נוסטלגיה אנלוגית

"חשוב ללמוד. כל הזמן. כאילו אף פעם לא נמות"

יש את הרגע הזה – במקומות עבודה, במערכות יחסים – שבו נעשים פתאום מודעים למין קהות שפשתה בחוויה כולה. פחות משבי רוח מרעננים מנענעים את סדר היום ואת המחשבה, והאוויר נעמד. יש שגרה שהתקבעה, דברים נעשים במין אוטומטיות מרוּקנת ממחשבה, הכול ידוע מראש ומובן מאליו, ויש תחושה לא נעימה של שעמום וארומה קלה של ריקבון.

בתור טיפוס מתמידן עם מוסר עבודה של אסיר בגולאג, אני נוטה להבחין ברגעים כאלה ולהיבהל מהם באופן שיש מי שיאמר שהוא לא מידתי. כלומר, אני נתקפת פאניקה. רגעים כאלה ממלאים אותי בתחושת חידלון, כי הם באמת הופכים את מה-שזה-לא-יהיה-שאני-עושה למעין גולאג מנטאלי. כלא של פרטים טכניים משמימים ומפרכים שמענים ומתישים את הנפש ומחסלים את חדוות החיים.

השנה האחרונה בחיי הייתה שנה של משבר כזה – התחלתי להרגיש חוסר סבלנות ואי-שקט במקום העבודה. פתאום הוא נראה לי אפור ודהוי, ומחשבות על כך שאין לי לאן להתקדם בו החלו להתרוצץ בי כמו פרעושים. עקצצו בי הרהורים על תפנית בעלילה.
ומתישהו הבנתי שכל זה קרה כי עקומת הלמידה שלי השתטחה. לא רק עקומת הלמידה שנוגעת במישרין לעשייה המקצועית שלי, אלא גם עקומות למידה אחרות שנוגעות למקום העבודה – עולם התוכן שהארגון משתייך אליו, עקרונות הפוליטיקה המשרדית המאפיינים אותו, הביורוקרטיה של תהליך העבודה והדרך להשתלב בו באופן שגם יסב לי קצת הנאה וסיפוק מקצועי וגם לא יטריף אותי וישניא עליי כל זולת באשר הוא. כל אלה עקומות למידה שבשנים הראשונות שלי במקום העבודה הנוכחי היו אנכיות ממש. הכול היה לי חדש. המון אנשים חדשים, עולם תוכן שלא היה לי בו ניסיון, טרמינולוגיה חדשה, ארגון ענק עם אלפי עובדים ודינמיקה שלא הכרתי. מלא דברים חדשים ללמוד ולהתרגל אליהם.

ואז העקומה צנחה. וצרצרים.

הפתרונות שאני נסה לעברם בבהלה במקרים כאלה, כמו נמלה שמזהה צל של נעל, הם המחברת או הבלוג, ואיזה קורס חדש. ללמוד משהו, ולחפש מילים מדויקות שיעזרו לי להבין מה עובר עליי, אלה הדברים שאני מרגישה צורך לעשות כשארומת ריקבון מתחילה לדגדג לי באף. ובכל הפעמים שבהן זה קרה לי, היה דפוס ברור – דכדוך וייאוש ברגע הראשון של מפח הנפש שבו אני קולטת שמיציתי משהו, ומיד אחר כך מין גל של כוננות ספיגת השראה ששוטף אותי וסוחף אותי לכיוון חדש. תמיד יש מין רגישות קיצונית בתקופות כאלה – כל משפט שאני שומעת או קוראת מעורר בי מחשבה, כל דבר הוא הזדמנות, פתאום אני רואה דברים. כל החיישנים מופעלים, וניצתת מין אופטימיות מלאת עזוז ותושייה, כאילו אני גיבורת סדרת הרפתקאות לילדים ולנוער, יוצאת למסע.
ובכל פעם מחדש, כשאני נתקלת במשהו או במישהו שמקדם אותי לעבר רעיון, מחדד לי אותו ומשגר אותי לכיוון ברור עם ידיעה חד-משמעית לגבי הצעד הבא שלי, הפעולה שעליי לעשות כדי לצאת מהפאנק – יש בזה קסם (אני שונאת את המילה הזאת, אבל הפעם אני מתכוונת בדיוק לזה).
הגילוי הזה, והיכולת לשים את האצבע על מה שמחולל אותו, הם בעיניי שניים מהדברים הכי יפים שאדם יכול להעניק לעצמו ובכל פעם שאני מצליחה בזה, אני מוצפת במין תחושת ביטחון עמוקה, ובמין שלווה פנימית כזאת, סטואית משהו. מעצימה.

זה לא קורה הרבה. כשאני מנסה עכשיו להיזכר ברגעים כאלה אני חושבת על השיעור הראשון בלימודי התואר השני שלי, ועל הפעם הראשונה שקפצתי בחבל. שני מקרים בעשור.
אלה באמת רגעים נדירים – לא רק היכולת למצוא את הנתיב אל מחוץ לדכדוך הקיומי, אלא גם היכולת להתחקות אחריו ולסמן אותו, כדי שאפשר יהיה לשחזר אותו בקריסה הבאה של איזו עקומת למידה. ללמוד עוד טיפונת על עצמי ולנסות להתכוונן כמו כלי מדידה במעבדה, במדויק.

שחיקה היא חלק מהחיים, אבל גם היכולת להתגבר עליה ולשטוף את הפנים המאובקים בגל של מים והשראה. ואחרי שמצליחים לעשות את זה פעם אחת, ומגלים שזה עובד ועד כמה זה קסום (פעם אחרונה), השחיקה נעשית קצת פחות מחרידה ואפרורית. ויש מין הבנה כזו, רוחשת כל הזמן בקרקעית, שתמיד אפשר לתפוס כיוון חדש. ושיהיה בסדר, כי בסוף מוצאים משהו שמצליח לעורר התלהבות ועניין. לא במובן הקלישאי, אלא במובן העמוק. הפנימי.

בשיעור האחרון שלי בלימודי התואר (איזה יופי של קלוז'ר) המרצה אמרה שחשוב ללמוד. כל הזמן. כאילו אף פעם לא נמות. וזה העביר בי צמרמורת, כי אני חושבת שאין דבר מעצים ומעורר השראה יותר מללמוד משהו חדש. בין אם זו דרך חדשה להתבונן בה על העולם, או מיומנות חדשה שיש בה תועלת מעשית, זה תמיד גורם לי להרגיש שיש לי יותר כלים להתמודד עם משברים. מכל מיני סוגים.

כמו משבר הניאגרה שהיה לנו פעם בדירה. אל דאגה, זה לא הולך להיות דוחה כמו שזה נשמע. לחצתי אז על כפתור ההדחה והמים לא הפסיקו לרדת. מפל קבוע באסלה. התגובה הראשונית הייתה כמובן היסטריה, ובעקבותיה באה ההתעשתות – ירדתי לסגור את הברז הראשי, ונכנסתי ליו-טיוב. אחרי צפייה בשניים-שלושה סרטונים הבנתי שיכול להיות שזו סתם אבן שתקועה שם ולא מאפשרת למצוף לחזור למקום הקבוע שלו. אז התגברתי על הפחד להסיר את הפאנל של הניאגרה הסמויה, וראיתי שזה בדיוק מה שזה היה. אבן קטנה. סילקתי אותה משם, והבעיה נפתרה. והייתה תחושה בלתי רגילה של סיפוק. הרגשתי גיבורת-על.

כעבור כמה חודשים, כשהייתה תקלה קצת יותר רצינית בצנרת ונאלצתי להזמין איש מקצוע, גיליתי שלא כל אינסטלטור מוכן להגיע לטפל בתקלות בניאגרה סמויה. אפילו הם פוחדים ממנה! והמומחה שהגיע ושמע את הסיפור על האבן (לא זוכרת למה זה היה רלוונטי, אבל נדמה לי שניהלנו מין שיחה כזו על הניאגרה ומעלליה, אז זה עלה) אמר שלפחות פעם בשבוע קוראים לו לטפל בתקלות כאלה בדיוק. לפנות אבנים קטנות כדי לשחרר את המצוף. "אנשים פוחדים לפתוח את הפאנל", הוא אמר. וחשבתי לעצמי, טוב, עם שם כזה, "ניאגרה סמויה", זה באמת קצת מלחיץ. נשמע כמו איזה פיר אפל שלך תדע מה יש בו. אבל איזה יופי של מטאפורה, לא? מפחיד לפתוח פאנל של ניאגרה סמויה, אבל אם מתגברים על הפחד מגלים לפעמים שזו סתם אבן קטנה שצריך לסלק כדי להחזיר את המצוף אל פני המים.

בינתיים אני עדיין באותו מקום עבודה, ותחושת האי-שקט נרגעה קצת. מצאתי לי עקומת למידה חלופית ובמובן מסוים, המשבר חלף. אבל התנועה הקטנה במים תמשיך לנענע אותם עוד זמן מה ואני אדרש לייצב בחזרה את המצוף. תהיה תפנית בעלילה כנראה, זה בלתי נמנע, אני רק לא יודעת איך ומתי. אבל רוב הזמן, אני די משוכנעת שיהיה בסדר.

קולאז': נטלי צבילינגר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s