גוּדלַייף
בגיל 14 איבדה דפנה את הגוּדלַייף שלה.
הוא היה מתנה מאמריקה.
רוּבּי אומרת שזה נשמע כמו ויברטור ודפנה פוערת לעברה עיניים גדולות ושואלת אם היא לא מכירה את גודלייף, חשבה שלכל הילדים היה כזה. רובי מנידה בראשה, מַנשיפה פתית אפר שנשר מהסיגריה ונחת ליד כוס האייס קפה המיוזעת שלה ואומרת שלה היה אָטָרי. מה נזכרת בזה פתאום, היא שואלת, ולרגע ממש רואים בתווי פניה כמה הזדקנה מאז שהכירו בקורס מבוא לבלשנות וכמה היא מודאגת, אבל פתאום זה חולף, עווית הדאגה שמקמטת את לחיה, מיד אחרי שהיא שואלת, תגידי, הכל בסדר איתך? ודפנה מעווה פנים בחוסר אונים, לא מצליחה להסביר. היא מנסה לעקוב אחר תנועת האישונים המהירה בעיניים של רובי, כל טוסטוס שעובר מרומם גאות בצווארה ובכתפיה, והיא מאוהבת, רואים לה בריצת האישונים איך היא מחכה לו, על זה רצתה לדבר כשביקשה לפגוש את דפנה אחרי העבודה, לא על איזה צעצוע שהריח הזה של הפיקוסים כנראה מזכיר לה. כמו בכל קיץ. יש ריחות כאלה, שכל החיים יזכירו לה.
כשהייתה דפנה בת חמש אבא חזר מנסיעה לבוסטון עם קופסה ענקית שתפסה לו חצי מזוודה. היא זוכרת עד היום איך הרגישה מרומה כששלפה מתוכה ריבועים-ריבועים של קלקר עד שנשאר לה ביד הגודלייף הקטן בגודל של מחברת. מעט יותר עבֵה ופי אלף יותר יפֵה, אבל לא גדול במיוחד. היא הציצה שוב בקופסה. לא נשאר שם כלום, רק פירורי קלקר ומלא ניירת.
זה היה באוגוסט, המזגן נהם בְסלון מלא ריח חדרים ממוזגים מוגפים שמעשנים בהם. דפנה מתה על הריח הזה. הוא נשמר אז בגודלייף כשאבא ניסה את כל הפונקציות. אפשר לשמור פה ריחות, אמר בהיסח דעת, לא נראה לי שימושי, אבל זה נחמד, תראי, יכול להיות לך אוסף ריחות אם תרצי. ואמא קראה מהסלון, מעל העיתון, מה היא צריכה לאסוף כל דבר, שתריח מה שבאוויר, איזה מין שטויות אתה מביא לה משם, בחיי. והפכה דף.
שמש צהריים התנפלה על החלון האדיש כמו צרחה במיוּט, ואבא הגיף את הווילון, התיישב בכובד ראש והרכיב משקפיים, התחיל לקרוא את הוראות ההפעלה. דפנה הביטה במכשיר המוזר, סקרנית וחסרת סבלנות היא החלה ללחוץ, למשוך, לסובב, עד שאבא הרים את עיניו ומשך מידיה את הגודלייף בעדינות, הפך בו ואמר בקול צונן, עוד לא הכנסתי בטריות. זה כבד, אמרה דפנה כשהן כבר היו בפנים, אור זהר במסך ורעש זמזם בכפתורים. נכון, אמר לה אבא, זה לא סתם פלסטיק לשנה שנתיים, זאת פירמה איכותית, זה מותג. זה לכל החיים. כל החיים זה המון זמן, חשבה דפנה וכל גופה התברג לאחור בתנופה פתאומית לנעוץ מבט באמא שלא הרימה אפילו עיניים מהעיתון. עליה כל החיים דווקא לא עשה רושם.
אמא שלה לא אהבה את הגודלייף. אמא שלה אהבה לעמוד על הראש. בכל בוקר, כשדפנה היתה יוצאת מהחדר ורואה אותה בסלון מחייכת אליה היתה חושבת לעצמה, חיוך של מי שעומד על הראש נראה כמו פרצוף עצוב. עד היום היא עומדת על הראש מדי בוקר אחרי שהיא מברכת את השמש, אבל גם כשהיא על הרגליים החיוך שלה נראה הפוך, נפול, אפילו מקרוב, כשהיא מתיישבת מול דפנה עם ספל תה ושואלת מה שלומה ואיך בעבודה ואז היא משתהה, מושכת שלוק ומלקקת שפתיים, מישירה מבט ושואלת, מנסה לחייך, למה תמיד יש לי הרגשה שיש משהו שאת לא מספרת.
אחרי כמה ימים דפנה התרגלה למשקל הכבד והחלה לקחת איתה את הגודלייף לכל מקום כדי לא להשתעמם. אפשר היה לשמוע בו מוזיקה, לראות במסך הקטן שלו תכניות טלוויזיה וסרטים, לא את כולם, רק אלה שהתכנים שלהם אושרו על ידי הצנזורה של הגודלייף, ואפשר היה להסניף ריחות דרך חרירים קטנים. במשיכת ידית קטנה, קפיצית, היה משתחרר משב חריף ומזכיר לדפנה את האפטרשייב של אבא ואת הסירחון הנעים של חוף הים ואת הספה בסלון שנייה אחרי שאמא קמה ואת חנות כלי הכתיבה עם המוכרת שכל הזמן לועסת מסטיק. דפנה אספה ואספה, תייקה ריחות בגודלייף בקדחתנות כאילו האוסף הזה ערובה למשהו. היא זכרה את החיוך המופתע של אבא כשאמר, זה נחמד, תראי, יכול להיות לך אוסף ריחות אם תרצי. היה משהו מוקסם בפניו כשאמר את זה וזה נחרט בזכרונה, כאילו גילה פתאום משהו שלא ידע, כאילו יש בזה חוכמה גדולה, באוסף ריחות. והזלזול של אמא מהספה, מבלי להרים אפילו עיניים, חיזק מין תחושה שדפנה ואבא עלו כאן על משהו. תאי הריח בכוורת הצפופה היו נפתחים בלחיצת כפתור, שואבים אל תוכם דגימת אוויר ונאטמים. ואז היתה דפנה רושמת על המסך ארטיק שוקו בננה או אמא מעשנת או יורד גשם וככה זה היה נשמר. היתה גם מגירה קטנה עם לוח נשלף וטוש מחיק ודפנה היתה מציירת שם וכותבת. למגירה היה קוד שרק דפנה ידעה ושמרה אותו בסוד.
רובי מסתכלת עליה בהיסח דעת ודפנה לא יודעת אם היא משועממת או שרק נדמה לה אבל פתאום היא מרגישה נמעכת ומושלכת כמו טיוטה לפח. פתאום היא מתביישת. העצבות שספוגה בה כבר שנים מצטללת תמיד ברגעים כאלה, כשהיא נתקעת לעצמה בגרון, תוקעת שיחות, ותחושת הבדידות חד-משמעית. דפנה מתחננת בלבה שרק לא יבוא הבכי שבא כבר שנים כך פתאום, בלי התראה מוקדמת ובלי סיבה נראית לעין, מתרומם פתאום כמו גל ענק, כאילו שינויים אדירים מתחוללים מתחת לקרקעית האוקיינוס ורק קצה קצהם בקצף הגלים. כבר שנים היא בוכה ולא יודעת למה. אולי זה הריח, הפיקוסים האלה מזכירים לה.
תיכנסי לאי-ביי, אומרת רובי, יש שם הכל, ודפנה שואלת מלצרית שעוברת אם יש כאן אינטרנט אלחוטי ומה הסיסמה. והיא נדהמת לגלות שאין באי-ביי אפילו גודלייף אחד. רק תמונות בודדות בגוגל פיקצ'רז וערך חסר בויקיפדיה. אפילו באינטרנט היא לא מוצאת את הגודלייף. היא לא מבינה לאן הוא נעלם. היא לא הצליחה מעולם להתרגל לחיים בלעדיו, לחוסר המשקל, והיא לא מוצאת לו תחליף אז הכל מתפזר לה כל הזמן, אין לה איפה לשים דברים והיא לא מוצאת שיטה חדשה לסדר כל מה שהיא אוספת.
היא חיפשה אותו בכל הבית באותו הבוקר, הפכה הכל. יצאה לרחוב, חיפשה אותו ליד המכונית, אולי נפל לה כשחזרה עם אבא ואמא מהים עם כל השקיות והמזרן, אולי נשמט מאדן החלון, אבל הוא לא היה בשום מקום. היא מצאה רק את תעודת האחריות במגירה, לכל החיים היה כתוב שם והיא קרעה את זה כמו שאמא קורעת חשבונות ששולמו, בשתי תנועות חדות, ומיד התחרטה.
יש ריצוד של חמלה בעיניים המזוגגות של רובי, אבל גם נתזים של חוסר סבלנות כי אישה בת 35 לא אמורה לחפש צעצועים ישנים. וגודלייף, איזה מין שם זה, היא אומרת ומאותתת למלצר, מצמידה אצבע לאגודל ומשרבטת תלתלים באוויר המעושן, תעשי לי טובה. רק אמריקאים מסוגלים לתת שם כזה לצעצוע. הנה הוא, אלוהים, הוא כזה הורס על האופנוע הזה. ומתחת לעור מתחילה לזחול הכבדות המוכרת, אבל הערב היא מגושמת מתמיד, נמרחת על דפנה מבפנים דביקה וצמיגית, נצמדת לדפנות במין רחש רירי שנשמע לדפנה כמו נחרת בוז של מנצחים. אבל מעשנים כאלה, עם מלא ליחה בנחרות. אבא שלה וההבטחות שלו והסיגריות והסרטן, ואמא שלה עם החיוך ההפוך והעיתון כל הזמן. היא תמיד שנאה את הגודלייף. מי יודע, אולי זרקה לה אותו לפח באיזה לילה כשישנה, אולי החביאה אותו מזמן ושכחה בעצמה איפה. וקופסאות גדולות אבל רק חצי מלאות ותעודות אחריות שלא שוות כלום וחיים שלמים בלי גיבוי בשום מקום.
היא יוצאת מבית הקפה אל הערב, רוח צוננת איטית מפזרת ריח חזק של פירות פיקוסים נמעכים תחת נעליה ובבת אחת היא נזכרת. שמרה את זה פעם עם ריח בגד ים רטוב וכלור בשיערה כשחזרה משיעור שחייה בתא בגודלייף שקראה לו היה כיף, והיא לא זוכרת אם היה לה מאז עוד אחד כזה.
היא גוררת רגליים, קשה לה לגמוא אפילו את המרחק הקצר בין בית הקפה וקצה הרחוב, היכן שחנתה, וכשהיא מגיעה לבסוף ומתיישבת מול ההגה מתאבן בה הכאב. היא לא מצליחה לעבור את גיל 14. מתהפכת בו כבר עשרים שנה כמו בלילה אינסופי של נדודי שינה. היא צריכה עזרה אבל לא יודעת למי לפנות, מי מחלץ נתקעים מגיל 14 ומי עושה את זה בזול ובמקצועיות. מי נותן אחריות. ואיפה יש טכנאי שיכול לשחזר לה זיכרון מיושן כל כך שאפילו באי-ביי אי אפשר למצוא.
היא מתעוררת על ההגה כשאזעקת מכונית מסתלסלת באוויר ושחר סגול בשמשה. מעבירה אצבעות מנומנמות בשיערה, מלקקת את היובש בשפתיים, בוהה פנימה במה שחלמה. איך עמדה שם עם אבא על מרפסת גבוהה והם השקיפו אל עבר עצים ואגם משולש ופתאום פיצוץ החריד הכל והעלה ענן עפר ופרסומת מצוירת לסיגריות, ערימת חפיסות מאוירות בקווים עדינים נערמו זזות מעצמן מתחברות לצורות משונות ומתפרקות בחזרה ונפתחות וסיגריות זוחלות מתוכן כמו חשופיות ומסיבת ריקודים ואורות, היא ישבה נמוך והביטה למעלה אל נשים מבוגרות על הגג, חובשות כובעים לבנים ומחייכות כמו כת סודית ואז היא בדרך הביתה, מרגישה פתאום שאין לה חזייה, כל הערב הסתובבה ככה בין אנשים מדולדלת ורפויה, בדרך הביתה בסמטה חשוכה שנראית כמו הגינה ששיחקה בה בילדותה וכמו פינות ומסדרונות באוניברסיטה, צעיר שיכור מאחוריה, בלונדיני, מעקם פרצוף כשהיא פולטת צווחה ואחרי דקות ארוכות של חרדה היא שומעת ירייה ויודעת שהוא הרג ילד.
היא לא זוכרת בכלל איך נרדמה. והמכונית אפילו לא נעולה. ארבע לפנות בוקר. חמש שיחות שלא נענו מאמא והודעת טקסט מרובי, סליחה שאני ככה, תני לי איזה חודשיים להתרגל אליו ויעבור לי. דפנה מסובבת את המפתח ומדליקה את הרדיו, נוסעת לאט בכבישים העזובים ותוהה איך תעביר עכשיו שעתיים עד שייפתח בניין המשרדים שלה. היא נעצרת ליד הירידה מהגשר, סמוך לכניסה לפארק, ומוציאה מהתיק קופסת סיגריות וספר שקנתה ליד בית הקפה בשוברים שקיבלה לחג. איש שלא הבחין בשום דבר, כתוב על העטיפה, סיפורים, רוברט ואלזר, נחשב כיום לאחד הסופרים החשובים והמעניינים ביותר בספרות המאה העשרים. כתיבתו לא התקבלה על ידי הקהל הרחב ועל ידי עורכי מדורי הספרות. לאחר שחי שלושים שנות יצירה בדלות קיצונית אשפז את עצמו בגיל חמישים ואחת בבית חולים לחולי נפש. שם נשאר עד סוף ימיו. היא מביטה לפנים ברצועת השמיים המכחילים לאיטם, גווני הסגול מתבהרים עד התכחלות מוחלטת והיופי נקי ומשוחרר מאנשים. כמו תגלית נחשף לפניה הבוקר הזה. היא מתעטפת כאילו בניגוד לרצונה במין קליפת אדישות שמעננת הכל, את הבושה, את הכאב, את הגעגוע, והיא מתניעה מחדש את המכונית ונוסעת ולא אכפת לה משום דבר. לא אכפת לה שהיא תקועה בגרונה ובגרונות אחרים, לא אכפת לה מרובי ולא אכפת לה מאמא ולא אכפת לה מהגודלייף. לא אכפת לה איך נמרח לה כל הלילה האיפור על הפנים ולא אכפת לה שזה כבר היום השני באותם תחתונים ולא אכפת לה שהיא מתה מצמא ולא אכפת לה שהיא מתה להשתין ולא אכפת לה שהמכונית מלאה חריוני עטלפים. היא רק מדמיינת את החופש שמחכה לה. לשום דבר היא כבר לא תצטרך לדאוג, בכול יטפלו אחרים. היא תוכל לנוח. והיא תפסיק להתאפק, תבכה עד שייגמר לה.
היא פונה שמאלה לרחוב ז'בוטינסקי בצומת הריק ונוסעת אל עומק פתח תקווה. תחושה של סדר מופתי משתלטת עליה, והרפיה. היא נזכרת בריח הפיקוסים והכלור ומאיצה בכביש הריק, מנסה להיזכר אם היא חברה בכללית או במכבי.
מינימליסטית wannabe 