זה כמה שנים שאני מינימליסטית wannabe שמתקשה להתקדם למעמד של full-fledged, בעיקר בשל יחסיי הבעייתיים עם הספרים שלי. אלה החפצים היחידים שעד לא מזמן, לא רק שלא הצלחתי להיפרד ממרביתם, גם לא יכולתי להביא את עצמי להפסיק לאגור עוד ועוד מהם. גם אחרי דילול או שניים בשורות הספרים הניצבות על מדפים בפינות שונות בדירה, הם המשיכו להיערם.
ואז קרה לי מה שפעם חשבתי שבחיים לא יקרה לי – התאהבתי ב-e-reader שלי.
וכמו שקורה תמיד כשמתאהבים, פתאום כל מה שהיה לפניו נראה קצת מגושם וילדותי ולא בשל. כל מה שהיה קודם לא משתווה לאלגנטיות, לנוחות, לקלילות ולאסתטיקה של קריאת ספרים דיגיטליים. ה-swipe העדין הזה, הכמעט לא-מורגש, שהתרגלתי להפוך בו דפים וירטואליים, המילון המובנה בספרים הדיגיטליים באנגלית, הספרייה הווירטואלית שנפרשת מול עיניי והיא תמיד מסודרת ובוהקת ונקייה מאבק, בהירות התצוגה שאני יכולה לכוון עד שאני מגיעה לגון ולעוצמה המושלמים לקריאה בכל תנאי תאורה… נכבשתי באחת.
אני חושבת שהקושי שלי להיפטר מספרים נובע, באופן לא ממש אינטואיטיבי, מפחדיי הנוראיים מהזקנה ומכל (שאר) חרדותיי הקיומיות, שעד עכשיו היו מרוכזות באוסף הספרים הצנוע שלי. תמיד חששתי שכל ניסיון להיכנס באם-אימא של הפרויקט הזה ולהגיע באמת לכמות הספרים המינימלית שאני רוצה להשאיר יחייב אותי להתעמת עם האימה הזו, ופחות היה לי חשק. חששתי שלא אוכל עוד לומר לעצמי, בכל פעם שאעבור ליד אחד ממדפי הספרים, "יום אחד אקרא את כל הספרים האלה", כי יהיה לי ברור פתאום שזה לא יקרה, שזמני הולך ואוזל. הספרים שמונחים על המדפים בבית שלי הם, מבחינתי, כל הזמן שעוד נותר לי. אני לא באמת יודעת איך התקבעה אצלי במחשבה המשוואה הזו – ספרים = חיים – אבל יצא שכך קרה, ועכשיו ברור לי שהגיע הזמן להפשיל שרוולים ולטפל בזה. אז החלטתי לעשות את זה באופן שיטתי ולתעד את זה כאן בבלוג, כמיטב המסורת (שלי) – בפוסט בכמה חלקים:
- ראשית, להבין שזה עומד להיות תהליך לא קצר, שצפוי להיות גם מהנה, ולא למהר. עם זאת, לא להתחיל עכשיו להשפריץ סנטימנטליות ולמזמז כל ספר שעות, כי ככה בחיים לא נגמור.
- לספור את כל הספרים שיש ברשותי נכון לרגע הספירה.
- לעשות מאמץ להבין מה פשר האושר הגדול שמציף אותי כשאני רואה את כל ספריי פרוסים כאריחים צבעוניים ברחבי סלון הדירה שלנו, ולנסות למצוא את התשובה (שלי) לשאלה: איך מחליטים אילו ספרים שומרים, אם בכלל? אולי בא לי לשמור ספר ישן אחד בגלל הריח של הדפים המצהיבים, שעד שאמות יזכיר לי את ילדותי? האם זו סיבה מספיק טובה להחזיק במשך שנים ספר שלא אקרא בו? האם ספרים אנלוגיים פשוט יפים בעיניי ואני קצת מתייחסת אליהם, במיוחד לאלה הישנים ולאלה שעיצוב הכריכה שלהם יפה ממש, כמו אל חפצי נוי? אולי הערך הנוסטלגי של חלק מספריי הוא הסיבה העיקרית שבגללה הם עדיין איתי, ואולי מספיק לשמור רק ספר אחד או שניים ממניעים נוסטלגיים, ויותר מזה לא בא לי, כי גם ככה אני מרגישה בשנים האחרונות שאני הולכת ונהיית יותר מדי סנטימנטלית, ואני לא מעוניינת לעודד את המגמה הזו? ואולי אני שומרת ספרים כי כל אחד מהם הוא פוטנציאל ללמוד משהו שאני חוששת שלא אתקל בו בשום מקום אחר. מצד שני, אולי זה חסר טעם, כי כל המידע שאי-פעם אזדקק לו כבר נמצא באינטרנט, היכן שהוא גם מתעדכן מדי פעם.
- לבחון את כל הספרים שקראתי לפני שאני מוסרת אותם, ואם יהיו אחדים מהם שארגיש צורך לשמור, לציין לעצמי בצורה ברורה את הסיבה לכך ולחשוב אם היא מספיק טובה. אם לא, לפנות גם אותם.
- לבסוף, לבחון באופן שיטתי את הספרים שטרם קראתי; לעיין בשער האחורי ובהקדמה, אם זה ספר עיון, או בפרק הראשון, אם זו ספרות יפה. אם יהיה לי מעניין, כנראה עוד אקרא אותם. אם לא, סימן שהגיעה העת להיפטר מהם.
בסופו של דבר, פרט לכל כרכי מילון אבן שושן ולעוד כמה ספרים אנציקלופדיים שיש לי, ושיש בהם מידע שקשה למצוא באינטרנט (נכון לעכשיו), אני מקווה להישאר עם מדף אחד של 40-50 ספרים שאני אוהבת ומוקירה ומתכוונת לעיין בהם שוב. ושוב. ושוב.
מינימליסטית wannabe 
מעולה. אני מרגישה שספרים זה אחד הדברים שיותר קשה לאנשים לצמצם כי זה אומר עלינו כביכול כל כך הרבה… אני השארתי לעצמי פחות מחמישה ספרים פיזיים שאני יודעת שארצה לקרוא ממש בקרוב. וכל כך שמחה על ההחלטה.
מחכה לראות מה ישאר.