנהגת יום עבודה ארוך. הם התקבצו בכמה מחלקות שבהן הצליחו לשמר יום עבודה בן שש שעות עד שהחברה ביטלה אותו אחת ולתמיד בשנת 1985.

ה"מווריקים" דחו את טענות החברה, האיגוד ורבים מעמיתיהם, שלפיהן הכסף הנוסף שיכולים היו להרוויח במשמרת בת שמונה שעות היה שווה את המאמץ. למרות ההבדל העצום במצב הסוציו-אקונומי בין השנים 1930 ו-1980, השפה שבה השתמשו אותם "מווריקים" כדי להסביר את העובדה שהם מעדיפים יום עבודה בן שש שעות הייתה כמעט זהה לזו שהשתמשו בה עובדי "קלוגס" 50 שנים קודם לכן. אישה אחת שהייתה מודאגת משעות העבודה הרבות של בנה אמרה, "אין לו פנאי לחיות, לבקר קרובי משפחה ולבלות במחיצתם, ולעשות דברים אחרים שהוא אוהב מאוד לעשות."

כמה אנשים התייחסו לקשר בין שעות עבודה ארוכות וצרכנות. אדם אחד אמר, "הסתדרתי טוב מאוד, אז לא הייתה כל סיבה שאעבוד יותר זמן מכפי שהייתי מוכרח." הוא הוסיף, "כולם חשבו שהם יתעשרו כשהסכימו לעבוד שמונה שעות ביום לפי תנאי ההסכם שהוצע להם, אבל זה ממש לא שינה משהו בצורה משמעותית… חלקם מיהרו לקנות מכוניות ולא הרוויחו הרבה מהעסקה הזו כי המכוניות גזלו את הכסף שנוסף לשכרם."

ה"מווריקים", מודעים היטב לעובדה שיום עבודה ארוך יותר פירושו פחות משרות, כינו את האנשים שרצו לעבוד במשמרות בנות שמונה שעות בתוספת שעות נוספות "חזירי עבודה". "פיטרו עובדים ב'קלוגס'," אישה אחת ציינה, "שעה שחלק מהעובדים עבדו כמויות אדירות של שעות נוספות – זה פשוט לא הוגן." אחרת ציטטה את ההיסטוריון ארנולד טוינבי (Arnold Toynbee) שאמר, "נחלוק בנטל העבודה או שנדאג למחוסרי העבודה."

תושבי ארה"ב בשנות ה-30 מוכות המיתון, כשלרשותם מה שנראה לנו כיום רמה נמוכה מאוד של מוצרים, בחרו ברצון לעבוד פחות שעות מאותן סיבות שבגללן חלק מילדיהם ונכדיהם עשו זאת בשנות ה-80: לפנות יותר זמן לעצמם ולבני משפחותיהם. יש לנו אפשרות, כחברה, לעשות בחירה דומה גם כיום. אך לא נוכל לעשות זאת כיחידים. ה"מווריקים" בחברת "קלוגס" עמדו על שלהם במשך שנים אל מול לחצי החברה והלחץ החברתי שהופעל עליהם, אך בסופו של דבר, המשק לא אפשר להם לבחור לעבוד פחות ולצרוך פחות. הסיבה לכך פשוטה – הבחירה הזו מנוגדת בבסיסה ליסודות המשק עצמו, לפחות לפי המבנה שלו כיום. הגברים והנשים שהגו את יצירת החברה הצרכנית הבינו שלקחו על עצמם משימה פוליטית, ותנועה פוליטית רבת עוצמה תצטרך לקום ולפעול כדי לשנות את המגמה הנוכחית.

לגרסתו של ברניז ל"חברה דמוקרטית" שבה הכרעות פוליטיות משווקות לצרכנים, יש כיום חסידים רבים. דוגמה לכך היא הערה של אנדרו קארד (Andrew Card), ראש סגל הבית הלבן בתקופת נשיאותו של ג'ורג' ו. בוש. כשנשאל מדוע המתין הממשל כמה חודשים לפני שהציג את טיעוניו בעניין המלחמה נגד עיראק השיב קארד, "לא חושפים לציבור מוצר חדש בחודש אוגוסט." ובשנת 2004, אחד התיאורטיקנים המובילים בארה"ב בתחום התיאוריות המשפטיות, השופט הפדרלי ריצ'רד פוזנר, הכריז כי "דמוקרטיה של נציגים… כרוכה בחלוקה בין שולטים ונשלטים" כשהראשונים הם "המעמד המושל" וכל הנותרים מיישמים צורה של "ריבונות הצרכן" במרחב הפוליטי באמצעות "הכוח לא לקנות מוצר מסוים. בידיהם הכוח לבחור, אך לא הכוח ליצור."

לעתים מופיעות עמדות אנטי-דמוקרטיות בוטות אף יותר במסמכי העבודה של צוותי חשיבה בכירים. דוגמה אחת כזו היא תרומתו של החוקר הבולט בתחום מדעי המדינה מאוני' "הרווארד", סמואל הנטינגטון (Samuel Huntington), לדו"ח "הוועדה המשולשת" בנושא "משבר הדמוקרטיה" משנת 1975. הנטינגטון מזהיר מפני "עודף דמוקרטיה" בהצהירו כי "מערכת פוליטית דמוקרטית מחייבת לרוב מידה מסוימת של אדישות ושל חוסר מעורבות מצדם של חלק מהאזרחים והקבוצות." הנטינגנטון מציין כי "קבוצות משולי החברה, כמו במקרה של השחורים, למשל, נעשות כעת שותפות מלאות במערכת הפוליטית" וכך מציבות "סכנת עומס יתר על המערכת הפוליטית" וחותרות תחת סמכותה.

לפי השקפה אליטיסטית זו, בני האדם בלתי יציבים ובּוּרים מכדי לממש שלטון עצמי. "פשוטי העם", הנתפסים כאמצעי ייצור במקומות עבודתם וכצרכנים בבתיהם, נדרשים למלא את התפקידים שנקבעו להם כדי לשמור על יציבות חברתית. פוזנר, למשל, התבטא בזלזול כלפי הצעה לקיים "יום שיח ושיג לאומי" בטענה שזו "הפחתה קטנה אך לא חסרת חשיבות בכמות העבודה היצרנית." בדברים אלה הוא ממשיך את דרכו האידיאולוגית של אחד ממובילי המגזר העסקי שהזהיר פן מיתון הציווי "עוד עבודה ועבודה טובה יותר" יוליד "רדיקליזם".

כבר בשנת 1835, פועלים ששבתו בבוסטון במאבק למען קיצור יום העבודה הכריזו כי הם זקוקים לזמן הרחק ממקום העבודה כדי להיות אזרחים טובים: "יש לנו זכויות ויש חובות שעלינו למלא כאזרחי ארה"ב וכחברים בחברה האמריקנית." כפי שפועלים אלה הבינו היטב, בכל דמוקרטיה בעלת משמעות דרושים אזרחים ששואבים ממנה כוח ליצור ואז ליצור מחדש את הממשל שלהם, ולא כאלה שמהווים רק מסת מצביעים שנדחקת לשוליים עד שכל שהיא עושה הוא לבחור מתוך היצע שמוגש לה על ידי שליטים "בלתי נראים". אזרחות דורשת מחויבות להקדיש זמן ותשומת לב, מחויבות שלא מתאפשרת כשאנשים עזובים לנפשם במחזוריות מואצת והולכת של עבודה וצריכה.

אנו יכולים לשבור את המחזוריות הזו בכך שנכבה את המכונות שלנו כשהן מסיימות לייצר מספיק ממה שנחוץ לנו. אם נעשה זאת, תהיה לנו הזדמנות ליצור מחדש קהילות בריאות כמו אלה שהחלו לצוץ כש"קלוגס" הנהיגו יום עבודה בן שש שעות, קהילות שבהן רווחה אנושית היא השיקול המכריע ולא מרותן של המכונות ושל בעליהן. אנו יכולים ליצור חברה שבה לאנשים יש זמן לשחק יחד וגם לעבוד יחד, זמן לפעילות פוליטית למען האינטרסים המשותפים להם, וזמן להתווכח בשאלה מה הם אותם אינטרסים. שילוב פורה כזה של מערכות יחסים אנושיות חיוני ליצירת חברות אנושיות בריאות, שבתורן חיוניות לקיומו של כוכב לכת בר-קיימא.

אם אנו רוצים להציל את כדור הארץ עלינו להציל גם את עצמנו מעצמנו. נוכל להתחיל בכך שנחלוק בעבודה וגם בעושר. ייתכן מאוד שנגלה כי יש מספיק משניהם לכולם.

מודעות פרסומת
קפיטליזם סימן שאלה

שפע סימן שאלה (עאלק סימן קריאה)

רוב הבדיחות על חשבונם של צמחונים וטבעונים עבשות כביסקוויטים דאשתקד. לא הייתי טורחת לכתוב פוסט שלם בגלל בדיחה אחת, האחרונה ששמעתי, אלמלא הייתה נשמעת לי כמו סימפטום ומעוררת בי מחשבות על בדיחה אחרת, אבל דומה – שטיפת המוח האמריקנית שההתפכחות ממנה חוגגת יומולדת שנה. יאפ, המחאה הזאת.

"יש כל כך הרבה אפשרויות בעולם, לוותר על אחת מהן מתוך בחירה זה מצחיק."

מישהי אמרה את זה לא מזמן לד' בשיחה שגלשה לטבעונות. מישהי שחושבת שלא לרצות משהו מכל מה שאפשר לרצות, זה מצחיק. מישהי שלפי ההיגיון הפשטני הזה שלה, אם אני יכולה לדהור ברחובות רכובה על אופנוע הארלי או אופני "פיקסי" אופנתיים ואני מעדיפה את אופני ההרים הישנים שלי, אני מצחיקה, ואם אני יכולה לקנות 20 קילו תפוחים, אבל אני מסתפקת בקילו אחד, זה קורע. וכן הלאה וכיו"ב, אינספור דוגמאות. וכל זה תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שאת רוב הדברים שרוב האנשים בעולם הזה רוצים, הם לא יכולים להרשות לעצמם. לא באמת.

האמירה הזו שלעיל משתייכת לאחד משני המחנות הגדולים שביניהם מתחלקים מרבית המסתלבטים על צמחונים ועל טבעונים – במחנה האחד נמצאים אלה שחושבים שכל מי שבחר לא לאכול בשר הוא צדקן יהיר ויפה נפש שחושב שהוא טוב מאחרים, מוסרי ונאור והומני מהם, ואולי זה נכון במקרים מסוימים, אבל אם לדבר בשם עצמי בלבד, אני פשוט כבר לא יכולה, במצפון שקט, לאכול בשר, ומצפון לא שקט מוציא לי את התיאבון. זה הכול. אז עם ליצנים מהסוג הזה פחות קשה לי להתמודד, כי הם והפסיכולוגיה-בשקל של בדיחות הקרש הקלישאיות וחסרות הסובלנות שלהם נשכחים במהרה.

אבל המחנה השני, זה שהשתייכתי אליו עד לא מזמן, זה שהבלוג הזה מתעד את הניסיון שלי להיחלץ ממנו, הוא המחנה של אלה שלא רק שאינם מאמינים שלפעמים פחות זה יותר, הם מאמינים בקנאות שאפילו רק טיפה פחות זה איום ונורא. זה המחנה של מי שקונה את השטיק האמריקני שמתעקש לשכנע אותנו שאנחנו מדהימים, שאין עלינו, שהכול מגיע לנו, שמימוש עצמי ומיצוי החיים האלה מתבטאים בלרצות, לרצות הרבה, ואז לרצות יותר ולרצות את זה כל הזמן. וגם למהר ולקנות כל מה שאנחנו רוצים, מיד, בלי לדחות סיפוקים, כי לחסוך ולקנות אחר כך זה לתבוסתנים, לקמצנים, לאנשים שהקיק שלהם הוא לשבת מדי פעם עם ניירת מלאה מספרים, לעשות חישובים, לתכנן את ההוצאות, לחשב מאזנים… צ'עמם. אנחנו צעירים מלאי חיים ותאוות, מגניבים, ספונטנים, הרפתקנים, ואנחנו הולכים על זה. מדחיקים את העו"ש ואת הזיקנה שלנו, קונים בתשלומים, מגהצים את כרטיס האשראי כל עוד מסכימים לקבל אותו. אלה החיים הטובים.

אשליית השפע. יש, כביכול, שפע של אפשרויות, שפע של הזדמנויות, ועלינו רק לבחור ביניהן. אבל השפע הזה, המיוחצן היטב, לא אמיתי. רוב האנשים לא יכולים להרשות לעצמם ליהנות ממנו, לא באמת. מי שקונה דירה ומשלם עליה משכנתה במשך עשרים וחמש או עשר שנים או אפילו שנה, לא יכול להרשות לעצמו לקנות דירה. מי שקונה דירה במזומן, רק זה מישהו שיכול להרשות לעצמו דירה משלו. מי שיכול לקנות אוטו במזומן יכול לומר שידו משגת אוטו. מי שקונה אוכל, בגדים, מכשירים חשמליים, ביטוחים, בפחות משני תשלומים, מי שיכול לרכוש משהו בלי לגלגל את ההוצאה לחודש הבא, רק הוא יכול לומר שידו משגת, אבל אורח החיים הזה – מינוס בבנק, אשראי ותשלומים, אורח חיים שנראה לרובנו טבעי כמו השמש בצהריים, כי אנחנו לא מכירים אחר מלבדו, זה לא שפע אמיתי, זה שפע מדומה. רק קומץ אנשים חיים במזומן, כי יש להם המון כסף. סך הכנסותיהם גבוה מסך ההוצאות החודשיות שלהם. רוב אוכלוסיית העולם לא חיה ככה, היא חיה על חשבון הכנסות עתידיות, בחודשים הבאים, ולרוב, גם בשנים הבאות.

אופציית החיסכון לא מיוחצנת באותה אובססיביות. ריביות שבנקים מציעים על פקדונות הן לרוב מגוחכות וכך משקפות היטב את מעמד קונספט החיסכון במערכת כלכלית שבה מעודדים אותנו לעשות בדיוק את ההפך: לקחת עוד ועוד הלוואות, לשקוע בחובות עתירי ריביות, לקנות כל שטות באשראי ובתשלומים. אם במקום לשלם משכנתה ב-25 השנים הקרובות אחסוך את הכסף הזה, יכול להיות שבעוד 25 שנים אוכל להרשות לעצמי דירה, להרשות לעצמי באמת, לא בכאילו, אבל למי בכלל נשאר כסף לחיסכון כשהמחיה הבסיסית לא מפסיקה להתייקר בלי שום תיאום עם השכר, וגם אילו יכולתי, בחברה הישגית כמו זו שאנו חיים בה, שלא מפסיקים לדבר בה על צמיחה כאילו היא ערך עליון ונחלת הכלל, זה שיא העולב, לחסוך. זו חוצפה, זו חבלה במשק. צריך לחיות את הרגע, לכלות מה שיש וגם מה שאין. ומה שיהיה יהיה. כי לנשום זה לא לחיות, כידוע, ולפנק-לפנק-לפנק, ומגיע לי הטוב ביותר ומגיע לך הטוב ביותר וכל זה.

וכאילו לא די בעצם האשלייה, יחצני השפע גם מקפידים לייצר את התחושה שמי שלא ממצה את השפע המדומה הזה, מי שלא לוקח כי יש, הוא לוזר. אורזים אותו, את השפע עאלק הזה, בנייר מבריק של בריאות ושל אושר, של מימוש עצמי ושל הרפתקנות, וזה אמור להיות התרכיז, טעם החיים, המתנה שלנו לעצמנו – הדברים שאנו יכולים לקנות הם האושר שלנו, אורח החיים הבריא שלנו, שמחת החיים שלנו, ההנאה. ובתוך כל זה יוצרים מין מיסוך בינינו, המקפידים ליהנות מהשפע המוצע לנו, ובין מי שמספק לנו אותו – העבדים המנוצלים המייצרים את כל הגאדג'טים שאנחנו צורכים, תופרים את הבגדים שאנחנו לובשים, בונים את הבניינים שלנו, סוללים את הכבישים שלנו, מאבטחים את הקניונים שלנו ומנקים את הבתים ואת הרחובות שלנו ואין להם אפילו שמץ של סיכוי ליהנות מהשפע הזה אי פעם אם המודל הכלכלי יישאר כפי שהוא – כזה שמיטיב אך ורק עם הקומץ שמעצב אותו ומנהל אותו לתועלתו האישית.

את כל זה מקפידים באדיקות ובבריונות להסתיר מפנינו כדי שהשפע ייראה מזהיר ומגניב ורומנטי. ואמיתי, כמובן, כאילו הוא באמת גם שלנו. כאילו אם רק נרצה, ונעבוד מספיק קשה, נוכל להרשות לעצמנו יום אחד מה שהבכירים בוול-סטריט יכולים להרשות לעצמם. ורובנו קונים את הקלישאה המקושקשת הזו.

ומרביתנו, כמו זו המצוטטת בפתח הפוסט, אלה שמהללים את השיטה ש-@$#^%#$%^ אותם ונאנקים בתוך שלולית זיעה מרוב מאמץ לשחק לפי הכללים שלה, נאלצים לעבוד במקומות עבודה שהיינו שמחים לעזוב, אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו כי שוק העבודה לא מציע לנו שום משרה בתחומי העניין וההתמחות שלנו, ושכרנו נשחק, אבל זה מה יש, וגם על זה מצפים מאיתנו להגיד תודה, כי לא התמזל מזלנו להתברג במקצוע הנכון, ולפחות אנחנו לא מחוסרי עבודה, ואנחנו גם נאלצים לעבוד המון שעות במשרה מלאה אחת לפחות כי אחרת לא נסגור את החודש, וזה מותיר לנו מעט מאוד פנאי, וקדחת העבודה, מרוב אדרנלין או מרוב חרדה או מרוב הדחקה, מייצרת אצלנו איזו אמונה שאוטוטו נגיע רחוק, שעלינו על הדרך הנכונה, רק להיות קצת יותר חרוצים, קצת יותר עקשנים, ואנחנו שם.

רובנו מסרבים בתוקף להודות שהשיטה רקובה, ולא רק זה, לא פעם אנחנו מגינים עליה בחירוף נפש כי להודות שאינך יכול להרשות לעצמך משהו מכל השפע שהעולם הזה מציע, להודות שקשה לך, שאתה נאבק על קיומך ומשווה מחירים ומכבה את האור כשאתה יוצא מהחדר, זה לצאת לוזר, להיות במאסף, להשתרך בקצה האחורי של הטור הכל-אמריקאי הזה, של אנשים שצועדים לעבר ההצלחה. אז כולנו נותנים לצועדים בראש להכתיב את סדר העדיפויות, לקבוע מה המקצועות הנחשבים ביותר, השווים הכי הרבה, מה כללי המשחק, מה צודק, מה הגון והאינטרסים של מי זקוקים להגנה (של בעלי ההון, כמובן, אחרת ידירו רגליהם מהארץ ואנחנו נינטש וגורלנו יהיה רע ומר, כך מספרים לנו). מעטים מעזים להתייצב מול הטענות המוטחות בנו, "יא עצלנים! תעבדו גם בשלוש עבודות אם צריך! תחסכו במקום לקנות אייפונים ולפטופים, תפסיקו לאכול בחוץ, תפסיקו לטייל בחו"ל!" ומשיבים שזה כבר מזמן לא עניין של צניעות וחסכנות, זה מזמן לא עניין של הסתפקות במועט, זו פשוט משימה בלתי אפשרית בעולם הזה, שנהיה כאן, לרצות קצת. אפילו המעט ההכרחי (קורת גג, חשמל, מים, תחבורה) יקר בטירוף והשכר, כמובן, לא מתעדכן בהתאם. שלא לדבר על זה שהסתפקות במועט בעולם שיש כל כך הרבה ממה ליהנות בו (עאלק, כאמור) זה תמהוני, לא אתי אפילו, ולא מוסרי. זה מעכב את הצמיחה. זאת בדיחה.

גם לא מכבדים אותי בפירות וגם מצפים ממני לקנות באשראי כדי להניע את הכלכלה שלהם. ואני מצחיקה.

ואחרי ששמעתי מד' על היציאה הזאת נזכרתי בכל מיני דברים שאמרו אנשים שצמחונות מצחיקה אותם, שלא לדבר על טבעונות, נזכרתי בפרצופים שנמרחו אז על פניהם, ותהיתי מי פה המתנשא, מי חושב שהוא טוב יותר ממי, ולפי איזה היגיון להיות מינימליסטית wannabe זה יותר מצחיק ונלעג מלהיות עשירה בכאילו.

קפיטליזם סימן שאלה

הקואופרטיב כאלטרנטיבה לריצה לכנסת

לפני כשבוע ישבתי עם ד' במסעדה בדרום תל אביב. לידנו התיישב גבר עם עיתון אותו היום וקרא כותרת על דפני ליף שפונתה מדירתה השכורה וביקשה לארגן הפגנה במוצאי שבת. "בכל פעם שהבחורה הזאת מפונה מאיזו דירה, כל המדינה עוברת טלטלה." הוא מלמל בארשת רצינית לכיוון הבחורה שישבה לצידו, וד' צחקה בקול. "סליחה", אמרה לו כשהפנה לעברה מבט מופתע. "זה היה מצחיק."

הנימה המלודרמתית המבוהלת של הדאחקה הזאת הזכירה לי קצת את הציניות הזחוחה בתגובה השלטונית למהפכה שהחלה כאן לפני כחצי שנה. במקום להתפנות סוף סוף לסוגיות הבוערות בחיי היום-יום של אזרחי המדינה, הסתערו המחוקקים על סוגיות לאומניות ומיהרו לנופף בדגלי ההפחדה המוכרים לעייפה של שליטים ושל ממשלות שאין להם מושג ירוק איך לטפל בבעיות האמיתיות. זה היה פחות מצחיק.

בחודשים ובשבועות האחרונים מרבים להספיד את המחאה. להסתלבט על סמליה ועל הישגיה, לבוז לנאיביות של מחולליה, לגחך לנוכח אזכוריה כאילו הייתה טרנד חולף שכבר יצא מהאופנה והוא פאסה-קומפוזה. אבל אם מעמיקים מעט מתחת לפני השטח, לא קשה להבחין בה. היא אמנם לא מרוחה על כל שערי העיתונים ואתרי החדשות, היא כבר לא מוציאה מאות אלפים לרחובות והיא לא שפוכה בשדרות רוטשילד כפיצוץ הגדול ביותר בתולדות המוביל הארצי. אבל מי שבוחר להתייחס למהפכה הזו רק דרך הסמלים שיצרה לה התקשורת, ולשפוט אותה רק לפי הממדים של הפגנות שנקשרות בשמה ושל כותרות בעיתונים, עושה לה רדוקציה מעוותת ומפספס את עיקרה בקילומטר בערך.

מספיק נאמר ונכתב כבר על הישגיה ארוכי הטווח של המחאה החברתית (בארץ ובמקומות נוספים בעולם) שרחוקה עדיין מלהסתיים. השינוי שהיא חוללה ומוסיפה לחולל הוא שינוי עומק הדרגתי בתפיסת המצב הכלכלי והחברתי, בתחושות של בדידות וייאוש וסולידריות ורצון לשנות אל מול הרצון לעזוב, בהרגלי הצריכה, במידת המודעות וההדחקה, ובסדרי עדיפויות שמתארגנים מחדש לפחות בקרב חלק מהאזרחים, ואולי תהיה להם השפעה על תוצאות הבחירות הקרובות לכנסת. אולי לפחות על אחוז ההצבעה.

אחד הרעיונות שעלו, בין רבים אחרים, במהלך ימי המחאה הראשונים, היה רעיון השקיפות. רבים מוטרדים מכך שבעידן הנוכחי שבו אמצעי הכוח העיקרי שיש לאדם הוא כספו, ארגונים עסקיים רבים, גופים ציבוריים ואינספור חסמים ביורוקרטיים מעמעמים את נתיבי הכסף היוצא מכיסו של האזרח ומקשים עליו לדעת מה יעדו הסופי של הכסף הזה – מי מרוויח אותו, מי נהנה מפירותיו, היכן הוא מושקע. רעיון הקואופרטיב – גוף שיתופי שמאפשר לחבריו לקדם מיזמים חברתיים לפי השקפתם, עשה סוג של קאמבק והציע אלטרנטיבה עסקית מעט יותר קורצת משלל חברות ותאגידים שמטרתם היחידה היא מקסום רווחיהם של בעלי המניות.

אתמול השתתפתי בחוג בית אצל גילה, אמא שלי. כשהתקשרתי אליה לפני כמה שבועות לספר לה על כתבה שקראתי בעיתון, הצלחתי להלהיב אותה אפילו יותר מהצפוי. הידיעה על קואופרטיב "שלנו" כמעט הפילה אותה מהכיסא. הדברים שקראה שם, ובהמשך גם באתר הבית של הקואופרטיב, היו בסיס אידיאולוגי ומעשי שהיא מחפשת כבר שנים להשתלב בו כדי ליישם בפועל את תפיסת עולמה, כדי להשתמש בכסף כדלק לפעילות חברתית ולא סתם ככלי למינוף או ליצירת עוד כסף.

ג'קי גורן רוזנבלום וחנן כהן. ממייסדי קואופרטיב "שלנו"

בגלגולם המיושן, קואופרטיבים הם בפשטות חברות בבעלות עובדיהן. כל אחד מהעובדים מחזיק במניה של החברה, יש לו זכות הצבעה שווה בבחירת הוועד המנהל והוא זכאי גם ליהנות מרווחי החברה המתחלקים באופן שווה בין עובדיה. בגלגול המודרני יותר, המותאם למציאות הכלכלית והתרבותית הנוכחית, קואופרטיב הוא איגוד שמבקש להיטיב לא רק עם החברים בו, אלא גם עם הסביבה ועם הקהילה, בכך שהוא מייצר אלטרנטיבה שמאפשרת צרכנות בעלת ערך מוסף – השקיפות שקואופרטיבים מחוייבים לה מאפשרת לכל חבר בהם לדעת לאן הולך הכסף שלו, לשלוט באפיקי ההשקעה וכך לעצב בפועל מודל כלכלי שאינו חזירי-אגואיסטי. קואופרטיב מציב לעצמו דרישות רחבות יותר מ"מקסום רווחים" – המנטרה של כל חברה עסקית – ופועל תוך שמירה מירבית על הסביבה הטבעית ועל האתיקה והמוסר בתחום יחסי העבודה בתוכו ובתוך הגופים שעמם הוא משתף פעולה בפעילות השוטפת. יתרה מכך, רווחי הקואופרטיב לא מושקעים באג"ח או במט"ח כדי לייצר לחברים בו עוד ועוד הון פרטי, אלא מתועלים לקידום פרויקטים שתואמים את השקפתם האידיאולוגית של חברי הקואופרטיב ומאפשרים להם לפעול, להוות מנוע כלכלי-חברתי, כשהמטרות החברתיות הן-הן מטרת הפעילות, והכסף, ככורח המציאות שאנו חיים בה, הוא רק הכלי למימוש היעדים.

האכסיומה הקפיטליסטית המודרנית שהתקבעה בתודעתם של רבים, מביני דבר כהדיוטות, שלפיה ארגון עסקי מחויב בראש ובראשונה לשורה התחתונה של הרווח, אינה עמוד האש של הקואופרטיב. בפעילות העסקית של קואופרטיב יש מוטיבציה ערכית, ותכלית הרווחיות שלו אינה למלא כיסים וחשבונות בנק של אנשים פרטיים, אלא לאפשר לו לפעול מבלי להיות תלוי בתרומות, בבעלי הון אינטרסנטים ובגופים ציבוריים מסואבים.

קואופרטיבים רבים קמו בשנים האחרונות בארץ ובעולם. המגוון רחב מאוד, החל מקואופרטיבים קטנים דוגמת זה וכלה בארגוני גג גדולים דוגמת EACB – איגוד הבנקים הקואופרטיביים האירופי שנוסד בשנת 1970 מתוך מטרה לקדם כלכלה שיש בה אחריות חברתית, קשר ישיר עם הלקוחות ומחוייבות להשקעה ארוכת טווח.

נציגי קואופרטיב "שלנו" שהגיעו לשוחח איתנו עשו זאת, כמו את שאר המלאכה שהם עוסקים בה בחודשים האחרונים למען קידום הרעיון שהם מאמינים בו בכל לבם, בהתנדבות. איש גם לא יכול להבטיח להם שמאמציהם ישאו פרי. והיכולת הזו של אנשים בעלי ניסיון חיים עשיר ורקע מרשים בתחומי שוק ההון והפרסום להאמין ברעיון חברתי היא אחד הפירות היפים ביותר, לדעתי, שהצמיחה המהפכה הזאת. לא מדובר בילדי פרחים – חבורת האנשים שעומדת מאחורי קואופרטיב "שלנו" יודעת דבר או שניים על המציאות הכלכלית ועל כוחות השוק הפועלים בה, אבל האמונה והמסירות שלהם לרעיון שהם מקדמים הצליחו לשכנע אפילו את הספקן הכי חשדן שהיה נוכח אתמול בחוג הבית. הרצון ליצור עתיד טוב יותר, לעצב חברה סולידרית יותר, גרגרנית פחות, ולטפח חשיבה סביבתית וחברתית לטווח ארוך, כל אלה נראים לי כמו ההשקעה הכי נבונה והוגנת בעולם, וכשמאחורי כל המילים היפות האלה והרעיונות האנושיים האלה עומדים אנשים מעשיים וחרוצים שמוכנים להשקיע מזמנם וממרצם כדי לקדם אותם בלי כל תמורה מובטחת, אני נשבעת שזה מחזק בי את האמונה בבני האדם. ודאי שקניתי מניה בקואופרטיב (בעלות 1,000 ש"ח). אם יש משהו שלדעתי ראוי להשקיע בו, הרי שזה בדיוק זה – צורך אמיתי בחברה הוגנת ואנושית שאפשר לחיות בה במידה של שקט נפשי בלי לחוש כל הזמן את הקוטביות האיומה שג'קי גורן רוזנבלום התייחסה אליה כשאמרה שבכל פעם שהיא קונה משהו בארץ היא מרגישה אחת מהשתיים – או שיצאה פראיירית או שדפקה מישהו אחר. זה ממש לא חייב להיות ככה, מהקונספציה הזו מוכרחים להשתחרר.

גורן רוזנבלום. "אנחנו אנשים ריאליים. קבענו לעצמנו לוח זמנים להשגת יעדים של גיוס חברים, ואם זה לא יצליח, נסגור את העסק. אבל לפחות נדע שעשינו כל מה שיכולנו כדי לגרום לזה לקרות."

היתרון של קואופרטיב לעומת חברה בע"מ טמון באג'נדה החברתית שלו. קואופרטיב, בניגוד לחברה עסקית, אינו חותר לצמיחה לשם צמיחה וההצלחה שלו לא נמדדת ברווחים שגורפים חבריו, אלא בכך שהוא מאפשר להם הישג הרבה יותר משמעותי ובר-קיימא מפלוס בעובר-ושב: היכולת לנקוט עמדה ולהתייצב מאחוריה, לשים את הכסף איפה שהפה. וכל עוד האג'נדה החברתית אכן עומדת יציבה, ומובילה בפור ענק, בראש רשימת היעדים של הקואופרטיב, הוא יכול להיות גוף מיטיב רב עוצמה. אבל בדיוק באותה מידה, אם תאוות בצע לצד ראייה תועלתנית וקצרת טווח משתלטות על האג'נדה, מוטב לעשות מה שעשו לא מעט קואופרטיבים ישראליים בעבר, ולהירשם כחברה בע"מ. כמו שאמר לנו דן חיימוביץ, גם הוא ממייסדי "שלנו", מה שהביא לחיסולם של קואופרטיבים שכבר קמו ונפלו במקומות שונים בעולם היה תאוות הבצע של חלק מחבריהם. ואז הוסיפה טובה שפוטהיים מוועדת המינהל של הקואופרטיב, בחיוך מעט קודר, "ככה הגענו עד הלום." החזירות של רבים מאיתנו הביאה אותנו למקום הזה שממנו בדיוק צמחה המהפכה ואותו אנחנו מבקשים לעזוב, מקום שבו תאוות בצע אנוכית ותחושה של מלחמת קיום מתמדת מצליחות לדרוס הכל – זכויות עובדים, הגינות, צניעות, התחשבות, חשיבה על העתיד וסולידריות. ואם מוותרים לרגע על הציניות ומרשים לאמונה, לא נאיבית, פרקטית, אבל אמונה, להיכנס לתמונה, אפשר בקלות לראות בקואופרטיב דרך ללכת בה אל מקום קצת פחות דורסני, הרסני ומנוכר.

לא כל מי שרוצה בשינוי ומעוניין לקדם אותו ולהשפיע מתאים לריצה לכנסת ולפעילות פוליטית במובן הצר ביותר של המילה, אבל נדמה שחברות בקואופרטיב היא אלטרנטיבה לגמרי לא רעה. ויסלחו לי כל המלעיזים והספקנים והמבקרים המבוהלים, אבל תחי המהפכה. לגמרי תחי.

 

*** גילוי נאות: ב-22 ביולי 2013 הודעתי על פרישתי ועל הפסקת חברותי בקואופרטיב "שלנו" לאור ההבנה שאיני שותפה עוד לדרך ניהול הקואופרטיב, ואף חשוב מזה, לאור חוסר שביעות רצוני המתמשך מתוצאות הפעילות, או ליתר דיוק, היעדרן.

הפרישה מקואופרטיב "שלנו" לא הייתה התנערות מהרעיונות העומדים בבסיסו, בהם אני עדיין מאמינה, אף שאני מודה שציניות וחשדנות בכל הנוגע לרעיון הקהילתיות החלו להתרבות בי. רעיון יכול להצליח בדיוק במידה שבה האנשים שמנסים לממש אותו רוצים בהצלחתו יותר מבכל דבר אחר (תהילה, רווח אישי, תועלת אישית, קידום אישי וכיו"ב).

קפיטליזם סימן שאלה

שולחן אוכל סימן שאלה – פרק I בעלילות פינוי האשפה מחיי

"אפשר לומר שאנחנו 'משליכים את עצמנו לדעת' כפי שניבא אלווין טופלר בספרו הלם העתיד (1970). אנחנו חיים בתרבות שמעלה על נס את השימוש החד פעמי, ולכן החומריות – ובעקבותיה גם הרוח – מאבדת מערכה המהותי. אנחנו משתמשים וזורקים, כלאחר יד, ולא משאירים כלום אחרינו – לעצמנו או לזולתנו – מלבד פסולת. במידה מסוימת, הערך המקודש בתרבות שלנו הוא היעדר הערך. אנחנו מקדשים את הזמני ואת הארעי, את הקליל ואת מה ששימושי בזה הרגע. בעצם, אנחנו בזים לכל מה שמחזיק מעמד: מושגים כמו ותיק, ישן וממושך מגונים בתרבות הפופולרית שלנו, לפחות כפי שהיא משתקפת בתקשורת ההמונים, כי את מה שמחזיק מעמד אין צורך להחליף, והצורך להחליף – לקנות חדש – הוא זה שמניע היום את גלגלי הצריכה."

מתוך: במרחק הליכה, חיבור על תרבות הצריכה, מאת ארנה קזין, 2004

מיד אחרי ההקדמה שלעיל מבהירה המחברת שמסחר היה תמיד ציר החיים של קהילות אנושיות ושהיא אינה קוראת "לשחרור עבדים מהסוג הישן" ולמהפכה, היא רק מבקשת להתייחס בחיבורה למחיר התרבותי שתרבות הצריכה גובה, ל"יחס המסוים שנוצר בינינו ובין החומר, האובייקט, והאופן שהיחס הזה מיתרגם ליחסים אנושיים, ליחסנו אל העולם." היא מוסיפה ואומרת, "אנחנו מצמצמים את האנושיות שלנו לתפקודים המעטים הנדרשים במגרש הכלכלי ומרוקנים את עצמנו ואת זולתנו מרוח, מרגש ומרצון חופשי." את הרעיון שעומד במרכז החיבור הזה אימצתי בהסכמה ובתחושת הזדהות כשקראתי אותו לראשונה, ובקריאה נוספת, לאחרונה, הבנתי שהוא הבסיס ליומרה המינימליסטית שלי. אני משוכנעת שככל שאיפטר מחפצים לא שימושיים שצברתי, חפצים שלא מיטיבים איתי בשום צורה, ככל שאקפיד לרכוש רק דברים שנחוצים לי ולשמור עליהם, לתחזק אותם, להתאים אותם מדי פעם לאורח חיי, לצרכים המשתנים ולנסיבות הדינמיות של החיים, תתעצם בי התחושה שדבר לא חסר לי. ולא ההיפך, כפי שתרבות הצריכה המשופשפת מנסה בשלל דרכים לגרום לי לחשוב – לא למהר לקנות משהו חדש כדי להרגיע את תחושת המחסור כשהיא מתעוררת, אלא במקום זה – לנסות להיפטר ממשהו.

להיות צרכנית גרועה, זו השאיפה שלי. לקנות מוצרים מיד שנייה ולמחזר כל מה שאני מבקשת להיפטר ממנו, לייצר לופ של שימוש חוזר. זה מבחינתי מיצוי יכולתו של כוח הקנייה (הדי בינוני) שלי לבטא אמירה נגד טירוף הקניות שאל תוכו נולדתי – סוף שנות השבעים וראשית שנות השמונים, תחילת הפריחה (בארץ) של השימוש במוצרים חד פעמיים שנועדו לעשות את חיינו נוחים יותר, אבל אט-אט הפכו הכל לחד-פעמי – לא רק כלי מטבח, עטים, מציתים וסכיני גילוח, אלא גם עובדים, אידיאולוגיות ואפילו ידידים ובני זוג, גם אותם אנחנו ממהרים להחליף בחדשים כשהם "מתקלקלים".

אתחיל בניסיון שלי לרוקן את חיי מכל מה שמיותר בהם. את ההרפתקה הזו החלטתי להתחיל בשולחן שלהלן:

בכל בית יש שולחן כזה. ואם זה לא שולחן, זה מדף, או כוננית, או שידה, רהיט כלשהו שניצב בסמוך לדלת הכניסה וסופג הכל: דואר זבל, מפתחות, תיקים וארנקים, ניירת, כל מה שמצוי על הלימבו שבין "לא צריך את זה כבר" ו"אל תזרקי את זה עדיין", חפצים שפונו משולחן הקפה (זה שמשרת בביתנו במסירות את מטרתו המקורית של שולחן האוכל שלעיל) כדי שאפשר יהיה לאכול עליו מול הדי-וי-די, או סתם להניח עליו את הרגליים, ועוד שלל חפצים שאין להם מקום של קבע. ב"ימי הזוהר" של שולחן האוכל האומלל הזה המצב היה כל כך עגום עד שנערמו עליו שכבות-שכבות של ניירות ופריטים בתל ארכיאולוגי. לדירה הנוכחית נכנסתי בבהילות בעקבות משבר אישי שאילץ אותי לעזוב את מקום מגוריי הקודם ובמשך קרוב לשנה הדחקתי מרבית מחיי. לשון אחר, ערמתי אותם על השולחן הזה עד שנראה ממש כמו התגלמות ההדחקה. בבואי לנסות להשתלט על הבלגן שעשיתי שם נעמדתי מול הערימה המבהילה הזאת והגעתי למסקנה הפשוטה שבעצם, אני בכלל לא צריכה שולחן אוכל בדירה. אני נוהגת כאמור לאכול על השולחן הקטן הסמוך לספה, אני לא עורכת כל מיני דינר-פארטיז המצריכות מקום לבופה או לסועדים ואני לא מארחת בחגים. השולחן הזה נרכש לפני שנים כשעברתי דירה ואמי החליטה לפנק אותי בשולחן אוכל כדי שאוכל "לאכול כמו שצריך". לא בדיוק מאני-וול-ספנט, מסתבר.

לכן הוחלט להמיר את השולחן ברהיט אחר שייטיב לשרת את הפונקציה שלשמה הוא ניצב שם: לקלוט אל תוכו חפצים שנמצאים בתנועה מתמדת, לעזור לי לשמור על הסדר ולתפוס קצת פחות מקום, אם אפשר.

וכך, בוקר אחד צעדנו ד' ואני אל חנות רהיטי יד שנייה באחד מ(שני)רחובותיה הראשיים של גבעתיים ועוד בטרם נכנסנו לחנות ראינו בפתחה כוננית שהייתה בול מה שחיפשנו. כל תכולת החנות נמכרה במחירי חיסול וניצלנו את ההזדמנות, רכשנו את אותה כוננית משופצת, נאה למראה וצנומת מידות יחסית לשולחן האוכל ההוא, ואף צירפנו אליה מזוודה ישנה שעוד ידובר בה (מעט) בהמשך. סחבנו את הכוננית במעלה הרחוב עד הבית והעמדנו אותה בסלון עד שנוכל לפנות את השולחן ולהציב אותה במקומו. כעת רק נותרה השאלה, מה נעשה בו, בשולחן? הוא נשמר היטב כל השנים כי חוץ מלערום עליו חפצים כמעט לא נעשה בו שימוש, והוא יכול להביא תועלת של ממש למי שזקוק לשולחן כזה. תחילה חשבתי להציע אותו ב-yad2 בחינם למי שיש באפשרותו להוביל אותו מכאן לאן שירצה, אבל מכיוון שהדירה שלנו לא מספיק מרווחת לצרכי אחסון היינו מוכרחות לסלק אותו מאמצע הסלון בהקדם האפשרי כדי לשמר את אפשרות הגישה למרפסת. באישון לילה כעבור יומיים, במוצאי שבת, הוצאנו אותו ואת שני הכסאות הנלווים לו לרחוב והעמדנו אותם סמוך לכותל של בית כנסת. למחרת בבוקר כשיצאתי לעבודה, חרדה כולי שפקחי עירייה מסתובבים ברחוב ומחפשים את בעליו של השולחן כדי לקנוס אותו, גיליתי שהוא איננו והיתה לי הרגשה נעימה שמישהו שזקוק לו לקח אותו, ושהוא ישתמש בו. אולי אפילו יאכל עליו.

בשוונג של רצון לרענן את מראה הסלון הוחלט גם לרפד מחדש את הספה וכאן נעזרנו בשירותיו של רפד מרמת-גן שעוסק במלאכתו באותה המרפדייה משנת 72'. בעל מלאכה שהוא ושכמותו נכחדים אט-אט מן העולם, אין להם יורשים, ואני מעדיפה לשלם לו 4,000 ש"ח על ריפוד ספה ישנה בבד איכותי מאשר לקנות ספה חדשה שאם תהיה גדולה ונוחה כמו הנוכחית, אין ספק שתעלה לי יותר, ואין לי גם ספק שהכסף שאשלם תמורתה יגיע לידיהם של משווקים ושל סוכני מכירות ממולחים ולא לידיהם של בעלי מלאכה שממש עושים משהו, ומתמצאים במה שהם עושים, לא רק עומדים באולמות תצוגה ומרעיפים שבחים על רהיטים שאינם יודעים עליהם כמעט דבר. לא באמת. שלא לדבר על כך, שכל עוד איני נאלצת להשליך לפח ספה ישנה שאין בה כל פגם חוץ מכמה כתמים וחור אחד בריפוד, אני ממש מעדיפה להימנע מכך. לא מטעמים ירוקים שאיני מזלזלת בהם, אלא מטעמים של טעם. אין בזה שום היגיון, לפי תפיסתי.

סרטה התיעודי של הבמאית הגרמנייה קוסימה דנוריצר קונספירציית הנורה החשמלית לוקח את הטענה שמעלה קזין בחיבורה בדבר חד-פעמיותם של מוצרים ומציג אותה כתוצר של קונספירציית יצרנים המבקשים לייצר באמצעים מלאכותיים מעגל מתרחב והולך של צריכה – באמצעות מנגנון של "השבתה מכוונת" מצוּוים מהנדסים ומעצבי מוצר לתכנן מוצרים ולהתקינם כך שיתקלקלו תוך זמן קצר כדי להחזיר את הצרכנים לקניון, לפעמים עוד בטרם סיימו לפרוע את התשלומים על המוצר שהם כבר מבקשים להחליף. במהלך הצפייה בסרט מתעצמת ההבנה שתועלתנות כלכלית היא כיום מראית הכל ולמרות המשבר העולמי שהוכיח שללא פיקוח גרגרנות האדם יכולה להמיט עליו (בעיקר על הזולת, כי הגרגרנים האמיתיים לא שילמו שום מחיר על האסון שגרמו לו) חורבן אמיתי, אנשים עדיין סבורים שמושגים כמו "שוק חופשי" ו"היצע וביקוש" יכולים להצדיק הכל, גם עיוותים מוסריים. אבל מקוממת במיוחד היא אותה סצנה בסרט שבה נראית מזבלת הענק בגאנה אליה משליכות מדינות אירופה הררים של פסולת חשמלית וטכנולוגית. בלי בושה. "במאה השנים האחרונות" מציינת קזין בחיבורה, "המירה התעשייה את עקרון העמידות בעיקרון הפרברטי החדש: עקרון ההתקלקלות. הכי טוב לייצר מוצרים ארעיים, שאינם מחזיקים מעמד, חלשים, פגיעים ביסודם, שנרצה להחליפם במהרה." אף אחת מהשתיים, היוצאות נגד תרבות הצריכה כמשחיתה ערכי מוסר יסודיים ומאלחשת רגישות לזולת, לא מציעה לשנות לחלוטין את השיטה, אבל במפורש או בעקיפין עולה מהסרט ומהחיבור כאחד ההצעה להיות צרכן נבון, לשקול כל רכישה וכל השלכה לפח של מוצר שהתקלקל, ולנסות לחשוב לאן מגיע הכסף שלנו בסופו של דבר, ומה המניעים של מי שמשווק לנו דברים שאולי אנחנו בכלל לא צריכים.

בסיום ספרה מציעה ארנה קזין את רחובות העיר כאלטרנטיבה לרחובות הפרברים ולקניונים המסודרים, המבוקרים והסטריליים. שוטטות בעיר כפי שתיארו אותה הוגים וסופרים רבים, משארל בודלר, ולטר בנימין ואדגר אלן פו ועד וירג'יניה וולף והנרי דיוויד תורו, במובן של הליכה ללא מטרה קבועה מראש וללא חיפזון ממוקד, היא היכולת ליהנות מחופש ומאינדיבידואליות אל מול תרבות הצריכה העדרית והכובלת. הפוסט העתיד הוא אוהלים מציע אופציה עוד יותר מרחיקת לכת. איש איש והמרחב המועדף עליו שיבחר לסמן לו כיעד, אבל בדרך לשם חשוב מדי פעם להיזכר בכך שאנחנו לא רק פרטים בחברה האנושית, לא רק "כלי משחק במערכת הכלכלית שלה", אלא גם "מרכיבים של הטבע, בניו ובנותיו של היקום." וכאמור בקלישאה, הדרך היא העיקר. והרי ידוע שקלישאות הן מן הנכונות שיש.

ונ.ב. כמובטח – באותה חנות לרהיטים וחפצים משומשים נמצאה גם מזוודה ישנה ובצידה מדבקה ובה שם בעליה ורישום יעדי הנסיעה שלו – יוסף מאירי, פריז ולונדון. היה די מסעיר לעמוד מול החפץ הזה ולנסות לדמיין את גלגוליו עד שהגיע לסלון שלנו והתמלא בדיסקים.