יום-יום

מאפיה של אישה אחת ומוזיקה אלקטרונית ושנים-עשר שירי משוררים

ביום רביעי האחרון, זמן קצר אחרי שהתייצבתי במשרד, חניתי את אופניי וסיימתי לקלף מעליי את המעיל ואת הצעיף, התקשרה ד' ושאלה אם אני מכירה את ירונה כספי. "שם יפה", אמרתי לה, "מצלצל מוכר, כמו משהו ששמעתי, אבל אני לא בטוחה. מי זאת?" ואז ד' סיפרה שקראה כתבה בעיתון באותו בוקר על אלבומה החדש "מאפיה של אישה אחת" (פראפרזה על שם השיר של רוני סומק "מאפיה של איש אחד", שמבוצע באלבום). "את יכולה לשמוע כמה דוגמאות באינטרנט", הציעה ד', והוסיפה שההופעה לרגל השקת האלבום צפויה להיות הופעה שכולה שירי משוררים. "אני מזמינה כרטיסים." הודעתי לה. יום ההולדת של ד' התקרב, מצב הרוח שלי היה הרפתקני (…) והתחשק לי להפתיע את עצמי. אז במסגרת ההרפתקנות הסולידית בעליל שלי נמנעתי מלשמוע אפילו שיר אחד של כספי לפני ההופעה וקיוויתי שאהבתי לשירי משוררים היא ערובה מספיק טובה לערב מהנה.

וכך, בבוקרו של יום ד' אחד, גיליתי באיחור שתמיד עדיף על לעולם-לא מוזיקאית מוכשרת להפליא שיצרה אלבום יפהפה ולחצה לי על כל הקלידים של הלב. שירי אהבה ושירי שיגעון, שירים שנכתבו בעברית ושירים מתורגמים מרוסית, מפולנית, מערבית, מגרמנית, שיר של דוד אבידן, שיר של ויסלבה שימבורסקה ושיר של ברטולד ברכט.

"כספי פועלת בשולי המוסיקה הישראלית מאז שנות ה-90" נכתב עליה בכתבה שקראה ד' באותו הבוקר. אז אמנם שולי המוסיקה, חשבתי לעצמי, אבל בכל זאת, כתבה בעיתון גדול, מופע השקה לאלבום חדש, אני בטח לא היחידה שמגלה אותה הבוקר. התקשרתי ל"לבונטין 7" להזמין כרטיסים כדי להבטיח שלא אגיע לשם ואתקע בלי. אבל בערב גיליתי בדיוק מה פשר המילים "שולי המוסיקה הישראלית". קהל דליל התפזר באולם המרתף הקטן, והמראות הזכירו קצת מסיבות כיתה מפעם, באולם בית הספר. בפינת האולם ישבה כספי והתראיינה מול מיקרופון ומצלמה וכשסוף סוף עלתה לבמה עם נגניה התקרבו לעברם שלושה צלמים לתעד מקרוב את ההופעה. משהו נראה מוזר, כמעט כאילו אין שום מִתאם בין כמות הקהל לגודל האירוע. כספי פנתה אלינו ושיתפה אותנו בהתרגשותה, ומיד עם הצלילים הראשונים התמלא המרתף אווירה של רוק. מידת מה של מבוכה בגלל מספרם הקטן של האנשים שנדדו בחלל האולם כאילו מנסים למלא אותו, התפוגגה אל תוך המוזיקה ובאיזשהו שלב אפילו אני, מעריצה טרייה, הפסקתי לתהות. היא בטח רגילה, אמרה לי ד'. אולי ככה זה "בשולי המוסיקה הישראלית".

כספי ניגנה ושרה, רקדה, ירדה אל הקהל להתערבב בו קצת, ושבה אל הבמה, אפילו תקלה חשמלית בקלידים לא פגמה במהלך ההופעה, "אנחנו עושים פה אקספרימנט קטן", אמרה וניגשה לנגן שיר שבליווי הצליל הלא מתוכנן של הקלידים נשמע קצת כמו הומאז' ל"דלתות", ואחר כך אמרה שהיא לא יכולה להתאפק ושרה את "חוף" של רפי וייכרט בלי ליווי מוזיקלי, רק עמדה לבדה מול המיקרופון, מול הקהל, והגישה לו את מילות השיר. "כמה אומץ צריך כדי לעשות דבר כזה", אמרה לי ד' ומחאה כפיים במרץ. בכלל, היא פיזרה שם בנדיבות ובהתלהבות "ווהו!"ים ומחיאות כפיים כי הרגישה שאין מספיק כאלה, הקהל היה עייף ומנומנם מדי לטעמה. "מה זה הדרן אחד?" שאלה אותי בסיום ההופעה, "איזה מין קהל נותן לה ללכת אחרי הדרן אחד? זהו? מעילים והביתה?", ולפני שהספקתי לסקור את הקהל ולהחליט אם להפסיק למחוא כפיים, נדלקו כל האורות. ההופעה הסתיימה. יצאנו ורכשנו את האלבום ונסענו להקשיב לו בבית. וגם עכשיו, שעה שאני כותבת, הוא מתנגן בלופ כבר פעם רביעית. ובכל פעם שכספי מרימה את קולה ומושכת את ה"ותקווה" ב"מחסן ישן של כלים", אני מתרגשת מחדש.

ההופעה היתה אמנם אינטימית וקטנה, מול קהל של כמה עשרות בודדות בלבד, אבל בקלות אפשר היה לעצום עיניים ולדמיין את השירים האלה מרעידים רצפת רחבה גדולה מלאה רוקדים. שום דבר שולי לא היה בם.

לא כל זמר ומוזיקאי מוכשר הוא גם משורר, ולא פעם קצב מחשמל וביטים עמוקים ומוזיקה שאפשר להיאטם בה הרחק מלחצי היומיום, מחפים על שירה די דלה. אין המוני שירים מושרים בעברית שבהם המילים מרגשות ומכנסות אל תוכן את כל התחושות והזכרונות ברגעי ההאזנה לא פחות מכפי שהמוזיקה מצליחה לעשות זאת. וירונה כספי באלבומה החדש עושה את זה היטב. כמו שהיא אומרת בסיום הכתבה, "זה אלבום מוסיקה לפני הכל. לא משהו שבא לקדש שירת משוררים. האמירה המוסיקלית בו לא פחות רחבה ועמוקה, אלא שהמלים של השירים פשוט ממש טובות. אני מאמינה בכל מילה שאני שרה."

 

 

מחסן ישן של כלים מאת יהודה עמיחי, מתוך: "שירי אהבה"

מה זה? זה מחסן ישן של כלים

לא, זו אהבה גדולה שהיתה

חרדה ואושר היו בחושך הזה

ותקווה. אולי פעם הייתי פה

לא התקרבתי לראות.

אלה קריאות מתוך חלום

לא, זו אהבה גדולה

לא, זה מחסן של כלים.

מודעות פרסומת
יום-יום

שימבורסקה סופרסטאר

הררי מילים כבר נאמרו ונכתבו על המשוררת הפולנייה ויסלבה שימבורסקה, כלת פרס נובל לספרות לשנת 1996. אין הרבה מה להוסיף עליהן, רק התייחסות קצרה לסרט תיעודי עליה ועל שירתה שיוקרן בפסטיבל הקולנוע שייערך בחיפה בחוה"מ סוכות – "סוף והתחלה: ויסלבה שימבורסקה".

זה הסרט התיעודי השני על ויסלבה שימבורסקה שמוקרן בארץ, את הראשון ("החיים נסבלים. לפעמים") תרגמתי לעברית לפני כשנה, כשהוקרן בסינמטק תל אביב, והבוקר נזדמנה לי צפייה בסרט השני, "סוף והתחלה".

ונדמה שלא משנה עד כמה מסור הקולנוען, עד כמה הוא מעריץ את נושא הסרט שלו, עד כמה בקיאים ורהוטים מרואייניו, עד כמה משעשעות האנקדוטות שבפיהם ועד כמה חיננית ומקסימה דמותה של שימבורסקה על המסך, אין דבר שיכול ללכוד את הקסם שלה ואת החדות של אבחנותיה טוב יותר משיריה. כשמנסים לקרוא שירה מחולקת לכתוביות, כשאי אפשר להתמהמה על המילים הכתובות, ואת המילים שאומרת המשוררת בשפתה לא מבינים, עלול להתפספס משהו מהעוקץ ומהיופי. האישה הצנועה הזו, מלאת החיים וההומור, החרדה לפרטיותה והקנאית לאוסף הפיצ'פקעס שצברה בנסיעותיה המרובות ברחבי העולם, היא משוררת. לא כוכבת סרטים.

העונג האמיתי טמון בקריאת שיריה. יש אמנם גם מידה לא מעטה של הנאה בהקשבה לה מקריאה אותם בשפת המקור ובהתבוננות באישה הזאת, בתווי פניה, בשפת גופה, באצבעותיה שלא מרפות מהסיגריות ובעיניים שלה. (הערה שכלל לא קשורה לעניין הפוסט – דרך אגב – אחרי כמה דקות של התבוננות בפניה מקרוב עלתה בי המחשבה המשונה מאוד שדנה ספקטור, כשתהיה אישה זקנה, עשויה להיראות ממש כמו אותה משוררת פולנייה. קשה להתעלם מהדמיון, נדמה לי..) נעים להביט בה, להקשיב לה, לעקוב אחריה מקרוב כמו שנעים להתבונן בכל אישה שהיינו רוצים ללמוד ממנה משהו, שהיינו שמחים לאמץ את ההומור שלה, את השקפת העולם שלה, את הגישה שלה לחיים האלה. יש כל כך הרבה יופי פוטוגני, כריזמטי ומעורר השראה באהבת האדם שבה, בהתפעמות שלה ממנו על כל פגמיו וחולשותיו של היצור החלקי הזה, ועם כל הצער, כפי שהיא מנסחת זאת, הגלום בכך שכדי לקיים חיים, יש הכרח לגדוע חיים אחרים.

הצפייה בסרט מהנה, ללא ספק, משעשעת לרגעים, מעוררת מחשבה ומותירה את הצופה כשעל פניו חיוך מסויג, או אולי הסתייגות מחויכת. אבל כל זה אך ורק בזכות השירה. כל השאר – פרשנויות, תמונות מחייה, צילומי נוף יפהפה ואפילו בדיחה אחת – לא מוסיפים ולא גורעים, רק מפוזרים מסביב כמו אבקת סוכר על עוגה משובחת ממילא. הכול הכול הכול כבר טמון בשירה שלה.

הפולנים מעריצים אותה, את זוכת פרס הנובל שלהם, וכמו שאומר הבמאי הפולני אנדז'יי ויידה לקראת סיום הסרט, "אני חושב שדבר נפלא ונהדר הוא שיש לנו אישה כזו, מישהי שמביטה כך על המציאות שלנו, עם כל הטעויות ומעשי הטיפשות שיש בה. העובדה שיש לנו מישהי כמו שימבורסקה היא פנטסטית." אני מניחה שההערצה הזו, המוצדקת בעיניי, היא שמביאה אותם לצלם עוד ועוד סרטים על האישה הזו, שמעידה על עצמה שאינה אוהבת לדבר על עצמה.

ואם לא להגיע להקרנת סרט תיעודי על האישה הפנטסטית הזו, לפחות לשלוף מהמדף אחד מספרי השירה שלה, בפעם המי יודע כמה, ולהיזכר איך מילים, ובמיוחד בידיהם של משוררים, ובמיוחד משוררת כמו שימבורסקה, יכולות להיות הדבר הכי מנחם בעולם.

(חשוב לציין, למי שבכוונתו להגיע לסינמטק חיפה לצפייה בסרט, הסרט דובר פולנית ורק השירים המצוטטים בו מתורגמים לעברית. כל השיחות עם שימבורסקה ועם המרואיינים האחרים מובאים עם כתוביות באנגלית בלבד)