רשימה אחרונה – פרק 1

סיפור כישלון. למה לא, זה צריך להיות השם. הסיפור שלךְ הוא סיפורו של כישלון. ייאוש זה הכישלון הכי גדול.

תראי, כל החדר מלא קרעי טיח, חצי בית התפרק עכשיו. בואי נאסוף את השברים של הסולם לפחות, אלוהים, עד המטבח זה הגיע. חתיכת נפילה זאת הייתה. נו, בואי נטאטא את זה, זה מדכא.

זוכרת איפה היינו לפני שנה, איך צעדנו באבן גבירול מלאות זעם ואמונה ואיך צרחנו שם בהפגנה החמישית, העם דורש צדק חברתי. יש גם שם, מתחת לדלת.

כל החיים הרגשת בדידות שקופה חסרת תקנה מכסה עלייך כמו ניילון נצמד, והנה, פתאום צעדת עם המון אנשים והרגשת מין יחד עצום, סוחף אותך. זה אפילו הפחיד אותך לרגעים, לצעוד ככה בתוך המון זועם, זה היה משהו שלא הכרת, אבל הרשית לעצמך, בפעם הראשונה, להפסיק להיות ספקנית, לראות את הסיכוי. מה לראות, להרגיש אותו. רצית להטיל ספק, מרוב ציניות ומשנה זהירות, מתוך הרגל ותחושת אחריות, אבל לא הצלחת. זה סחרר אותך. נהיית מעודכנת כמו שלא היית בחיים, תולעת עיתונים, ויצאת לרחובות לעוד הפגנה ולעוד הפגנה כדי להרגיש את זה, את הזרוּת שחשת כל חייך, מופקעת ממך. אבל אחרי שבוע כבר התחילה המעיכה. אגרוף הברזל כבש לאט לאט את הזעקה עד שנותרה ממנה רק יבבה דקה, חנוקה. כמו חתלתול נמחץ תחת מגף. אפילו הספדים נשמעו, וגעגועים נוסטלגיים, כאילו כל זה קרה לפני שנים, כאילו זו הייתה רק הזיה של קיץ, מכת שמש. אנשים הבינו את המייאש מכל, את טבע האדם האכזרי, את חוסר הסיכוי מול כל הכוח הזה. חזרנו להילחם על פירורים, ללחך את שולי הצלחת כמו חבורת צבוֹעים מסוממים, שולפים ציפורניים זה על זה, חושפים שיניים על החלשים.

סתם, נזכרתי. זה היה בדיוק לפני שנה, בתחילת ספטמבר, קצת לפני החגים. ביום כיפור ישבנו בשירותים ופתאום בכית, דלפתְ כמו צינור מפוּצץ. לא הצלחנו לעצור את זה, חצי גליל של נייר טואלט לא עזר. והנה, שנה אחרֵי, את עומדת לנסוע מכאן. שנת אבל ממש הייתה לך.

זה יחזור, אני אומרת לך שזה יחזור, אבל אז זה יהיה קשה, זה יחזור אכזר. כי לא יכול להיות אחרת, אנשים שהבינו שיש להם כוח להזיז משהו לא מתחרטים פתאום, לא מוותרים והולכים הביתה, הם נלחמים עד שהם מנצחים או עד שהם מתים. לא קשור ליומרות, זה הטבע, זאת הישרדות. אני יודעת שאת משוכנעת שזה ימות, אופטימית לא היית אף פעם. סוף טוב זה יותר הקטע שלי. אני רואה, אני רואה שהכל כבר ארוז, רואה, רואה גם את הדרכון ואת הכרטיס לכיוון אחד על המזוודה, אבל תדעי לך שהלילה ייגמר משהו הרבה יותר גדול ממה שנדמה לך. החיים שלנו עושים פנייה חדה. מה חותרת, אני אומרת לך בפירוש – את מסיטה אותנו מהמסלול. ישר לתוך התהום.

את יודעת, אם חושבים על זה, כל מיני סרטים שראינו לא פעם, עם גיבורות כאלה סיפורי הצלחה, תמיד הם נגמרים ככה, נכון, ברגע קצת כמו זה, אבל עם הרגשה הפוכה, של התחלה. של המְראה. מוזיקה יפה, איזה שיר על רכבת נוסעת, על כנפיים, על רוח, והגיבורה מדפדפת באלבומי תמונות ומפשפשת באיזו קופסה ישנה, נכון, תמיד יש בסרטים האלה איזו קופסה מחורבנת מלאה רטרו, תצלומי פולארויד וצעצועים מכניים ותכשיטים מפלסטיק ותמיד הגיבורה ממששת הכל בהתרגשות כאילו ילדוּת זה מרקם שאפשר להרגיש בין האצבעות. והיא תמיד מחייכת לעצמה ומתלחלחת, ואז מוחה את העצב ונכנסת למונית, ואז הטרמינל והמטוס ממריא והמסך מחשיך ורוֹלר. צורה לך. המזוודה נפלה עלינו מהבוידעם כשסוף סוף הצלחנו לטפס על הסולם המסוכן הזה ולהגיע אליה, כי הדוּד תקוע שם באמצע כמו גוויה, וכל השיער שלנו מלא חול וקורי עכביש ואבק, ונקרעה לנו הנעל כי הסולם התפרק שנייה לפני שירדנו ממנו. כמעט שברנו את הפרצוף. ככה נגמר הסרט שלך.

את רוצה לספר איך זה התחיל. את האמת. זה יהיה אמת, הסיפור הזה, או איזה ניסיון אחרון להעצמה, להתנחמות, אה, אמת או לא. בשביל זה אני כאן, יקירתי, לעצור את כדור-השלג-המתגלגל-במדרון הזה של ההדחקה שלך כי עוד רגע הוא הורג אותך, הכדור הזה. בואי, נשב, תכתבי את האמת.

תכתבי איך התיישבת במשרד לפני עשרה חודשים בעוד בוקר כמו מאות הבקרים שלפניו. תכתבי שסיימת לארגן את כל החפצים שלך על השולחן, הדלקת את המחשב ומשכת מהטריי את דפי העבודה והפעלת את התוכנה והכל באוטומטיות הזאת שבה זזת שם תמיד, בפלורסצנטים הלבנים האלה, באוויר המזגנים האטום, רובוטית של שגרה והרגלים. את יכולה לכתוב ניסיון מקצועי של שנים, אם זה עושה עלייך יותר רושם ומביא לך פחות דיכאון. נכנסת למטבחון ונטלת את הכוס שלך מהמדף וכשהזרם הדק והקלוש ממכונת סינון המים זלג לתוכה בהית בו ושקעת במחשבות על השעמום. הריקבון שמכחיל בין הֶרגלייך כמו עובש, האימה. חשבת על כך ששעמום הוא הדבר הכי נורא שיכול לקרות למוח האנושי. יותר גרוע מכדור בראש.