רשימה אחרונה – פרק 4

נכון, את השהות הנחלמת לא הצלחנו למצוא, אבל מצאנו שיר אחר שצמרר אותך אפילו יותר. השביל. שאיבדתי, הרגשת כשקראנו. איך אני זוכרת את הצמרמורת. תכתבי, כן. תכתבי. אז נפתח את הארגז, מה הסיפור. הסדר המופתי הזה, איך את מתה מפחד שהוא ישתבש. כמה ספק יש מתחת לכל מה שסידרת כל כך יפה. מי שיודע מה הוא עושה לא מקפיד ככה על הסדר, לא שומר עליו בכזו קנאות. ואת פוחדת כי ברור לך שעם הפרימה הראשונה ישתנו לך כל התכניות כי תיכננת את זה מכל הסיבות הלא נכונות, אבל מרוב ששקעת בתכנונים, כהרגלך, שכחת את זה. שכחת שזה סתם, סדר ריק מתוכן. הנה, הנה זה. תכתבי.

השביל בו יום יום את עוברת

עיֵף.

עשביו השמוטים שואלים ערב ערב

איֵּךְ?

משֻׁטָּח אל החום, מאֻבַּק הטְּרָחוֹת

והכֶּשֶׁל של יום מְעֻפָּר,

הוא חולם להיות משעול בין תְּרָזוֹת

בשטף לילה מְזוהָר,

שתשבי על אבנוֹ, חרישית שכזאת

כְּהַשְׁפֵּל כוכב אל נהר.

עשביו צָהֲבוּ, אדמתו מרירה

וּרְמוּסָה וּרְמוּסָה, שְׁכוּחַת-חֶסֶד.

פּה הותיר הַשָּׁרָב צלקת כְּעוּרָה,

פּה תּוּגָה בְּקוֹצֶיהָ על לב רע מלחשת.

לנגדו ימי-אוֹר עֲבֻתִּים וְהוֹמִים,

גֵּאוּת השדות מרשרשת,

מעליו פִּלְאֵי הענן נרקמים,

אדמת-חורֶף נעוריה מחדשת –

רק הוא, השומם עם עצמו עוֹלָמִית,

קורע פצעיו בעִקְּשוּת נואשת.

השביל בו יום יום את עוברת

עיֵף

מלשאת אֶת טָרְחֵךְ וְעָצְבֵּךְ עד עֶרֶב.

רַד הַלַּיִל – וְשוּב לִצְעָדַיִךְ רעֵב.

הוא נמשך ועולה ונזקף מול קְסָמַיִךְ,

שחור וקופא, עינֵי-אבן יוקדות

ולשון מהבהבת.

הָאֶרֶס נִקְוֶה. רק תמימות תנוּמתךְ,

תמימות בַּת-שָׁמַיִם,

תִּשְׁמְרֵךְ מן הַשֵּׁן השּׂוֹרֶפֶת.

אדישה אַתְּ דורכת, בטוחה אַתְּ עוברת

בַּשְּׁביל שְׁפַל-הַקּוֹל.

הוא שומר צְעָדַיִךְ, מצמיח לך וֶרֶד

שֶׁנּוֹתָר בִּלְעָדַיִךְ, לִנְבּול.

וּבְעוֹדֵךְ עֲפָרוֹ מֵרַגְלַיִךְ מְנַעֶרֶת

לִפְרוחַ הַרְחֵק בִּתְנוּמָה מאֻשֶּׁרֶת –

נַפְשׁוֹ הַשְּׁסוּעָה מַשְׁחִירָה וְחוֹזֶרֶת

אֶל חַלּונייִךְ לִזְחֹל.

כן, ראינו את זה ממש, בלילות, את זוכרת. השביל הזה זחל אלינו, התארך לעברנו. התדפק על כל החלונות. בסדר, מחזירה, הנה, תירגעי.